מי שעוקב אחרי האתר הזה מספיק זמן, וודאי שם לב לכך שפתאום הופיעה בכתיבה שלי המילה 'סטוריטלינג'. עד לא מזמן השתמשתי רק ב'אמנות הסיפור' ו'סיפור סיפורים'. כמו שכתבתי למעלה זה אותו דבר בדיוק, רק באנגלית. מה העניין? פשוט – על 'סטוריטלינג' אפשר לומר שזה משהו חדשני. האנגלית עושה שזה יישמע משהו שהגיע מחו"ל. בחו"ל, אם לא ידעתם,סטוריטלינג היא מילת באזז מטורפת כבר לא מעט שנים. בעיקר בין אנשי שיווק, פרסום וטכנולוגיה. שם, בגולה הדוויה, סטוריטלינג זה משהו שמדביקים לכל דבר שרוצים למתג מחדש ולעשות עליו כסף, בלי שום הבנה בעניין האמתי. באיחור אלגנטי של כעשר שנים, התופעה הזו הגיעה גם לישראל. איך יגידו האנשים שעוסקים באותם תחומים בישראל 'סיפור סיפורים'? אתם יכולים לנחש את מה ומי זה מזכיר, לא? לא מגניב.

עוד דבר שחשוב לדעת במסגרת הגדרות הוא שסטוריטלינג היא מילה אחת ולא חיבור של שתי מילים. התרגום העברי המדויק גם הוא בן מילה אחת – סיפור, מילת פועל. אלא שהמובן הזה של המילה 'סיפור' נשכח מרוב האנשים כבר מזמן. לכן נקבע על ידי האקדמיה ללשון העברית – 'סיפור סיפורים'.

למילה 'סיפור' נצמדו הרבה שיבושים. היא הפכה להיות השם השגור לכל טקסט בכל גודל ומבנה, כולל פרסומות וסטטוסים בפייסבוק. משתמשים בה גם כמילה נרדפת לבלוף – משהו שאינו נכון או אינו נכון עובדתית במכוון. יש גם המחליפים בין 'סיפור' ו'נרטיב'. אלה עניינים קשורים אך שונים.

מדוע זה חשוב? מפני שבהיעדר הגדרות ברורות ומוסכמות, מתחזק הבלבול. במקום לחקור כדי לאתר את ההגדרות ולסדר את הבלבול, יוצרים איזו הכללה רדודה ומתקדמים אתה. הכללה רדודה מורידה את הרמה של כל דבר ומשרתת את מי שמעדיף עמימות. מכאן ועד ל"זו דעתי" או "מניסיוני" או "בגרסה שלי" או "ככה אמר סטיב ג'ובס" הדרך ללא למדנו כלום די קצרה. כל זה בהתייחס לאמנות הסיפור שהיא אמנות גבוהה ומורכבת. לכן אני משתמשת עכשיו גם במילה סטוריטלינג, כדי שמי שמחפש ימצא גם תשובה שאולי תפתח אצלו מקום למחשבה.

[הערה: החלק הבא יותר מורכב. אם אתם לא מחפשים את ההגדרה המלאה והמדויקת למהו סטוריטלינג, יכול להיות שאתם רוצים לדלג ישר לחלק 'מודל הליבה של אמנות הסיפור'. אם אתם ממשיכים, כדאי לקרוא לאט ולתת לכל מילה או שתיים לשקוע לפני שממשיכים הלאה.]

מהו סטוריטלינג, הלא הוא 'סיפור סיפורים' – ההגדרה שלי

ההגדרה, שלי במקרה הזה, מעידה על המורכבות. תחזיקו חזק, קודם ההגדרה ואחריה ביאורים: סיפור-סיפורים הוא מעשה היגוד קהילתי, הדדי ודינאמי, המתרחש בזמן אמת. הוא תהודה לצורך האנושי הבסיסי ליצור סדר ואיזון, לפחד פחות. סיפור סיפורים מכוון ליצירת ההזדמנות או פתיחת האפשרות לבקר רעיונות חדשים וישנים, דרך פעולות פנימיות – מנטליות, רגשיות וקינסטטיות – כדי להגיע להבנה, ללמוד לעצמנו, לזכור ולהתבדר (גם במשמעות חינוך ולמידה), כיחידים וכחברים במגוון מעגלי זהות. המעשה הזה קיים בעולם מהזמן בו היכולת לשתף משהו שהוא מעבר למובן מאליו, עם אדם נוסף מלבד עצמך, הפכה להיות חיונית להישרדות בני-אדם.

ביאורים:

מעשה היגוד – קל יותר להבין מהו מעשה היגוד, אם חושבים על ליל הסדר. הגדה של פסח היא לא רק טקסט שיושב על מבנה של סיפור. היא גם הקשר, עשייה, סדר פעולות, הנחיות תקשורת והוראות לניהול אירוע. היא אמירה של סיפור בדיבור לפי כללים מסוימים.

קהילתי, הדדי – סיפור סיפורים נעשה בין אנשים, לא בין אדם לעצמו. בדרך כלל, יש בין האנשים האלה קשר כלשהו, אפילו אם הוא רק לצורך האירוע. הם מסכימים מראש להיות יחד. בזמן הזה גם קצת יותר אכפת להם זה מזה. הם מרגישים קח-תן, קשר הדדי ולעיתים קרובות לוקחים חלק פעיל – אומרים או שואלים משהו, לפעמים את המספר, לפעמים זה את זה. הם מרגישים שיש להם הרשות לקחת חלק.

דינאמי, מתרחש בזמן אמת – אין מעשה סיפור אחד דומה למשנהו, גם אם מדובר באותו מספר, אותו סיפור ואותו קהל. תמיד יש שינוי. בגלל שהאירוע קורה בזמן אמת, הכל קורה עכשיו. אין אפשרות לערוך, לחזור לאחור, לעזוב לרגע ולחזור לאותו מקום. יוצאים לדרך ומאותו רגע מובילים את ההיגוד עם מה שבא.

תהודה – סיפור סיפורים הוא הד למשהו, ביטוי. המשהו העמוק מתחת לכל זה קשור בצורך בסדר ואיזון. המציאות מפחידה, שסועה, אין לנו שליטה מלאה עליה, אנחנו לא תמיד מבינים אותה. בסיפור סיפורים יש תבניות ברורת, יש ביטחון. זה מנחם אותנו. זו גם הסיבה לכך שילדים אוהבים לשמוע את אותו סיפור המון פעמים. הם רוצים להיות בטוחים שלפחות בסיפור, מה שקורה הוא מה שיקרה גם בפעם הבאה.

פעולות פנימיות – מנטליות, רגשיות וקינסטטיות – סיפור סיפורים פותח אנשים למחשבה ולשאלות. בגלל זה, יש מקומות בהם סיפור סיפורים נחשב לפעילות מסוכנת. שכה אחיה. בעיקר במקומות בהם רוצים שהציבור יפעל לפי כללים מוכתבים ולא ישאל שאלות. איך זה קורה, החטא האיום והנורא הזה? כשמספר מספר סיפור, הוא מוסר למאזין מידע מינימלי – דרך המילים, הקול והמחוות שהוא עושה. המידע הזה עושה למאזינים 'סרט' בראש. הסרט הזה מעורר תגובות, רובן פנימיות. אנחנו חושבים על מה שאנחנו רואים ב'סרט' (פעולה מנטלית), אנחנו מרגישים כל מני דברים וגם מגיבים פיזית (פעולות קינסטטיות). התגובות הפיזיות הן זעירות יחסית, אבל הן קיימות. אפילו אצל אנשים המשותקים בכל גופם. בכל מקרה – משהו מתרחש בתוכנו וההתרחשות הזו פותחת אפשרויות.

כיחידים וכחברים במגוון מעגלי זהות – עניין הזהות, הוא אולי העניין המרכזי בסיפור סיפורים. חלק חשוב מגיבוש הזהות נעשה תוך חיכוך עם אחרים. בכל פעם שאנחנו נוכחים במעשה סיפור, יוצא לנו לחשוב גם על עצמנו, על כל מני דברים שקורים עכשיו או קרו לנו בעבר. אנחנו מסתכלים עלינו ולומדים דברים, מנסחים את עצמנו לעצמנו קצת יותר ברור. אנחנו חושבים גם על המשפחה שלנו, על קרובים ומכרים, נזכרים באנשים, מתעסקים במקום שלנו בחברה ובמי אנחנו בעינינו. בפעם הבאה שתהיו באירוע סיפורי, שימו לב לאן המחשבות שלכם נודדות.

ואחרון – אין מתפקידם של מספרי סיפורים לספר את המובן מאליו ואת מה שאין בו עניין מיוחד למישהו אחר. stating the obvious זה לא התחום שלנו. התחום שלנו הוא מה שמעבר לדברים הגלויים והמובנים ממילא. אלה דברים שראוי שאחרים יתבוננו בהם כי הם חשובים להישרדות. 'הישרדות' זו מילה שזורקת את הדימיון למצבי קיצון פיזיים. כיום, רובנו לא חיים במצבים כאלה. מספרי סיפורים כבר לא מספרים לשבט שלהם על ציד ממותות ואריות. אלא שהישרדות קשורה גם ברגש, ברוח ובנפש. גם בחוסנה של קהילה. אלה נמצאים כיום תחת איום כבד מבעבר. הרבה אנשים מסתובבים פצועים. סיפור סיפורים הוא תרופה חזקה לעניינים שכאלה. כל אחד בולע כמה שהוא צריך באותו רגע, הולך ומעבד לעצמו או עם אחרים. לא נדיר שאחרי סיפור ייפתח דיון בין הנוכחים.

מיהו מספר סיפורים

מספר סיפורים הוא מי שיש לו המיומנות לשלב טקסט, קול ומחוות כדי לעורר סיפור בדמיונו של המאזין – שהוא המקום היחיד בו הסיפור באמת מתקיים. הוא מי שהציבור, הקהילה, האנשים, מכירים בו כבעל יכולת כזו (כמו הסבתא מתחילת הרשומה) בו בזמן, המספר הוא הפרוטגוניסט (הדמות הראשית) של האירוע הסיפורי – לא של הסיפור, ומטרתו העליונה היא הצלחת האירוע הסיפורי – לספר את הסיפור, לגרום לדבר הזה שקורה בדמיונם של האנשים לקרות, מהסיבה שהם רוצים וצריכים שזה יקרה. מספר סיפורים הוא מי שיכול להתחייב, לבצע ולשרת את האירוע הסיפורי באופן מלא. לשרת=לא להיות עסוק בעצמו.

כמו כל העוסקים באמנות, הערך הגבוה ביותר לאורו פועלים מספרי סיפורים הוא – אתיקה.

הגדרה מקצועית מבדלת לבעלי מקצוע שאינם מספרי סיפורים

כפי שציינתי, וודאי שיש יישומים של חלקים ממה שמרכיב את אמנות הסיפור בתחומים אחרים. אלא שזו לא העילה לקרוא להם סטוריטלינג, אלא יישומים של סטוריטלינג. לטובת הסדר הטוב הוסכם בזמנו, בשיתוף בין מספרי סיפורים ואנשי מקצוע מתחומים אחרים, שצריך למצוא כינוי מבדל למי שעוסק רק ביישום. תרומתי הצנועה לדיון ההוא וההצעה שהתקבלה על המשתתפים, היא לכנות את מי שעוסק ביישום של חלקים מאמנות הסיפור story practitioner במובדל מ storyteller.לא כולם מכבדים את הבקשה להגדרה מבדלת, כדאי לדעת שהיא קיימת. בעיקר אם אתיקה או כבוד בסיסי לקולגות ולעצמכם חשובים לכם.

בלי תואר, בלי הסמכה 'רשמית'

מספרי סיפורים לא ממש רצים אחרי תארים. זה תחום אמנות ששייך לקטגוריה של יכולות שנלמדות בחניכה ארוכת שנים. אין הסמכה בסטוריטלינג ואין מומחיות. יש לימוד אצל בעלי ניסיון, כל מני מורים ומדריכים, צבירת היכרות עם רפרטואר, צבירת מאות ואלפי התנסויות עם קהל מאזינים, היכרות עם קולגות – דרך ארוכה שאין לה פסגה רשמית. אנחנו לומדים כל החיים. העיסוק שלנו בסטוריטלינג והדרך בה הוא לוקח חלק בחיים שלנו, מושפע ישירות גם ממה שקורה לנו לאורך החיים.

המילה 'אמנים' יכולה לבלבל קצת – זו גם יכולה להיות איזו סבתא שאוספת את המשפחה במוצאי-שבת כדי לספר לכולם על "היה היה פעם" או "זוכרים את השכנה שגרה פעם ממול? אז היא…" שממשיך לתוך סיפור מרתק שאולי לא יהיה רק על השכנה, יתגלגל למחוזות רחוקים וקרובים, יגרום לסבתא להיאנח בדרך, ובתוכו יסתתרו כל מני פרטים שסבתא רוצה שנדע, נזכור ונבין איך הם קשורים אלינו – בלי שהיא תגיד זאת במפורש.

סבתא אולי לא נחשבת כיום ל'אמנית' אלא יותר למספרת טבעית שמגרש המשחקים שלה הוא משפחה וקהילה. מה שבטוח הוא שהיא בעלת יכולת לטוות סיפור כהלכה ולרתק את המאזינים – שזה מה שקובע.

[הערה לסיום: כן, המדיום הזה שנראה פשוט הוא למעשה מדיום מורכב מאוד.]

אם הגעתם לכאן ויש לכם שאלה, בקשה, משאלה, אתם מוזמנים להשאיר אותן בתגובות או לשלוח לי מסר ישיר. אני עוקבת.

בחזרה לדף הראשי על סיפור סיפורים * סטוריטלינג