פרק רביעי בסדרה 'סטוריטלינג במשבר' והכירו בבקשה את שני כוכבי הרשומה הזו – מוניטייז ופרודוקטייז. פרודוקטייז פירושו לעשות המצרה (productization), לערוך שינוי במשהו, במטרה להפוך אותו למוצר מסחרי. מוניטייז פירושו לעשות מוניטיזציה (monetization), תהליך ההמרה של משהו להכנסות כספיות.

מוניטיזציה של סטוריטלינג

פשוט מאוד: מספרת סיפורים ששואפת לזכות בתמורה כספית לעבודתה צריכה לענות על השאלה, "כמה את לוקחת להופעה?" מי ששואל את השאלה רוצה לדעת מה הוא יקבל במונחים של תוכן מפגש, משך מפגש, התאמה לקהל. הוא לא רוצה לדעת כמה באמת עולה העבודה – תחקיר, איתור סיפורים, אימון על סיפורים, הרצה, זמן נסיעות וכו'.

להצליח להרוויח יותר כמספרת סיפורים פירושו להצליח להשיג יותר הזמנות למפגשים, ו/או להצליח להעלות מחיר. עוד אפשרות היא ללמד אחרים. זה פחות להמיר סיפור סיפורים להכנסה, יותר להמיר ידע ויכולת הנחיה להכנסה. יש עוד דברים שמספרי סיפורים יכולים לעשות עם הידע שלהם בצירוף מיומנויות אחרות.

בעידן הדיגיטלי, מספרי סיפורים נעזרים בפלטפורמות השונות ובתוכן כדי לשווק את מה שהם עושים במציאות הלא דיגיטלית, או כדי לחלוק ידע, לשמור קשר, לבנות סביבם קהילת קהל נאמן. הדרך בה מתנהלים הדברים מציבה בפניהם דילמות שיש לעוד הרבה אמנים עצמאיים ופרילנס, כמו האילוץ להשקיע בנוכחות בדיגיטל בלי החזר ראוי על ההשקעה. או האילוץ 'להתקשקש' גם כשאת לא טיפוס כזה. או הדילמה אם להשקיע זמן בכתיבת ניוזלטר או בעבודה על סיפור חדש. כל הזמן מרחפת חרב ה"אם אתה לא שם אתה לא קיים" ואנחנו נדרשים לעשות בחירה – להאמין לקיומה של חרב שכזו או לא להאמין. זה גם תלוי מיקום גיאוגרפי ותרבות.

יש דבר אחד שמספרי סיפורים לא יכולים לעשות בעידן הדיגיטלי – להעביר לפורמט דיגיטלי את מה שאנחנו עושים. אם לא ברור לכם עדיין מה מודל האמנות ומה ליבתה, אתם מוזמנים לקרוא מה זה סטוריטלינג.

"זהו, אנחנו מוצאים את עצמנו במציאות חדשה!" מכריזים הממהרים להעביר את קריירת הדיבורים מוכת הקורונה שלהם לזום, או לתכנת היוועדות מקוונת אחרת. כבר נכחתי בהרבה כאלה. אף הצצתי להתכנסות וירטואלית של מספרי סיפורים. ישבתי בה שעה, מהנימוס. אחרי חמש דקות כבר הספיק לי מעל ומעבר. וזה עוד בהתכנסות של אנשים שמקבלים את הניקוד הכי גבוה בתקשורת בין-אישית אינטימית. שצריכים את הנוכחות ואת המשוב המיידי של המאזינים תוך כדי שהם מספרים. בלי זה, אי אפשר לספר סיפורים. אפשר לעשות בכאילו.

תקלות חיבור, רוחב פס לא מספק, איכות סאונד ירודה, פרצופים קטנים בריבועים. אנשים מבטלים את הווידאו והופכים לקובייה שחורה עם שם. מדברים מכל הלב במבטאים שקשה להבין – אם לא יושבים פנים אל פנים. קרוב לאפס תקשורת בין האנשים בקהל. כל זה בתוך שטף החיים הנשמעים ברקע או הנשמעים כעיקר. הקוביות זזות למקומות שונים על המסך. מרגיש כמו אנשים שזזים כסאות ושורות תוך כדי המפגש. שלא לדבר על זוויות צילום לא מחמיאות וישבנים שצצים פתאום על המסך. לא ישבנים, אבל הקפלים של אצבעות מסמסות (תוך כדי הסיפור) נראות לרגע כמו ישבנים.

יכול להיות שהפורמט הווירטואלי מתאים לכמה קריירות דיבור. אולי להרצאות. בעיקר למי שרוצים להגיע להמון אנשים בבת אחת. למי שלא מפריע לו שהוא לא רואה פנים, לא מקבל משוב של קהל, לא יודע אם הם שם בכלל. לא לסטוריטלינג.

יש גם אפשרות לחכות קצת, לראות מה ילד יום. לא חייבים למהר כמו משוגעים. לא חייבים להתפשר על "זה הכי טוב שיש כרגע". לפעמים, הכי טוב שיש כרגע הוא לא טוב. אפילו לא טוב מינימלי. חברות הטכנולוגיה הדיגיטלית הרגילו אותנו לאיכות ירודה – של תכנות, יישומים, מהירות גלישה, של סאונד, של תמונה. איכות ירודה של שרות, תמיכה, תכנים. הרגילו אותנו לפגיעה בפרטיות, לאח גדול, לעיקול חרות האדם.

כמה זמן עבר מאז תחילת הקורונה, חודשיים? לא יקרה כלום אם נחכה קצת. בינתיים נעשה משהו אחר.

סטוריטלינג בעידן הדיגיטלי – פרודוקטייז

יש כמה קבוצות בעלות עניין בפרודוקטייז. אלה כל מי שחושבים שאפשר להפוך סטוריטלינג או חלק ממנו למוצר.

מספרי סיפורים

בגלל הקורונה, מרוב שלחוצים להיפגש, להתפרנס, להישאר על המגרש, יש מספרי סיפורים שמקליטים את עצמם בווידיאו. זה לא זה. אבל כמו שהעולם, יהיו מספרי סיפורים אמריקאים שינסו להפוך הקלטות שלהם לעסק, יהיו מספרי סיפורים אירופאים שיחשבו שהאמריקאים לא קשורים, ויהיו מספרי סיפורים אסיאתיים שינסו להבין מה נכון להבין.

איזה שינוי בסטוריטלינג עושים מספרי סיפורים שמקליטים את עצמם? הם משנים את המודל של יצירה הדדית משותפת המתרחשת פנים אל פנים בזמן אמת, ליצירה חד צדדית מקובעת.

אנשי חינוך

זה כבר כמה שנים שמטפטפים להם שסטוריטלינג דיגיטלי זה משהו שמתחבר לקדמה בחינוך, לשיטות לימוד וביטוי עתידניות. זה כבר שיותר מדי שנים יש בראשם טכנוקרט. אפשר לתלות בו חלק מכובד מהאשם במצב אמנות הסיפור במערכת החינוך. אמנות שבכל מדינה מתוקנת מקבלת מקום של כבוד בחינוך, לא בישראל. כאן מלמדים ילדים את 'חוקי אולריק', מלמדים להשתמש בתכנות, אבל לא מפגישים אותם עם מספרי סיפורים. מלמדים לייצר תוצר, לא מלמדים להיות.

איזה שינוי בסטוריטלינג עושים אנשי חינוך ואחרים שיוצרים סיפורים ומביעים אותם בפורמט דיגיטלי? גם הם משנים את המודל של יצירה הדדית משותפת המתרחשת פנים אל פנים בזמן אמת, ליצירה חד צדדית מקובעת. בנוסף, הם מכניסים אלמנטים ויזואליים – תצלומים, סריקות, קטעי ווידיאו – מה שלא קיים בסטוריטלינג. השם הפופולרי לתוספת הזו הוא "ויז'ואל סטוריטלינג". רק לידיעה – סטוריטלינג הוא מדיום מילולי שתוצאתו גם ויזואלית – הדבר הזה שאנשים רואים בדמיון בזמן שהם נוכחים באירוע סיפורי. אם יש משהו שכן עובד בסטוריטלינג דיגיטלי זה האודיו של קול אנושי מספר סיפור.

שתי מחשבות יש לי עבור אנשי חינוך שמחפשים סטוריטלינג בעידן הדיגיטלי:

מדינות מתוקנות נותנות מקום של כבוד לאמנות הסיפור מתוך ההבנה שהיא מפתחת את ההדדיות, האנושיות, היכולת להיות אמפתי, ואת היכולת לשתף פעולה. את הדמיון, הסובלנות והתושייה. אמנות הסיפור היא חלק ממסורות האדם העתיקות והעכשוויות ביותר; היא אבן מסד לנכסים התרבותיים הלא מוחשיים של האנושות. היא מסייעת לתחושת ההמשכיות ומכניסה ילדים ומבוגרים לפרופורציה שמידתה מידת אדם. זו אמנות שמחזקת כישורי חיים חיוניים, מאזנת את הסביבה הדיגיטלית בתקשורת בין אישית שאינה תועלתנית, וגם מלמדת עשרות מיומנויות נדרשות בעולם העבודה העתידי.

בבקשה, בבקשה, בבקשה – השקיעו בפיתוח היכולת שלכם לספר סיפורים "בפה" כמו שאומרים ילדים. לא בדיגיטל. חיי ההוראה שלכם יהיו הרבה, אבל הרבה יותר איכותיים. תהיו מורים יותר מעניינים, אלה שמסוגלים להחזיק כיתה בקשב דרוך. תעזרו לתלמידים שלכם להבין שהם יכולים להבין בעצמם גם טקסטים ורעיונות מורכבים – אם מישהו מדבר אתם כמו שצריך. תצטרכו להתנסות כדי להבין את האפקטיביות של לדעת איך לספר סיפור.

התועלתנים העסקיים

על אלה כבר כתבתי. אלה שדוחפים לשיח מונחים כמו 'סטוריטלינג עסקי' ו'סטוריטלינג מסחרי' במקום 'סטוריטלינג בעסקים' ו'סטוריטלינג במסחר'. למה הם עושים את זה? כי לומר 'סטוריטלינג עסקי' יוצר את הרושם שיש ענף כזה. כמו לומר 'פייסבוק עסקי'. אין דבר כזה. יש שימוש בפייסבוק למטרות עסקיות. אבל מה הציבור יודע? הציבור יודע איפה הבעיות שלו – כמו עסק כושל – ובטוח שכל דבר שקוראים לו 'עסקי' יכול להבין מאיפה הוא מגיע ולעזור. בהצלחה עם זה, כתבתי מספיק על העניין, אין לי מה להוסיף.

התועלתנים העסקיים שרוצים לעבוד במודל מוניטיזציה אינטרנטי

מהות הרעיון – ליצור נכסים וירטואליים ולהמיר אותם להכנסות כספיות. ספר בפורמט דיגיטלי מתאים למודל הזה. קורס בפורמט דיגיטלי מתאים למודל הזה. הרצאה בפורמט דיגיטלי מתאימה למודל הזה. שיעור התעמלות בפורמט הזה מתאים ויש עוד הרבה נכסים שאפשר להמיר אותם לפורמט דיגיטלי, לאפשר הורדה או תשלום על מנוי, ולהמיר להכנסות.

לא סטוריטלינג. עד לרגע זה לא נמצאה הדרך לשכפל עותקים של אירוע סיפורי זהה לאירוע סיפורי במציאות הלא וירטואלית. כמו שציינתי קודם, הקלטות ווידיאו הן לא עותק של המקור. אין בהן את האינטראקציה, את החד-פעמיות, את הקרבה הפיזית, את העין בעין ואת הגמישות שיש באירוע חי. יכול להיות שיגיעו לזה יום אחד, ההשקעה הנדרשת היא מעבר לאדירה. ההשקעה הנדרשת כדי שזה גם יעבוד כמו שצריך, עוד יותר גדולה. אז מה עושים? ברור – פרודוקטייז ומוניטייז. קודם עורכים שינוי בדבר כדי להפוך אותו למוצר מסחרי, ואז ממירים אותו להכנסות.

החוקר חזר לאנשיו שהיו תאבים לשמוע על האמאזונס. אבל איך יכול היה בכלל להתחיל לתאר במילים אל הרגשות שהציפו את ליבו כשראה פרחים אקזוטיים ושמע את קולות הלילה של הג'ונגל; כשחש בסכנה שמזמנת קירבה לחיות-טרף או כשחתר בקנו שלו על מים בוגדניים?

הוא אמר, "לכו להתנסות בעצמכם."

כדי להדריך אותם, שרטט מפה של הנהר. הם התנפלו על המפה. הם מסגרו אותה ותלו אותה בבית-העירייה. הם הכינו עותקים ממנה לעצמם וכל מי שהחזיק בעותק כזה החשיב עצמו למומחה לנהר. האם לא הכירו כל פיתול ועיקול, את רוחבו העצום, את נתיבי הזרמים והמפלים?

המפה המשורטטת של האמזונס אינה האמזונס. נוסחאות-סיפור, אריזות וכלים לקיצורי דרך אינם סיפור סיפורים. אמנות הסיפור היא לא תופעה נוסחאית נוחה ומסודרת בקוביות, לא כל מה שקשור אליה ניתן להסבר הגיוני או חד משמעי. אמנות הסיפור אינה טכנולוגיה, מדע, או תעשייה. ההיפך: התכונות העמומות, הדו-משמעיות, הסובייקטיביות של אמנות הסיפור, הן שמאפשרות את סוג הזריזות התפיסתית וגמישות המחשבה שאנחנו צריכים כדי לעצב פתרונות לדילמות קשות, למצבים פרדוקסליים, לבעיות שמעסיקות כמויות גדולות של אנשים – כמו למשל משבר הקורונה.

איזה שינוי בסטוריטלינג עושים התועלתנים העסקיים ואלה שרוצים לעשות פרודוקטייז ומוניטייז? מתעלמים ממודל היצירה המשותפת וממטרת הטוב החברתי, ומתמקדים אך ורק בסיפור. את החלק הזה הם מפשטים לתבניות (בואו, הגזמתי. הם מעתיקים מאחרים שפישטו לתבניות) ממתגים מחדש, אורזים בקופסאות צבעוניות, מנסחים הבטחה שמהדהדת צורך בשוק, ומשווקים. אגב, יכול להיות שקניתם כזה וזה עזר. יופי. מה שאומר שהייתם צריכים עזרה בניסוח מסרים וארגון החומרים השיווקיים שלכם, זה הכל.

ועם כל כמה שזה מעצבן, וכמה שזה רדוד, וכמה שזה מרעיש ומבזבז תשומת לב, קשב, זמן, כסף, וגוזל מהאנשים משהו שהם צריכים באמת – כל זה לא מתקרב לסכנה האמתית המסתתרת מאחורי הביטוי 'סטוריטלינג בעידן הדיגיטלי'.

המשך יבוא.