בספרו רב ההשפעה The Expanding Circle: Ethics, Evolution, and Moral Progress,מציע הפילוסוף פיטר סינגר דימוי של קידמה מוסרית  המתפתחת לאורך ההיסטוריה האנושית:  מעגל הולך ומתרחב של דאגה מוסרית המתחיל במשפחה ובשבט שלנו, ומתרחב לאורך זמן לכלול קבוצות גדולות יותר, קהילות, עמים, משפחות עמים, האנושות כולה ואולי גם אלה שאינם בני-אנוש כמו בעלי-חיים וסביבה.

יש חלקים בעבודתו של סינגר שהם שנויים במחלוקת. עם זאת, הרעיון של התרחבות מעגל הדאגה המוסרית התקבל בחיבוק גדול. זה רעיון שקל לאמץ אותו. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו שאכפת לנו מאחרים. אנחנו אוהבים לחשוב שאם נצא יחד לרחובות, נחזיק נרות או סמרטפונים דלוקים, נרים שלטים כדי להראות שאכפת לנו – נצליח להשפיע לטובה על רווחתם של אחרים. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו יותר מוסריים מהאנשים שחיו בתקופות מוקדמות ו'חשוכות' יותר.

דאגה מוסרית היא תחושת המחויבות להגן. מי שאני חשה מחויבת להגן עליהם, נמצאים בתוך מעגל הדאגה המוסרית שלי. אף אחד לא יכול לומר לי כמה גדול צריך להיות המעגל הזה. אף אחד לא יכול לפקח על מעגל הדאגה המוסרית שלי, חוץ ממני. גם לכם יש מעגל כזה. אולי לא חשבתם עליו או שקלתם כמה גדול המעגל הזה, אבל יש לכם כזה.

סטוריטלינג ומעגל הדאגה המוסרית

מוסר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסטוריטלינג, מלמד אותנו לשאת ולתת עם דילמות שאין אדם שלא צריך להתמודד אתן. התלבטויות בין אפשרויות שלהכרעה ביניהן תמיד יש מחיר שלא קל לנו לשלם. התלבטויות בין צורך בביטחון ובמוכר לצורך בחידוש והרפתקנות, בין הצורך להיות הוגנים לכולם וקשובים לכולם לבין הצורך לנוע קדימה, בין הרצון להיות אנשים שומרי חוק לבין התנהלות מול חקיקה לא הוגנת, או התנהלות לפי החוק כשאדם יקר לך עבר על החוק, רצון לשמר אחיזה ורצון לשחרר אחיזה, התלבטות בין בניה וצמיחה להרס בתי הגידול, בין זכויות הפרט לטיפול באנשים מסוכנים ואלימים, בין שימוש במשאבי טבע והצלת חיי אדם, בין כמה עמים שמרגישים קשר לאותה אדמה, הרשימה ארוכה.

סטוריטלינג זו לא מסגרת מוסר הגורסת 'טוב' לעומת 'רע'. זו מסגרת תקשורת להתלבטות ולמידה משותפות. יכול להיות שהנוכחים יגיעו להכרעה, יכול להיות שלא. מה שחשוב זו היכולת לשבת יחד, במרחק נגיעה, לראות אחד לשני את הלבן בעיניים, לספר ולשמוע את הסיפור, לקבל את התגובות, גם אם הן סוערות או סותרות זו לזו, ללבן יחד, לשתוק יחד, לספר עוד סיפורים, לחוות יחד את הדילמה, את הפערים שהם לפעמים בלתי נסבלים, להעיד על קיומה של התלבטות ורצון למצוא פתרון גם כשנדמה שאין כזה, לשמוע מה עשו אחרים למול אותה דילמה במקום אחר, בזמן אחר, להרגיש את הפצע האנושי, להרגיש את היופי, את השותפות האנושית. זה מה שסטוריטלינג מאפשר לנו לעשות טוב יותר מכל דרך תקשורת אחרת העומדת לרשותנו.

יש המכנים עצמם 'עושים סטוריטלינג', ששואפים לכלול במעגל הדאגה המוסרית שלהם רק את מי שמשלם להם. יש המתגייסים לספר כדי להאדיר קבוצה, או למדר ולהקטין קבוצה. אלה, בין אם הם מודעים לכך או לא, פוגעים ביכולת שלנו להאמין באפשרות לשפע עבור כולם. הסיפורים שלהם מלמדים אותנו ששפע לכולם זו פנטזיה. מלמדים אותנו שכדי שלנו יהיה, צריך לקחת ממישהו אחר, צריך לעשות שלאחר יהיה פחות, או שלנו יהיה יותר, או אחר, שיבדל אותנו מהאחרים. 'עושי סטוריטלינג' בשרות השורה התחתונה הכלכלית והפוליטית מכוונים רק לקהל יעד מגודר, פוטנציאלי; שאר האנשים אינם מעניינים אותם. גם הסיפורים שהם בוחרים לספר שואפים לפרוט על מיתרי החולשות האנושיות, התאוות, הדחפים, הפחדים.

לעומתם, מספרי סיפורים שואפים להגדיל ולמתוח את מעגל הדאגה המוסרית שלהם. לחבק לתוכו כמה שיותר אנשים. הסיפורים שהם בוחרים לספר מגיעים עם אמת עמוקה מהעובדות, עמוקה מתועלת מיידית. אלה סיפורים שיכולים להחזיק בתוכם את הדילמות העמוקות של הקיום האנושי, את השאלות הלא פתורות, ועדיין לספק לכולם מקום לשבת – גם בתוך הסיפור וגם בתוך האירוע הסיפורי. כשמספרים סיפורים עין בעין, באור, עם קבוצה קטנה יחסית של קהל, קשה לא לראות את האנשים. קשה לא לקחת אותם בחשבון. אי אפשר להתעלם מנוכחותם, מקיומם, מתגובותיהם. גם כשזה לא נוח.

סיפור סיפורים במיטבו הוא חוויה אמנותית; והוא בעיקר חוויה תרבותית עמוקה. מעשה של תקשורת שיתופית המתגלגל בעולם שוב ושוב דרך מפגשים של אנשים סביב סיפורים, דרך מספרים ומאזינים, דרך מרחבי תרבות וזמן, דרך סיפורים וגלגולים של סיפורים, מעשה שצובר חכמה ודרך לטובת טוב חברתי וטוב פרטי לאורך זמן. את הטוב הזה אפשר להרגיש בזמן שהסיפור נטווה ומתגלגל, ברגע שהוא מסתיים וקצת לפני שאנחנו ניתקים מבועת הקסם שיוצר מעשה הסיפור. טוב שכל הנוכחים מרגישים בו, ורואים שגם כל האחרים מרגישים בו. רגע אחד של אינטימיות צרופה בין הרבה אנשים.

מעגל הדאגה המוסרית בעידן ה'עצמי'

כפי שציינתי, אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו שאכפת לנו מאחרים. אלא שאנחנו חיים בעידן בו יותר אנשים חונכו לראות את עצמם כמוקד מעגל הדאגה המוסרית. עידן בו יותר אנשים התחנכו על ברכי תפיסת 'הילד במרכז'. מעגל הדאגה המוסרית מצטמצם ל"מה יוצא לי מזה", בלי מאמץ אמיתי לקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבור כל בני דורנו, עבור הדורות הבאים, ומי שחיים אתנו על הכדור. לראות את ה'עצמי' במוקד מעגל הדאגה המוסרית גרם לכך שיש כיום הרבה אנשים שלא יכולים לחשוב על שום סיפור אחר מלבד סיפורם האישי, כראוי לסיפור. עוד סיפור אישי, ועוד סיפור אישי, ועוד סיפור אישי, וכך מתפוגגת לה רקמה אנושית מחוברת ליחידות קטנטנות של אינדיבידואליזם המתחרות זו בזו על תשומת הלב של הקהל.

ועדיין, אם מקשיבים לסיפורים של מספרי סיפורים, אם יושבים באירועים כאלה, אפשר ללמוד את גודל מעגל הדאגה המוסרית שיש לנו על פי טבענו כבני-אנוש. הוא גדול יותר מה'עצמי'. אפשר ללמוד מה כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעשות בתוך המעגל הזה כדי להשפיע על טוב פרטי וטוב משותף; כזה שיכול להרחיב את מעגל הדאגה המוסרית עד כדי כך שנצליח לעזור גם לאלה שנמצאים מחוץ לו.

אלא שיש מי שנלחמים בטבע האדם השואף להגדיל את מעגל הדאגה המוסרית. הם שואפים לפרק את הרקמה האנושית ליחידות קטנטנות ולא בכדי. לשיטתם, משהו גדול מאוד יוצא להם מזה, וכשמעמתים אותם עם המחיר הם טוענים 'לא הבעיה שלנו'.

המשך יבוא.