רוברט מקי נתן דעתו בעניין המשבר הנוכחי בסטוריטלינג. בסדרה הזו אני מרחיבה את התמונה. זו לא סדרה לאנשים שלא רוצים לדעת. זו סדרה לאנשים שמרגישים שבורות, יוהרה, חמדנות ותאוות כוח מנסים להשתלט על מערכת ההישרדות המוסרית של האנושות. זו סדרה לאנשים שמחפשים הסברים ודרך לשנות. זה יחמיר לפני שזה ישתפר.

סטוריטלינג במשבר – ההבדל בין טעות מקצועית לשרלטנות

אחרי יותר מחמש-עשרה שנים שאני מתבוננת על ה Storytelling Buzz, המסקנה הכי ברורה שלי היא שמרבית האנשים שמשתתפים בבאזז הזה, לא יודעים מה זה סטוריטלינג. מרבית האנשים האלה מעולם לא התנסו בסיפור סיפורים ולא היו במפגש עם מספר סיפורים. הם הגיעו מניין שהגיעו, קראו כמה דברים שכתבו ידוענים ומשפיענים בתחום שלהם, קראו את ההבטחה שסטוריטלינג יעשה עבורם כל מה שהם רוצים, והחליטו שנכון להם לנכס את המילה סטוריטלינג ולתת לה את הפרשנות שנוח להם לתת. מעטים מאוד מתוכם באמת טרחו ללמוד ממספרי סיפורים, טרחו לשבת עם מספרי סיפורים, טרחו להקשיב. זה כולל גם חלק מהאנשים שמכנים את עצמם מספרי סיפורים או סטוריטלרים (כמו שאוהבים אנשים מתחום הפרסום לכנות את עצמם).

אני יכולה לקבל את הטעות של רוברט מקי לחשוב שסטוריטלינג זה לטוות ולגולל עלילות. הוא מגיע מעומק מרחב הסיפור, והטעות שלו נשארת במרחב הסיפור. אני גם בטוחה שאם היה פוגש מספר סיפורים לשוחח שיחה עמוקה, הוא היה עומד על הטעות שלו ואפילו שמח לגלות אותה. מאותה סיבה שאני יכולה לקבל את הטעות שלו, אני לא מוכנה לקבל את האמירה שלו שבסטוריטלינג המדיום לא משנה. "המדיום הוא המסר", גרס מרשל מקלוהן, איש לא פחות רציני ממקי. המדיום משנה ועוד איך. אפילו קבוצה של תלמידי חטיבה יודעת לומר מה ההבדל בין המדיומים. להבדלים הללו יש משמעויות עמוקות.

אלא שרוברט מקי אינו אחראי למשבר בסטוריטלינג. גם לא אנשים אחרים בתחומי הסיפור שיש להם עושר תרבותי, מקצועי והגותי כמו שלו, עושר שהם הרוויחו בעבודה עמוקה ומרובת שנים, מתוך כבוד לאמנות, לקודמיהם, לאנשים שחנכו אותם ולתלמידים שלהם.

מי שאחראים למשבר הם אלה שמבטיחים שיש להם כובע קסמים, שקוראים לו סטוריטלינג, ושסטוריטלינג עושה או משיג כל מה שרוצים.

סטוריטלינג במשבר – העושה כל מה שאני רוצה: זהירות במה שאתם מבקשים

האחראים למשבר בסטוריטלינג הם הבורים, היהירים, החמדנים ותאווי הכוח. לא כולם מגיעים באותה צורה ומידה אבל כולם 'מומחים' לסטוריטלינג וכולם יודעים לומר שסטוריטלינג ישיג לכם כל מה שאתם רוצים. וזו משאלה מסוכנת.

מי שטבל בהונות באוקיאנוס הסיפורים יודע שאחת האזהרות המרכזיות שסיפורים נושאים אתם נוגעת לסכנות שביוהרה ובחמדנות שמניעה אותה. למדנו על המחיר ששילמו יפתח, המלך מידאס, אודיסאוס – אם לציין רק כמה דוגמאות מסיפורים עתיקים. אבל הבורים, היהירים, החמדנים ותאווי הכוח לא לומדים מסיפורים של אחרים כי הם לא נותנים לסיפורים לגעת בהם. הם יודעים יותר טוב ולהם זה לא יקרה.

וכיום זה קל בהרבה להיות חמדן ותאב כוח, קל בהרבה לא לתת לסיפורים של אנשים לגעת בך באמת. כשאנשים הופכים לשורה באקסל של ארגון תועלתני, קל מאוד להתייחס אליהם כמו לשורה באקסל. זה ביטוי ששמעתי לאחרונה מלא מעט אנשים שהוצאו לחל"ת או פוטרו. על האקסל הם נראים כמו הקרבה קטנה לטובת איזון הגיליון. מסמנים כמה שורות, delete.

חמדנות ותאוות כוח – השתלטות הגישה התועלתנית

בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר חיפושים אחר סיפורים עם "מוסר השכל". אחד החיפושים האלה יצר נתק סופי ביני לבין חברת נעורים שלי שהפכה חרדית. עם זה שהיא הפכה חרדית לא הייתה לי בעיה ושמרנו על קשר לאורך שנים. אבל כשהיא ביקשה ממני סיפורים טובים לילדים ופסלה כל סיפור בו לא הקב"ה היה מי שהציל את המצב, כבר לא הצלחנו למצוא דרך להמשיך את השיחה. גם לא כשאמרתי שאני ממש לא משוכנעת שהקב"ה של היהודים הוא עד כדי כך תאב כוח שהוא לא מוכן להשאיר מקום לנחישות ולכוח ההמצאה של אנשים.

מוסר השכל עלול להוביל לתוצאות שליליות. להטיית הדעת. למחשבות שבסופן מעשים שעלולים לפגוע. מספרי סיפורים רבים נזהרים שלא לגרום לתוצאות שליליות למרות שאין לנו באמת דרך לדעת לאן יובילו הסיפורים את האנשים ששומעים אותם מפינו. נזהרים שלא לצמצם את הדעת אלא להרחיב אותה. נזהרים שלא למסור מסר, אלא לעורר שאלה. גם אם נאמר שזו לא האחריות שלנו, זה בהחלט מתפקידנו למצוא כל דרך להימנע מגישה תועלתנית שמקריבה אנשים, מקריבה סביבה, מקריבה מערכות יחסים אנושיות והמשכיות. זה מה שאתם רוצים להיות?

עד כדי כך שאטרח באופן קבוע לבדוק אם מתישהו בגלגולים של סיפורים שאני מספרת, לא השחיל מישהו את האג'נדה שלו לתוך דבריה של אחת הדמויות בסיפור. "אז איך אנשים ידעו מה להבין מהסיפור?" שואלים אותי. שזו הדרך האלגנטית לשאול "אז איך אנשים ידעו להבין מהסיפור את מה שאני רוצה שהם יבינו?" הרצון לשלוט, להכתיב, להפיק תועלת מוגדרת מראש, לקדם אג'נדה, הוא שעומד מאחורי ה"מוסר השכל". וכן, אני יודעת שהשימוש במוסר השכל שכיח בפיהם של מחנכים. ואני בעדם רוב הזמן כי יש להם תפקיד חשוב ביותר. רק חבל שהם מתעלמים ממערכת מוסרית עמוקה יותר – מערכת ההישרדות המוסרית של האנושות. זו שסטוריטלינג היא המתודה שלה לשמר את יכולתנו לשתף פעולה כדי לשרוד. זו ששואפת לשמר את המגוון האנושי, בדומה למחשבה על שימור המגוון הביולוגי, כדי שיעמוד לרשותנו מספיק מגוון כדי להתמודד עם כל איום הישרדותי. זו שכל כך נחוצה עכשיו בין ממשלות ואזרחים ובין מדינות בזמן קורונה אבל האסימון עדיין לא נופל. כרגע, החמדנות ותאוות הכוח יותר חזקות.

סטוריטלינג במשבר – כשהמבט מופנה לסיפוק מיידי ולא לחשיבה ארוכת טווח

הסיפורים הישנים מלמדים אותנו כמה טיפשיות הן היוהרה והאנוכיות בטווח הארוך. המשבר מצד מספרי הסיפורים הוא בזה שסטוריטלינג משחק במשחק האינסוף והוא מנסה להמשיך ולעשות את זה בעידן של התמכרות לסיפוק מיידי. הגופים שיוצרים את ההתמכרות הזו חזקים מאוד. גם ההתמכרות עצמה.

קשה מאוד לעמוד בזה כמספרי סיפורים, אלא שיש מספיק סימנים מסביב כדי להבין שחשוב לעמוד בזה. להמשיך לשחק את המשחק ארוך הטווח כי יש מי שמקשיבים, מי שמחפשים את הקול הזה, שמרגישים שכמו שהעולם עכשיו זה לא יכול להימשך. אלה האנשים שאכפת להם לא רק מעצמם, לא רק מתועלת מיידית.

עד הפרק הבא, אני משאירה אתכם עם סיפור.

לפני שנים, בחורש שקט של עצי במבוק, חיו מאות קופים בשלווה. היה להם מלך שהעתיר בטובו על חברי השבט. הקופים חיו מפירות עצי המנגו שגדלו בשפע בחורש, אך מלך הקופים הבין שהם עלולים לעמוד בפני סכנה שתבוא ממי שיחמוד את אוצרם. "היזהרו" הזהיר את הקופים, "שלא לתת ולו לפרי אחד ליפול אל תוך הנהר."

הקופים קטפו בתשומת לב את כל אחד מן הפירות שהבשילו על הענפים הנשלחים מעבר למי הנהר, אבל יום אחד קרה שפרי שגדל מאחורי קן של ציפור נעלם מעיניהם. לאחר זמן הבשיל, כבד ונפל אל תוך מי הנהר כשהוא צף על פני המים הזורמים.

במורד הנהר רחצה במי הנהר עדת נשים. הן הבחינו לפתע בריח נהדר וכובש וגילו שהוא בא מן הפרי הצף על פני המים. הן רצו לטעום את הפרי אבל ידעו היטב שעליהם להביא את התגלית החדשה הזו אל המלך שלהן.

כשראה והריח המלך את המנגו היה גם הוא סקרן מאוד. הוא רצה לטעום מן הפרי אבל ראשית קרא לרופא המלכותי כדי שיבחן אותו. כשהכריז הרופא על המנגו כראוי לאכילה, ציוה המלך על משרתיו לטעום אותו. אתם רואים, המלך האנושי, שלא כמו מלך הקופים, דאג בראש ובראשונה לעצמו.

כשהוכיחו המשרתים סוף סוף כי המנגו בטוח, נגס בו המלך נגיסה אחת. "זהו הדבר הטעים ביותר שטעמתי מימי", אמר המלך. "עלינו למצוא את מקור המעדן."

וכך יצא המלך בראש צבאו לחפש עוד מנגו.

כשהתקדם הצבא במעלה הנהר, הגיע אל החורש, מקום בו לא ביקרו החיילים מעולם. הם גילו יופי עוצר נשימה; הם שמען קולות שלא שמעו לפני כן, ראו עדר של פילים שועטים וצבאים מלאי חן חיים להם בשלווה. לפתע, הריחו את הריח המופלא וידעו שעצי המנגו קרובים. "ראו" קראו כשהם נועצים מבטיהם בעצים עמוסי הפירות. זה היה גם הרגע בו ראו את מאות הקופים. והקופים ההם אכלו מנגו.

"הם גונבים את הפירות שלי," קרא המלך. "תהרסו אותם!"

רבים מאנשי המלך נשאו עימם חיצים והם השתמשו בהם. אחרים אספו מקלות ואבנים. כששמעו הקופים את צעקות הזעם וראו מה עומד להתרחש, הם התכווצו באימה. "מה נעשה?" קראו והביטו בפנים חסרות ישע לעבר מנהיגם. ליבו של מלך הקופים גאה בחמלה. חופשי מעצב וחופשי מפחד, הוא ידע שישועתם תלויה בו. אבל איך?

מיהר מלך הקופים ועלה על העץ הגבוה ביותר והביט אל מצוק הסלע שמעבר לנהר. אף קוף לא יכול לקפוץ מרחק כזה, או כך לפחות זה נדמה. אבל מלך הקופים זינק וביצע בקפיצה אחת את הבלתי אפשרי. עתה עמד על ראש המצוק, הביט סביבו וגילה גפן נטועה עמוק באדמה. ללא היסוס, חיזק קצה אחד של הגפן אל רגלו וזינק חזרה אל החורש. תוך שנאחז בענף גילה שהגפן לא הייתה מספיק ארוכה כדי לקשור את קצה השני לעץ. רגלו הייתה קשורה לגפן וגופו השלים את הגשר בין החורש לבין ההרים. מלך הקופים נתן לשבטו סימן והורה להם לעבור על הגשר, לעבור על גופו. הקופים המבוהלים שעטו לאורך גופו של מלכם.

למרות שדרכו עליו מאות פעמים, החזיק מלך הקופים חזק. גופו נחלש ונחבל אך דעתו נשארה איתנה ואחד אחד עברו הקופים אל הבטחון.

המלך האנושי בהה בתמיהה. " איך הוא יכול להציע כל כך הרבה?" שאל בקול וכשחצה אחרון הקופים הורה המלך לאנשיו ליצור חופת עלים מתחת למלך הקופים. "עכשיו" הורה המלך "ירו בגפן הקשורה לרגלו."

האנשים ביצעו את שציווה עליהם מלכם ומלך הקופים נפל את מיטת העלים. שם שכב, חסר הכרה כמעט, קרוב לרגע מותו. " נישאו אותו אל הארמון." ציווה המלך האנושי על אנשיו.

מלך הקופים נעור לאחר ימים רבים וראה מולו את המלך האנושי שחיכה לידו בסבלנות. "כיצד יכולת לתת כל כך הרבה?" שאל את מלך הקופים. מלך הקופים חייך "אני קשור בעבותות של אהבה אל השבט שלי," אמר. "חיבתנו גדלה עם השנים. החיים בצוותא רק חיזקו את הקשר." עדיין תמה המלך "האם אין זו אחריותם לשרת את מלכם?" שאל. "לא ההיפך?"

מלך הקופים נענע בראשו. "זוהי אגדה." ענה. "האמת היא, שבלראות את אהובי בסכנה כל כך גדולה, נמנעה ממני האפשרות לחשוב על טובתי. ולראותם שקטים ובטוחים ממלא אותי חדווה ושלווה, לא משנה מה קרה לגופי שלי." כששמע המלך דברים אלה הבין שיש לו עדיין הרבה ללמוד ממלך הקופים. מאותו יום נדר לעזור תמיד לאנשיו, יהא המחיר אשר יהא. והוא הורה כי הקופים מחורש עצי הבמבוק יהיה מוגנים לנצח. הוא הבין כי בזה יש חכמה וטוב.

גשר מלך הקופים, מעשיה בודהיסטית.