ברים ובתי קפה – מקומות מצוינים לפיתוח תחושת סיפור ואיסוף סיפורים

עשר דקות לעליה לבמה. האירוע – פאנל תחת השאלה "האם יגיע היום בו יצליח המדע להסביר הכל?". מנחה הפאנל – איש נאס"א. רואה בדף ההכנה שלו שאני מספרת סיפורים, ניגש ואומר "יש לי סיפור בשבילך". במשך ארבע דקות הקשבתי לטקסט שנשמע כמו תרשים ניהול פרויקט, עד שהגיע הסימן הגואל – עליה לבמה.

עוד דוגמה: "אתה ממש יודע לדבר" אמר המרצה לדובר שעלה אחריו, דיבר שלוש דקות וסחף את הקהל. "זה לא ממש יודע לדבר – אני מספר סיפורים מקצועי" ענה הסוחף. לפי ההבעה על פניו של המרצה, לא נפל לו אסימון.

יש לי מאות דוגמאות כאלה – אנשים חושבים שאם הם מדברים, הם מספרים סיפור. כשהם שומעים מספר מיומן הם בטוחים שמה שהוא יודע לעשות, זה לדבר יותר טוב, או "לשחק". אני תמיד מופתעת לגלות שהם לא רואים קשר בין תוכן לפלטפורמה: אם אתה רוצה לספר סיפור כרגע, התוכן שיוצא לך מהפה צריך להיות סיפור. אם רוצים ליהנות מהאימפקט של סטוריטלינג בעסקים וארגונים, צריך לספר סיפורים בהקשר עסקי וארגוני.

בשונה ממה שנדמה לרבים, לא כל מה שאנשים מדברים הוא סיפור. כילדים, אנחנו יודעים לזהות סיפור ולבדל אותו מלא-סיפור. כמבוגרים – זה תלוי מאוד באיזו סביבה מקצועית/עסקית אנחנו נמצאים. ביותר מדי מקרים, אנשים בטוחים שכל מה שיוצא מהפה לעצמם או למנכ"ל, יזם מצליח, פרופסור, מישהו עשיר מאוד, פרסומאי, איש תקשורת או ידוען, הוא סיפור… מתישהו, משהו ביכולת שלהם לזהות סיפור או יכולת סיפור, משתבש. הם פתאום לא יודעים להבחין בסיפור או ביכולת סיפור, ולא יודעים ממה הם עשויים. הם מחזיקים את העיניים על מה שהם מחשיבים כסמן לאוטוריטה.

התכונה הנדרשת ביותר למספר סיפורים

ב 2007 ערכתי סקר בינלאומי בין מספרי סיפורים. משך מילוי הסקר היה קרוב לשעה ומי שהוזמנו למלא אותו היו מספרי סיפורים שיש להם ניסיון של מעל אלף מפגשים עם קהל. לשמחתי, היו לא מעט משיבים, רובם עם ניסיון של מעל שלושת אלפים הופעות – עד חמשת אלפים ויותר. הסקר כלל כשבעים שאלות, אחת מהן עסקה בתכונות הנדרשות למספר סיפורים. למקום הראשון, בפער ברור מכל התכונות האחרות, הגיעה התכונה "תחושת סיפור": היכולת לזהות בחוש, באופן מהיר וחד-משמעי, אם הדבר שאני שומעת או קוראת כרגע הוא סיפור או לא סיפור. היכולת לדעת ממה סיפור עשוי ולהשתמש בידע הזה.

בחנו את עצמכם: סיפור או לא סיפור?

[מתוך דף "הסיפור שלנו" באתר עסקי כלשהו. יש עוד כמה פסקאות.]

"השליחות שלנו היא להביא את המותג שלנו אל האנשים. המדריכים שלנו, כוכבים יחידים מסוגם, מנחים רוכבים דרך חוויית כושר מעוררת השראה ומדיטטיבית, המעניקה תועלת לגוף, למיינד ולנפש. באווירת אור נרות ובליווי מוסיקה אנרגטית, הרוכבים שלנו נעים בקצב כדבוקה ועוקבים אחרי הכוריאוגרפיות של המדריכים. זו חוויה שבטית. בראשיתית. זה כייף.

אנחנו קוראים לזה מסיבת קרדיו. הרוכבים שלנו אומרים שזו חוויה משנה חיים. עם כל דחיקת פדל, המיינד שלנו מתבהר ואנחנו מתחברים עם העצמי האמיתי והכי טוב שלנו. באמצעות החוויה המשותפת הזו, הרוכבים שלנו מפתחים ביניהם קשרים שאי אפשר להביע במילים. חברויות נוצרות ומערכות יחסים נבנות. בחדר החשוך ההוא, הרוכבים שלנו חולקים את חוויית המותג. אנחנו צוחקים, בוכים, צומחים – ואנחנו עושים את זה יחד, כקהילה…"

סיפור או לא סיפור?

[מתוך שיחה עם מנכ"ל ובעלים של חברת טכנולוגיה לא גדולה.]

ביקשתי מהמזכירה לשלוח תזכיר לכל חברי הצוות, בקשר לאפשרות לקנות מניות של החברה. שעה אחר כך, המזכירה נכנסה לומר שנפלה טעות בתזכיר. במקום 10,000 דולר, רשמתי 100,000 דולר. היא לא קלטה את הטעות ושלחה את התזכיר כמו שכתבתי אותו.

אחד מחברי הצוות נכנס אלי למשרד. ידעתי שהוא קיבל את התזכיר אבל הוא לא אמר כלום על הטעות. זה נתן לי רעיון: החלטתי להניח לטעות ולראות מה יקרה.

שלושה משניים-עשר הגיבו. אחד כתב מייל גועלי שמכפיש את המזכירה, השני כתב מייל בנימה רשמית ועשה מזה טררם לא נורמאלי, והשלישי הוא זה שבא למשרד של המזכירה ובעדינות רמז לה שיש טעות. שנה אחר כך היא יצאה לגמלאות. גייסתי אותו לתפקיד שלה, הוא המזכיר האישי שלי.

סיפור או לא סיפור?

לרובנו יש תחושת סיפור ברמה כזו או אחרת. אתם יודעים איזה משני הטקסטים הוא סיפור ואיזה לא. למקרה ואתם לא בטוחים אז: למרות שהטקסט הראשון נקרא "הסיפור שלנו" הוא לא סיפור. הטקסט השני הוא בהחלט סיפור.

סיפורים בעולם העסקים

אין סיפורים מיוחדים לעולם העסקים. יש סיפורים שמקורם בעולם העסקים. משום שתמיד מדובר בבני-אדם, אותם סיפורים בשינוי קל, יכולים להתאים גם למגזרים אחרים ולנסיבות לא עסקיות. גם ההיפך נכון – סיפורים שמקורם לא בעולם העסקים, יכולים להתאים לסביבה עסקית.

יש ארבעה משתנים שכדאי לקחת בחשבון:

• הקשר לשימוש בסטוריטלינג – ההקשרים העסקיים/הארגוניים בהם מתאים לספר סיפורים
• הקשר עסקי/ארגוני לסיפור – הסיבה לספר את הסיפור צריכה להיות קשורה במטרה עסקית/ארגונית
• משך סיפור ממוצע – בהקשר עסקי/ארגוני מתאים יותר לספר סיפורים קצרים
• רלוונטיות הרפרטואר – כדאי לצבור סיפורים רבים, רלוונטיים לכל מני פואנטות בעולם העסקי והארגוני, ולרענן את האסופה בהתמדה

באופן מעשי מאוד, אם מישהו רוצה להשתמש בסיפורים בהקשר עסקי וארגוני, כדאי שיהפוך את הרצון הזה להרגל.

ממה מתחילים? מפיתוח תחושת סיפור

תחושת סיפור היא מיומנות ליבה בסטוריטלינג, מיומנות קריטית. זו היכולת לזהות בחוש, באופן מהיר וחד-משמעי, אם הדבר שאני שומעת או קוראת כרגע הוא סיפור או לא סיפור. זו מיומנות שיש לנו מגיל צעיר וניתן לפתח אותה. כבר שמעתי כל מני הסברים לאיך יודעים מהו סיפור: טקסט שיש לו התחלה, אמצע וסוף (גם לספר טלפונים יש והוא לא סיפור), טקסט שנבנה סביב דמויות, טקסט דרמטי ועוד. אני מציעה להשתמש בהגדרות פשוטות, שקל לרוב האנשים לזהות ברגע.

אם אתם שומעים מישהו מדבר ובדיבור שלו מבחינים בארבעת הסימנים הבאים, אתם כנראה מקשיבים לסיפור:

כרונוטופוס. זמן ומקום. בטקסט סיפורי תשמעו כבר בפתיחה או קרוב אליה, ציון זמן, מקום או את שניהם. "אתמול, כשהייתי בסופר…" או "לפני שבוע…" או "כשהייתי בברלין…"

דמויות בפעולה. טקסט סיפורי עוסק בדמויות – אחת, שתיים ולפעמים יותר. לא רק שיש דמויות, הן בפעולה שניתן לראות ו/או לשמוע אותה.

אירועים שיש ביניהם קשר. עלילה, מעבר בין סצנות, תמונות או נקודות מבט מתחלפות על אותה סיטואציה, שברור לנו שיש ביניהם קשר. יש כל מני סוגי קשר בין אירועים – שאלה ותשובה, קונפליקט ופתרון, צירוף מקרים, צבר אירועים שהקשר ביניהם נחשף תוך כדי סיפור, ועוד.

רגע אמת (moment of truth). אנשים קוראים לזה 'פואנטה' או 'תובנה' או 'נפל לי האסימון' או 'טוויסט מפתיע'. אם תלכו עם התגובות שלכם בהילוך אטי מאוד, תגלו שהרגע הזה הוא לא תובנה, מסקנה, מסר או מוסר השכל. רגע האמת הוא רגע קצר מאוד בסיפור, הרף עין, בו קורה משהו שסוגר פער שהיה לנו בראש. בגלל סגירת הפער, אנחנו מגיעים לפואנטה, לתובנה וכו' שאגב – אינם חייבים להופיע בגוף הטקסט.

עוד דרך לאמת שמדובר בסיפור, היא לבדוק אם במה שאתם שומעים כרגע יש (בסדר הזה) תיאור, אם התיאור מעורר אצלכם תמונה בדמיון או חוויה חושית אחרת, ואם החוויה החושית מעוררת בכם רגש כלשהו. אם התשובה היא 'כן' לכל הסעיפים, זה סיפור וכנראה שסיפור ששווה לאסוף.

כלומר שאם הטקסט אינו עומד בתנאים האלה, הוא לא טקסט סיפורי. מי אמר שכל טקסט אפקטיבי חייב להיות סיפור?

אז מעכשיו, אם מעניין אתכם לתרגל, הקשיבו לשיחות בין אנשים, לדברים שנאמרים בישיבות ובפרזנטציות, לשיחות במסדרונות ובבתי קפה. נסו לזהות איך אתם קולטים אם מסופר סיפור או לא. אם אתם קולטים סיפור טוב, שלכד את תשומת לבכם, שהדליק לכם נורה בחושך, אספו אותו אליכם וספרו אותו לאחרים.

מאמר בסדרה סטוריטלינג בעסקים