העוללים ויונקים בפוסט הזה הם תלמידי כיתה ז' שלומדים בכיתות מחוננים. הבקשה הייתה להעביר להם סדנה ולהראות להם דוגמאות סטוריטלינג דיגיטלי. ההנחה של המארגנים הייתה ש'דיגיטלי' יגרום לבני הנוער לחשוב שזה שווה.

מתוך ידיעה שהתעסקות בכלים טכנולוגיים גורמת להסחת הדעת והתעסקות מיותרת בפרטים, החלטתי לעשות שלושה דברים:

חוויית סיפור. להראות להם מדיומים שונים שאנשים מתייחסים אליהם כפורמטים דיגיטליים של סיפור, ולברר אתם מה הם מרגישים וחושבים אודותיהם.

ללמד אותם איך להרכיב סיפור מאפס. סיפור שיהיה לו סיכוי טוב לעניין מישהו.

לתת להם כתובת ללוח דיגיטלי. על הלוח צברתי את חומרי הסדנה והפניות לכלים, פלטפורמות ועוד דברים שהם צריכים לדעת. דברים שמעבר לכלי ה'סטורי' שהם מכירים. שינסו בעצמם.

מה קרה?

הרכבנו יחד סיפורים. עבדנו על איך לעורר את הדמיון לחומרי סיפור, איך לעבוד עם מבנה של סיפור, איך לספר סיפור. הם עבדו בזוגות ושלישיות, והבינו שלעבוד עם מישהו על סיפור יכול לעזור להחזיק אותו בהקשר רלוונטי למאזין. לא חייבים 'יצורים סופרסוניים מתרבים בקצב מטורףףף' בכל סיפור כדי שזה יהיה מעניין… הם רשמו דברים לעצמם. אין לי מושג מה אבל הם נראו רציניים מאוד בקשר לזה, וסרקו את הקוד ללוח שהכנתי עבורם. מגניב.

דוגמאות סטוריטלינג וחוויית סיפור סיפורים

הסיבה לכתיבת הפוסט הזה נבעה מהחלק הראשון של הסדנה – התגובות והרעיונות שלהם לגבי חוויית סיפור סיפורים, וגם דוגמאות סטוריטלינג כאלה ואחרות. אני מכנסת את דבריהם כחומר למחשבה.

ספוילר: אני מרמה בסוף הפוסט.

סיפרתי להם סיפור

וואו, זה ממש מעניין. זה קורה כאן, עכשיו, אתנו. יש בזה סיפור טוב. הוא מסופר בדרך שמעניינת לכל מי שנמצא כאן. אנחנו מרגישים מעורבים בלעשות את הסיפור למרות שרק את מדברת. יש משהו שקורה בינך, בינינו, הסיפור, המחשבות והרגשות שלנו, ההבעות שלך, הקול, התמונות בסיפור, התגובות שלנו, דמיון – זה מרגיש שהכל מחובר ומסקרן כל הזמן.

אחת הקבוצות הפגישה תלמידים דוברי עברית ותלמידים דוברי ערבית. הזמנתי את המורים הערבים שקולחים בעברית לספר יחד אתי, ולתרגם לערבית תוך כדי התקדמות הסיפור. זה חיזק עוד יותר את כל מה שהם אמרו בעניין הטבע ההדדי של סיפור סיפורים: בכל רגע נתון, חצי מהאנשים בחדר לא הבינו את מה שנאמר. עם זאת, הם נשארו בעניין, הרגישו חלק ממנו, ועזרו לנו לשאת את האירוע.

הראיתי להם מספרת סיפורים בווידאו

מספרת סיפורים בווידאו זה בסדר אבל הרבה פחות מעניין. היא סיפרה סיפור נחמד, אפשר לראות שהיא השתדלה אבל אנחנו לא היינו חלק מזה. היא סיפרה לאנשים אחרים, לא לנו. בגלל שהיא לא יכולה לראות אותנו או מישהו אחר שנתקל בווידאו הזה, היא לא יכולה לדעת אם אנחנו בעניין. יש אנשים שאוהבים כזה בעיקר אם הסיפור מעניין להם.

הם המליצו לי להגיד למספרי סיפורים שיתרחקו מווידאו כי זה לא מתאים. שאלתי אותם מה היה קורה אם היא הייתה מספרת ישירות למצלמה. כמו שרואים בהרבה 'סטורי'. אם זו הייתה חוויה אחרת לצופה. נראה להם שזה יכול להיות יותר מושך כי כשמישהו מסתכל עליך, אתה נמשך או מרגיש שאתה צריך להסתכל עליו בחזרה. בעיניהם זה עדיין לא שינה את העובדה שאי אפשר להתאים את הביצוע לכל צופה בהרגשה שזה יוצר אצלו. שהם לא חלק מהיצירה בזמן אמת. אני מוצאת שהנקודה הזו חשובה במיוחד בהקשר של אינטראקטיביות וקסטומיזציה. הקלטת ווידאו של מישהו מספר סיפור לא מאפשרת לצופה לקחת חלק או להרגיש שהמספר מרגיש בקיומו. זו רק צריכה של סיפור, לא מעורבות בסיפור הסיפור.

הראיתי להם ווידאו של ספר סרוק ומישהי מקריאה את הסיפור בלי שניתן לראות אותה

להקשיב למישהו מקריא טקסט שאפשר לראות אבל לא לגעת זה די מתסכל. לחלק ממי שמסתכל היא מדפדפת וקוראת מהר מדי, לאחרים לאט מדי. האיורים חוסמים את הדמיון – מה אם רצינו לראות משהו אחר? לא לראות את מי שמקריא זה גם מוזר. כשמישהו יושב לידך וקורא אתה מרגיש את הנוכחות שלו, אתה יכול להסתכל על הפנים שלו.
זה גם ילדותי. אם היא הייתה יושבת לפנינו, היא לא הייתה מקריאה ככה. אבל בגלל שהיא קול מוקלט, היא לא יכולה לדעת הרבה עלינו, מה? ולמה וידיאו? אתה מצפה ממשהו לזוז. זה לא זז.

אנשים מצפים לדברים שונים ממדיומים שונים. התעלמות מכללי המדיום והציפיות שיש לגביו זו טעות. להשתמש בווידאו רק כדי להגדיל את טווח ההפצה, עלול להוביל לתוצאות עלובות כמו הווידאו הזה והוא לא היחיד שם בחוץ…

הראיתי להם ווידאו שמורכב מתצלומי סטילס עם מוסיקה

זה כמו וידיאו חתונה שעושים מתמונות במצגת. אחלה מוסיקה. אין כאן סיפור אם זו השאלה. ההיפך – לא צריך סיפור, לא בשביל זה יש פרזנטציות כאלה. זה יותר קשור בלהציף זיכרונות של אירוע, אנשים שאתה מכיר, מקומות שהיית. אם היה בזה סיפור הוא היה מפריע לזיכרונות כי לכל אחד יש את הזיכרונות שלו.

כשאמרתי להם שיש הטוענים שזה סטוריטלינג ויזואלי, הם הסתכלו עלי כאילו שצנחתי מהתקרה וחטפתי מכה חזקה בראש. אחרי שלחצתי עליהם לקבל התייחסות קצת יותר מפורטת, קיבלתי תשובה מעולה: סטוריטלינג מעלה תמונות בדמיון, תמונות לא מעלות סטוריטלינג. הן מעלות מחשבות, רעיונות, כל מני קטנים כאלה.

הראיתי להם ווידאו של סיפור זן בפורמט דיגיטלי

זה הרבה יותר מעניין מכל הדוגמאות הדיגיטליות האחרות. במיוחד בגלל שלמרות שהצילומים מפריעים קצת לדמיון, הם גם עוזרים להעלות תמונות, נותנים רעיונות. זה מעניין, היה יותר טוב אם היו פחות תמונות ומעברים. לא כל אחד יאהב את זה. זה גם קצת מוזר, או מפחיד, כאילו לא אמיתי. אם המספר היה כאן, יכול להיות שהוא היה בוחר לספר לנו משהו אחר, או בדרך אחרת שהייתה יותר טובה ומכניסה אותנו לסיפור.

זה לא סתם שהעבודה הזו הייתה יותר מעניינת עבורם. זו עבודה של מספר סיפורים, קולגה. מישהו שמכיר את החוויה לעומקה, יודע איך המדיום עובד מבפנים. הוא שיחק בפורמט דיגיטלי כדי לראות מה אפשר להפיק שם. זה די מוגבל ולא גרסה דיגיטלית של החוויה האמיתית של סטוריטלינג. מה שמעניין כאן במיוחד היא ההתייחסות שלהם לכמות וקצב המעברים של התמונות. ומה שתמונות יכולות להעלות. בסטנדרטים של היום אין בווידאו הזה אפילו 10% של כמות התמונות והמעברים המקובלת בקליפים.

הראיתי להם ווידאו של סיפור אישי בפורמט דיגיטלי

זה היה מעניין כי אף אחד מהילדים לא היה יכול להבין בבירור ולאורך כל הצפייה מה בדיוק נאמר. האיש בסרטון מדבר אנגלית במבטא לא מוכר להם וכבד מאוד. גם הדיקציה לא ברורה. היה לי תרגום מוכן עבורם אבל הראיתי להם את הווידאו בלי תרגום, כדי לראות מה יקרה.

כולם הבינו שזה סיפור חיים אישי ושמשהו עצוב נוכח בסיפור. חלק מהילדים הרגישו שלצד העצבות, הייתה גם תחושת קבלה. לא מעט מהם קלטו איך נעזרו בסרטון בחפץ ודימוי כדי להדגים שלבים בחיי אדם ומערכות יחסים. כולם הבינו שמדובר בסיפור חיים מלא, לא אנקדוטה. רציתי לדעת איך הם קלטו את זה והתשובה הייתה, "שומעים את זה בקול שלו."

דוגמאות סטוריטלינג?

בסיכום החלק הזה סיפרתי להם שבזמן שאני מדברת אתם על סיפורים במדיה דיגיטלית גם ניהלתי ניסוי קטן: הוספתי חווית סיפור סיפורים לא דיגיטלית בתחילת המפגש. (הזהרתי אתכם בהתחלה שאני ארמה). אמרתי להם שיש אנשים שטוענים שכל מה שהראיתי להם הן דוגמאות סטוריטלינג, ושכוללים תחת ההגדרה הזו גם מדיה חברתית, תוכן גולשים, חומרי שיווק, סיפורי מותג, חוויית משתמש, גיימינג, אפליקציות ש"מספרות" סיפורים (סטורי וכלים חדשים יותר) ומאפשרות לשתף אותם.

רציתי לדעת מה הם חושבים.

כולם, ללא יוצא מן הכלל באף קבוצה, הנידו בראשיהם לצדדים. בכל קבוצה היו ילדים שאמרו דברים כמו, "לא, שום דבר מזה חוץ ממה שסיפרת לנו בהתחלה, זה לא סטוריטלינג", או ששאלו, "למה שיגידו דבר כזה, מה הם לא קולטים את ההבדל?"

שאלות מעולות. באמת. הרבה חומר למחשבה.