כבר כתבתי על איך לספר סיפור. הפעם אני כותבת על מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור. יש אנשים שיותר קל להם להבין על דרך השלילה.

אין ספק שלכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל. לפני שאתם מחליטים שאתם המקרה היוצא מן הכלל, התכוננו היטב. הכנה יסודית מעמיקה את הייחודיות שלכם, שהיא היוצא מן הכלל האותנטי. בכל מקרה, הרשומה הזו כתובה מנקודת מבטי. אתם מוזמנים לחלוק, לדון, להוסיף.

מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור – ענייני טקסט

הימנעו מהכללת קהל

פתיחות מסוג 'כולם יודעים ש' 'כל אחד חווה בשלב מסוים' 'כולנו יודעים ש' 'מכירים את זה ש' ופתיחות דומות, מעוררות אצלי התנגדות. בעיקר את החשק 'לנקב' לדובר את ההכללה. מאיפה יודע מי שעומד על הבמה מה אני יודעת, מה חוויתי, מה אני מכירה? הוא לא. הוא מניח מתוך נוחות או כדי להרים לעצמו להנחתה. במקום הכללות אפשר לומר ש'רבים התנסו ב' 'רבים יודעים ש' או פשוט לא להכליל.

אל תספרו שאתם הולכים לספר סיפור

רבים מקדימים סיפור ב'אני רוצה לספר לכם סיפור' או 'אני יכולה לספר לכם סיפור?' או 'יש לי סיפור לספר לכם'. הקדמות כאלה מעוררות אצלי קוצר רוח. אתם רוצים לספר סיפור – ספרו סיפור. אני מעדיפה לגלות שאני בסיפור בדיעבד, לא שיאמרו לי שתיכף יגיע סיפור. אז גם יש סיכוי שאתפעל מהיכולת שלכם להכניס אותי לסיפור.

הימנעו מהצהרה על סיפור אמיתי

כל הסיפורים אמיתיים, כי הם סיפורים, לא מציאות אבסולוטית או עובדות. אם נדמה למישהו שלומר 'סיפור אמיתי' עושה שהסיפור יהיה יותר טוב אז לא. סיפור טוב הוא סיפור טוב בלי קשר ל'היה או לא היה'. היוצא דופן במקרה הזה הוא סיפור על אסון אישי שאינו מבוסס עובדות. לספר סיפור על אסון אישי שלא התרחש במציאות זו סחטנות רגשית והפרת החוזה עם הקהל.

אל תכניסו ז'רגון מקצועי לסיפורים

שפת הסיפורים מצטיינת בנגישות. אם תשתמשו במילים לא מוכרות תאבדו מאזינים. אם חשוב לכם להכניס מרכיבים מסוג מילים מקצועיות, ראשי תיבות או דימוי מיוחד, תנו הסבר מייד. אחרי שתסבירו פעם אחת תוכלו להשתמש במרכיבים האלה באופן שוטף והקהל יבין. לספר סיפור זו לא פעולה של התפארות עצמית אלא עשייה משותפת בגובה העיניים של כולם.

היזהרו מאוד בסיפורי הומור ובדיחות בנושאים רגישים

זהירות בסעיף הזה מגנה עליכם ועל הקהל. כשמדובר בנושאים רגישים, בדיחות וסיפורי הומור המסופרים על חשבון אחרים עלולים להיתפס כחוסר רגישות, גסות רוח או ממש בריונות. במקרים רבים אינכם מכירים מספיק טוב את כל המאזינים כדי לדעת מה יפגע בהם ומה לא. אם אתם בכל זאת רוצים להתלוצץ על עניין רגיש, דברו רק על עצמכם. עוד אפשרות היא להתלוצץ על חשבון מישהו שנמצא בסטטוס גבוה בהרבה משלכם אבל גם בזה יש סיכון. לא כל ליצני החצר האריכו ימים….

מה לא כדאי לעשות כשמספרים סיפור – ענייני קול ומחווה

אל תייצרו דרמה שלא נמצאת שם

לספר סיפור בזמן מופע, הרצאה, פרזנטציה – זו חוויה מהונדסת. כדי שהיא לא תרגיש כמו זיוף, נכון למי שמספר סיפור לשאוף למקסימום אותנטיות. אותנטיות מגיעה מהכנה יסודית, מהיכולת לעמוד מאחורי הדברים מתוך היכרות עמוקה אתם, עם התחושות שהם מעוררים בכם ובאחרים, ועם המטרה שלכם בלספר את הסיפור.

מטרה בסיפור סיפורים היא לא 'מסר' או 'להעביר את המסר'. מטרה בסיפור סיפורים היא פעולה שאתם רוצים לפעול על המאזינים – לעורר בהם תהיה, לעודד אותם, להעציב, לשעשע, לעטוף במסתורין – לחולל פעולה כלשהי. הפעולה הזו מכתיבה את הביטוי הקולי ואת המחוות שתשתמשו בהן. היא מכוונת את האנרגיה שלכם לספר סיפור בדרך מסוימת או בדרך אחרת. אם אתם עושים את עבודת ההכנה כמו שנכון לעשות אותה, הביצוע יהיה אותנטי.

דוברים שלא מתכוננים ביסודיות מנסים לייצר אנרגיה, להגביר את הדרמה באופן מלאכותי. יוצא שהם עושים יותר מדי. הם משתמשים בקול שנשמע להם כמו 'קול של מספר סיפורים' (אין דבר כזה). הם משתמשים בקול, אינטונציה, ואופן היגוד שיושבים על תבנית דרמטית שלא בהכרח קשורה לסיפור. הם מחווים תנועות גדולות, 'דרמטיות', בלי קשר לתוכן ולתחושות שהוא מעורר. התוצאה הרבה פחות אותנטית.

ההפוך של זה הוא לדבר בקול שטוח. אולי מתוך כוונה להישמע קז'ואל-אותנטי, או לשדר "אני זה אני, קבלו אותי כמו שאני", אולי מפני שהדובר מדבר באופן שטוח גם ביום יום. עם כל הכבוד לכנות, לספר סיפור זו חוויה מהונדסת, כבר ציינתי. נא להתאמץ לצאת מהקונכייה ולהראות כוונה לתקשר עם האנשים שמולכם.

בלי 'טכניקות' שדורסות שתיקה וזמן למחשבה

כבר ראיתי כל מני 'טכניקות' כאלה: האטת דיבור, האצת דיבור, דיבור בלחש, העוויות ומחוות בסיום משפט או על פאוזות יזומות, תנועות 'האשטג' על מילים שרוצים לדחוף לקהל לראש, הוספת ביטויים מסוג 'אין דברים כאלה', 'לא, אתם לא מבינים', ושאר תופעות שאני מנחשת שאנשים קיבלו כ'טיפים', עצות, או מתוך התבוננות על דוברים ואנשי במה.

האטת דיבור מכוונת (לא דיבור איטי טבעי), מעוררת חוסר סבלנות מיידי מצד המאזינים. האצת דיבור מרגישה יותר אנרגטית אבל היא לא מאפשרת למאזינים לעבד מידע. תוך זמן קצר חלק מהם נאטמים ומאבדים עניין. דיבור בלחש מכוון לגרום למאזינים להקשיב בדריכות, רק שזה מעייף מאוד. העוויות, מחוות והערות שאינן קשורות לסיפור נראות כמו בהלה של דובר שלא מסוגל לשאת שקט.

האטה, פאוזות ושתיקות מסמנות כוונה. כוונה לתת זמן עיבוד, כוונה לאפשר לשקט להתרווח. שתיקה יכולה ליצור את הרגעים הנוגעים ביותר במעשה סיפור, חיבור אינטימי בין מספר, מאזין וסיפור סביב רעיון. זה כל מה שיש שם, וזה הכי טוב שיש.

צעקות, קללות, זינוקים ופליק-פלאקים

יש מעט מאוד דוברים שעובד להם להשתולל על הבמה, וגם על זה אני לא חותמת לגמרי. בסיפור סיפורים זה לא עובר. זו התנהלות שדורסת את החוזקות הטבעיות של המדיום ושל האנשים שלוקחים חלק בעניין. יוצא דופן הוא המקרה בו דמות בסיפור מתנהלת באופן כזה. אז שווה ללכת בגדול ומדויק, לאפיין את הדמות ואז ללמוד איך להתנהל כמותה, לא סתם להתפרע.

הימנעו מרעשי רקע ויזואליים

כשאתם מספרים סיפור במסגרת הרצאה או פרזנטציה ויש מאחוריכם מצגת, הכניסו שקופית שחורה כרקע. זה יראה כאילו כיביתם את המקרן לטובת מעשה הסיפור וימקד את המבט והקשב אליכם ופנימה, לדמיון הפרטי של המאזינים – ששם מתרחש הסיפור.

סטוריטלינג בארגונים ועבודת סיפור | תרבות ואסטרטגיה