עודכן לאחרונה ב 23 בדצמבר, 2020 ע"י לימור
סיפור סיפורים * סטוריטלינג
סיפור סיפורים מחווט עמוק בתוכנו. זה מה שהופך אותנו לאנושיים
יונקים אחרים עושים כמעט כל מה שאנחנו עושים. הם בונים, הם נלחמים, הם מתאבלים, הם מעטרים את עצמם, הם חוקרים, הם צוחקים. סיפור סיפורים הוא הדבר היחיד שאף יונק אחר לא עושה, מלבד בני האדם. יש מי שטוענים שצריך לקרוא למין שלנו Homo Narrance כי סיפור סיפורים הוא שמבדיל אותנו גם מהומינידים אחרים. המוח שלנו מחווט לסיפור סיפורים. כשאנחנו מספרים ושומעים סיפור נדלקים במוחנו חלקים רבים, יותר מאשר בכל חוויה עלילתית אחרת כמו סרט או ספר.
סיפור סיפורים היא אמנות עתירת עצמה, שימושית וחשובה כמות שהיא. היא לא זקוקה לשום עזרה טכנולוגית כדי להיות טובה יותר. היא כן זקוקה ליותר מספרי סיפורים מצוינים.
שאלות ותשובות על סטוריטלינג
סטוריטלינג זה סיפור סיפורים, רק באנגלית. זו דרך תקשורת שפיתחנו כבר לפני עשרות אלפי שנים. היא עוזרת לנו לעבד את מה שקורה סביבנו ובתוכנו, לעשות בזה שכל, לגבש ולשתף רעיונות שנמצאים במציאות שבדמיון. זו תקשורת הדדית, דינאמית, שמתבססת על הסכמה זמנית לתת אמון ולהיות יחד במצב של בין מציאות לדמיון כדי לחקור – רעיונות, מחשבות, שאלות, תחושות, רגשות. כדי ללמוד מי אנחנו ולאן אנחנו רוצים להוביל את עצמנו לבד וביחד.
מסיבות של הישרדות, הגדרת זהות, תרבות, מורשת, למידה והבנה. סטוריטלינג הוא חלק מתרבות של פתיחת המחשבה לשאלות ואפשרויות חדשות, של ליבוי סקרנות והתבוננות תלויית הקשר. סטוריטלינג אינו חלק מתרבות התשובות, התובנות, המסרים והשורה התחתונה.
סיפור סיפורים דורש נוכחות של מספר, סיפור ולפחות מאזין אחד; זו חוויה אינטראקטיבית, שותפות הדורשת מאמץ של המספר וגם של המאזין, שבעזרת הסיפור יוצרת ביניהם משהו חדש וחד-פעמי. ניתן להקליט ולשמוע סיפורים שוב, כל האזנה היא חוויה חדשה עבור המאזין עצמו. אך בסיפור סיפורים יש למידה והשפעה משותפת, המשנות גם את המאזין, גם את המספר וגם את הסיפור.
המודל הוא שותפות-דינאמית-הדדית בין שלושה (משהו שלא מפסיק לזוז ולהשתנות בין שלושה שהם בשותף): שליח ציבור (מספר סיפורים), עד (מאזין) והיגוד (הטקסט המדובר וניהול האירוע הסיפורי). כדי שיתחולל סיפור סיפורים, שלושת השותפים חייבים להיות נוכחים באותו זמן, באותו חלל פיזי, פנויים לתקשר זה עם זה. כל אירוע סיפורי תלוי בהשפעה של המאזין, המספר והסיפור זה על זה, שוב ושוב, מהתו הראשון של מעשה סיפור ועד התו האחרון.
בשונה ממה שנדמה לרבים, המאזין אינו פאסיבי, הטקסט אינו מקובע והמספר אינו ה'בעלים' של הסיטואציה. זו שותפות משולשת הפועלת בהשפעה הדדית, בהתמדה.
סיפור סיפורים הוא חוויה עלילתית בה מגוללים סיפור. צורות אמנות רבות אחרות משלבות סיפורים, אך סיפור סיפורים עוסק בעיקר בחוויה עלילתית משותפת. יש הרבה וריאציות חוצות תרבויות לגבי מהו סיפור ולמה הוא יכול לשמש, אבל סיפור סיפורים עוסק בעיקר באירוע הסיפורי ובדרך בה מגוללים את הסיפור במשותף.
סטוריטלינג משלב ספרות שבעל-פה, פרפורמנס, ואמנות במרחב הציבורי-קהילתי. האמנים העוסקים באמנות הזו נקראים מספרי סיפורים. יותר ממה שיש לנו תפקיד בימתי – שזו השפעה מודרנית של התיאטרון, יש לנו תפקיד חברתי-קהילתי. אנחנו שליחי ציבור – אותו ציבור שרוצה שנעשה את מה שאנחנו יודעים לעשות טוב – לספר סיפורים – כי הציבור צריך את זה.
בני אדם. אנחנו הכלים של סטוריטלינג. כדי שלסטוריטלינג יהיו כלים טובים, רצוי שיותר אנשים ידעו איך לספר סיפור. מספרי סיפורים משתמשים במילים, קול ומחוות כדי להעביר את העלילה. המספר בוחר כיצד להשתמש במילים, בקול ובמחוות כדי לעורר את הדמיון אצל כל הנוכחים. המאזין קולט את העלילה, מעורר את דמיונו ומתקף את קיומו של סיפור. כך המספר יכול להמשיך לספר ולהתאים את דרך הסיפור למאזינים שיושבים מולו. גם הסיפור מייצג בני אדם – כדמויות, וכמי שדמיינו וסיפרו את הסיפור לאורך הדורות.
סיפור סיפורים מזמין את המאזין והמספר לחוויה; אין מחסום בין הנוכחים ואין מחסום לדמיון. בסיפור סיפורים אין קיר רביעי – שהוא מונח מעולם התיאטרון. המספר נמצא באותו חלל בו נמצא הקהל ומכיר בכך שהקהל נמצא שם, מדבר אליו ישירות. המספר הוא קולו של הסיפור כולו, ואין שום ניסיון להסתיר זאת. מספרים יכולים ליצור אינטראקציה ישירה עם הקהל, דבר שרוב חוויות הבמה והמסך אינן מאפשרות. כל זה אומר שהמאזינים הם חלק בלתי נפרד מחוויית הסיפור, הם ממש בתוכו. לכל מאזין יש חוויה תקפה משלו ברגע הסיפור, והסיפור המושלם מתרחש בדמיונו של המאזין.
מחקרים נוירולוגיים עדכניים מראים כי סיפור סיפורים בעל פה מוביל לאמפתיה וחיבור בין מספר ומאזין. יותר מאשר בכל צורת אמנות אחרת. לעיתים קרובות הוא מוביל לאמפתיה וחיבור גם עם הדמויות בסיפורים. מוחנו וגופנו מגיבים לסיפור מסופר עם נחשולי הורמונים הקשורים לבניית קשרים וקשר. איננו יכולים שלא להתרגש מסיפור מסופר היטב, כי זה מה שהתפתחנו לעשות. להגיד. להקשיב. התחבר.
אמנות הסיפור התקיימה לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, וגם לה יש תקופת תחייה/התחדשות שקורית דווקא בעידן המודרני. התחייה החלה לפני כחמישים שנה בקנדה, ומאז התפשטה לכל רחבי העולם. הרנסנס של אמנות הסיפור הוא לא הסטוריטלינג באזז שאנחנו חווים בחמש-עשרה השנים האחרונות – זו תופעה אחרת.
לתנופה השקטה של רנסנס אמנות הסיפור יש כמה סיבות, אלה המרכזיות לטעמי:
איזון לשאיפה של שליטים לחנוק את הפולקלור (ידע עם) ולכפות שיטת חינוך היררכית – לכפות את דעתם ה'נכונה' של מעטים, על רבים. בעניין הזה כבר כתבתי פעם על המלכה ויקטוריה חיה ונושמת במשרד החינוך. הישראלי, לצערי.
אלטרנטיבה לתקשורת המונים, שנשלטת בידי קבוצה קטנה של אנשים. סטוריטלינג, בגלל שהוא קורה פנים אל פנים, לא יכול להגיע לכמויות אדירות של אנשים. הוא אירוע מקומי, קטן, בין-אישי.
מרחב ריפוי להשלכות החברתיות של העידן התעשייתי והקפיטליזם, המתאפיינת ברצון של מעטים לנצל לטובתם משאבים השייכים לכולם. סיפור סיפורים לא שייך לאף אחד. אי אפשר להיות הבעלים שלו. הוא משאב אנושי חופשי. הוא מעודד מחשבה חופשית ושאילת שאלות. אם מנסים לשלוט בו, סיפור סיפורים הופך למשהו אחר.
געגועים לדבר. היפה בעניין הזה שגם אנשים שמעולם לא חוו סיפור סיפורים, מתגעגעים לזה. אפילו בלי לדעת. דוגמה מרגשת קרתה כשהתפוצצו הכורים בפוקושימה (2011). רעידת אדמה, אסון גרעיני, בתים קרסו, אין חשמל, כעבור כמה שעות כבר אין גם ניידים. אי אפשר ללכת לחדר לקרוא ספר, אי אפשר להסתובב יותר מדי. מה עשו האנשים? את מה שהצעירים סיפרו מאוחר יותר שלא יצא להם לעשות אף פעם: התיישבו יחד במקום מוגן, שאלו קצת שאלות ופצחו בסיפור סיפורים בין זרים גמורים. על עצמם, על מה הם עושים, על קרובים ורחוקים, על הדאגה למה יהיה ועוד כל מני. יפנים, כן? אנשים שלא רגילים לשתף, וודאי שלא את מחשבותיהם הפרטיות וודאי שלא את רגשותיהם. זה יפה ואנושי – עוד מאפיין חשוב של סיפור סיפורים.
שינויים דמוגרפיים שנגרמו בעיקר מהגירה, והפכו קהילות לפחות הומוגניות מבעבר. לפני שהחלה הגירה גדולה בעולם, מספרי סיפורים סיפרו לאנשים שלהם – אלה שחיו אתם באותו מקום, הכירו מילדות את אותם אנשים, תרבות, מזג אוויר, מסורת. הם למדו כשמספרים צעירים מתחנכים על ברכי מספרים וותיקים וחיים אתם לאורך זמן. ההגירה "ערבבה" את הקהל, את המספרים והסיפורים. זה דרש ממספרי סיפורים לעדכן את המיומנויות שלהם ולהתאים את עצמם למצב החדש. עדכון המיומנויות הזה, מה הוא כולל ואיך עושים אותו בעולם החדש – הם חלק ממה שקורה בתקופת התחייה של אמנות הסיפור.
עם התחייה, התחזקו גם מספרי הסיפורים בתרבויות ששימרו את מקומה של האמנות הזו במרקם האורגני של החיים, ללא קטיעה. אירלנד היא דוגמה בולטת לחברה ששימרה את אמנות הסיפור ברצף. מספרי סיפורים היו תמיד והם עד היום, חלק מרכזי ממה שהאירים עושים תחת ההגדרה 'תרבות'. שם, הרבה מספרים הם יותר 'מספר קהילה' מ'מספר במה' – שהיא לא המקום הטבעי למספר סיפורים.
בעניין הזה נכון לציין גם את היהודים כבני תרבות ששימרה את יכולת הסיפור הקהילתית שלה. הגדה של פסח היא מעשה סיפור חי, טקסי, חוזר על עצמו כבר מאז יציאת מצרים. הגדה, היגוד, מגיד – אלה כולן מילים שקשורות במעשה סיפור בין אנשים. מגיד הוא בעל מקצוע. כך גם דרשן – עוד עיסוק שכמעט ונשכח והתכווץ להטפה. בחמש השנים האחרונות היה לנו בית מדרש למספרי סיפורים ובשנה האחרונה הגענו לגעת בדרשנות. לחקור, ללמוד, לתשאל, להטיל ספק, למצוא זוויות חדשות ולהביא את הדברים לתוך הקהילה כסיפור סיפורים. גם זה, חלק מהתחייה.
סטוריטלינג – מה הוא לא, מה הוא כן
סטוריטלינג הוא לא
- הגרסה העסקית לסיפור סיפורים
- שיטת שכנוע שמנהלים צריכים ללמוד כדי להשפיע ולשכנע אחרים
- מדיום ולא יותר ממדיום או ערוץ הפצה (גם) וירטואלי, דיגיטלי
- כלי מכירות. הערך העליון בסטוריטלינג אינו רווחים פיננסיים. תאוות הכוח והבצע מובילים למצב של סטוריטלינג במשבר
- משהו שחיכה למדע שיאשר את קיומו ויעילותו. אגב, למדע יש עוד דרך ארוכה לפענח סטוריטלינג
- כלי להעברת מסרים. המילה 'מסר' לא שייכת למרחב של סיפור סיפורים. מסר זו מסקנה, סיפור הוא לא מסקנה.
- משהו חדשני בתחום השיווק או הפרסום שהגיע מחו"ל
- משהו שמראים אותו ויזואלית
- מתבסס על הפעלת רגש
- משהו שמותגים עושים. מותגים לא יכולים 'לעשות' סטוריטלינג כי הם לא יכולים לדבר
סטוריטלינג הוא כן
- אמנות שיש לה יישומים רבים, וכן, יש גם סטוריטלינג בעסקים
- כלי חשיבה לליבון משותף, לטובת קבלת החלטות לגבי שינוי נדרש במציאות. אנחנו לא צריכים מנהלים מספרי סיפורים, אלא מנהיגים שיודעים לקבל החלטות טובות ולהוביל את האנשים שלהם
- מדיום שעובד רק במציאות הביולוגית
- כלי תקשורת. הערך העליון בסטוריטלינג הוא אתיקה. זו שורה תחתונה מוסרית-חברתית
- משהו שאנחנו יודעים שעובד כבר עשרות אלפי שנים. יש מספיק הוכחות כל יום כל שעה
- כלי ליצירת הקשר למחשבה, אפשרות לחשוב מחדש או לשאול שאלות שלא נשאלו עד עכשיו
- משהו עתיק מאוד שתמיד היה בין אנשים, בכל העולם. כמאמר הציטוט הידוע של אורסולה לה גווין, "הסיפור הוא אחד הכלים הבסיסיים שהמציאה התבונה האנושית. היו תרבויות מפוארות שלא השתמשו בגלגל, אבל מעולם לא קמה תרבות שלא סיפרה סיפורים".
- אמצעי לבירור מצב התרבות הארגונית, פיתוח תרבות, אסטרטגיה ועוד שלל יישומים היכולים להיעזר במתודות של סטוריטלינג בארגונים
- מתבסס על הפעלת המחשבה והדמיון, הרגש, הגוף והרוח
- משהו שאנשים עושים
סטוריטלינג יכול לשרת הרבה מטרות באמצעות יישום כלים, תפיסות ומודלים לפעולה – אם הכוונה מאחוריהם עומדת בכללי האתיקה שמספרי סיפורים מחילים על עצמם. קיימים גם ז'אנרים שונים בתוך האמנות שבמקרים מסוימים יכולים להיחשב יישומים.
לימור שיפוני, מספרת סיפורים
גדלתי בעולם המוסיקה ואמנויות הבמה. כעבור למעלה מ 6000 מופעים, הרצאות, הדרכות ופאנלים עם קהל בארץ ובעולם, אני חדורה להחזיר לידי האנשים את מיומנות הסיפור. כי כשהאנשים מספרים סיפורים, הם לומדים מחדש לדבר שפה אנושית, מובנת לכל אדם, שפה של הדדיות, מכלילה ומעצימה מגוון נקודות מבט, שפה חיונית שעוזרת לגייס אנשים לראות כיוון משותף גם בהיעדר הסכמה, לתקשר חזון, ולהוביל חדשנות יצירתית.