אם פחית הצבע הייתה פותחת את הפה | אמפתיה למתקדמים

הרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. זו הזדמנות לראות בסיפור דברים שקשה לראות בגלל איך שאנחנו רגילים להסתכל. זו הזדמנות ללמוד על הסיפור מידע חדש. במקום לספר את הסיפור מפרספקטיבה אישית, או של בני אדם אחרים, או אפילו של בעלי חיים, האתגר כאן הוא לספר סיפור מפרספקטיבה של חפץ שקיים בסיפור.

חפצים מדברים ומשוחחים כדמויות רואים לא מעט בסרטי אנימציה, כמו ב'היפה והחיה' של דיסני וב'צעצוע של סיפור' של פיקסר. החפץ מקבל אפיונים של דמות, סגנון תנועה, אופי, קול וטקסטים. הוא זוכה להאנשה ומשתתף בעלילה או בדיאלוגים.

לא לכך הכוונה בתרגיל הזה.

הכוונה היא לתרגל את האפשרות שחפץ שנמצא בסיפור יספר לנו את המרחש מנקודת מבטו, כמספר הסיפור. לחפצים בסיפורים יש חשיבות בעיניי הדמויות, אבל הם לא משתתפים בעלילה ובדיאלוגים כדמויות. הם לא זזים עד שמזיזים אותם. אקדח לא יורה במערכה השלישית מעצמו – מישהו משתמש בו. בתרגיל הזה, החפץ לא רק מונח. הוא חי את המתרחש, חווה את מה שקורה, פותח את הפה ומספר את הסיפור. בחרתי את פחית הצבע לכותרת כי היא מופיעה בסיפור שעליו אדגים את התרגיל:

איש אחד קיבל עבודה בה היה צריך לצבוע את הפס הלבן באמצע כביש מהיר, ביד. אחרי שלושה ימים, בא אליו מנהל העבודה בטענה.

"ביום הראשון, עבדת מצוין," הוא אמר. "צבעת פס לאורך שלושה ק"מ. ביום השני ההספק שלך היה סביר. צבעת שני ק"מ. אבל היום צבעת רק ק"מ אחד, אז נראה לי שאצטרך לפטר אותך."

בדרכו החוצה ממשרדו של מנהל העבודה עצר לרגע העובד, הסתובב ואמר, "זו לא אשמתי. בכל יום התרחקתי יותר ויותר מפחית הצבע."

התרגיל

בדמיון זה אפשרי: החליפו את פחית הצבע בעצמכם. נסו להיות כמה שיותר הפחית – גובה של פחית צבע, משקל של פחית צבע, שטח מגע עם הכביש של פחית צבע, תכולה של פחית צבע, ללא מכסה כמו פחית צבע בזמן עבודה וכו'. הסתכלו על הסביבה שלכם כפחית צבע בסיפור. אתם על כביש מהיר. מה שומעים, מה עובר, מה רואים מגובה פחית צבע על כביש מהיר?

מה עם מה שקורה בתוככם? מעבר לדופן הדקה שלכם יש צבע. בכל כמה זמן אתם רואים מישהו מתקרב, עושה משהו שם למעלה עם הצבע, והולך. תמיד אותו אחד… כמו שכבר כתבתי בעבר, אף אחד לא שומע את הדמיון שלכם, הכל מותר, לכו על זה.

ככל שתישארו 'בתוך' החפץ ותתבוננו מנקודת מבטו על הסיפור, כך תראו יותר פרטים, תקלטו יותר בחושים, ותבנו הבנה של הסביבה. מה לדעתכם חושבת פחית הצבע על העובד שבא אליה והולך ממנה כבר שלושה ימים? אפשר לענות על השאלה הזו בלי לבצע את כל התרגיל; תשובה יותר מקורית, פחות מקורית. אם אתם רוצים לפתח את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שונה מאוד, עדיף להתאמן על התרגיל.

מה שאתם רוצים להצליח לעשות זה לספר את כל הסיפור מנקודת מבטה של פחית הצבע. יש דברים שהיא יכולה לדעת ויש דברים שלא. יש דברים שהיא יכולה לקלוט ויש דברים שלא. יש דברים שהם רלוונטיים לפחית צבע (כמו הטמפרטורה של האספלט על הכביש המהיר), ויש דברים שלא (אם מה שהעובד עושה זה יעיל או לא), היא רואה את העולם מנקודת מבטה ומשם מספרת את הסיפור.

איך מודדים התקדמות

אני מזכירה שהרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. ההתקדמות בתרגיל הזה לא נמדדת בכמה יותר נאמן למקור של פחית צבע אתם מספרים את הסיפור. היא נמדדת ביכולת שלכם להיכנס בכל סיפור ולפרספקטיבות נוספות, גם רחוקות מכם, גם סותרות את תפיסתכם, לראות את הסיפור משם, ולחזור עם חוויות חושים, תחושות, מחשבות שמעשירות את הדרך בה אתם חווים את הסיפור, ואת הדרך בה אתם מספרים אותו.

ובמילים אחרות: זה תרגיל אמפתיה למתקדמים.

2020-03-08T07:02:32+03:00 8 במרץ, 2020|

סטוריטלינג ושקרים, מספרי סיפורים ואתיקה

מכירים את זה שאנשים אומרים 'סיפור אמיתי' לפני שהם מספרים סיפור? כמספרת סיפורים זה תמיד מצחיק אותי, כי כל סיפור – כסיפור – הוא אמיתי. מה שכן, מספרי סיפורים משתמשים בשקר כאמצעי אמנותי. במילים שלי: אנחנו פשוט מפלחים אחרת את הדטה. שזה לא אותו הדבר כמו סטוריטלינג ושקרים.

דוגמאות לשקרים בסיפור סיפורים

השמטה. אנחנו משמיטים פרטים כדי לא להעמיס מידע שאינו מקדם את העלילה או תורם להבנת הדרמה. זאת אומרת, יכול להיות שהיו לה עיניים ירוקות חתוליות שהיה בהן ניצוץ ממזרי. אבל אם הדרמה בסיפור לא קשורה במראה עיניה או יפיה או ממזריותה, זה ממש לא מעניין לדעת אילו עיניים בדיוק היו לה.

הנחה. כשאנחנו לא זוכרים פרט מסוים, או צריכים להרחיב קצת את התמונה כדי שלמאזין יהיה יותר קל לראות אותה בבירור, אנחנו מכניסים פרטים שאנחנו מניחים שהם נכונים. ההנחה שלנו מתבססת על מה שסביר להניח, לא על בדיקת העובדות, כי זה לא באמת משנה אם השמלה שלה הייתה ירוקה או אדומה – אלא אם זה באמת משנה לקידום הסיפור או הבנת הדרמה.

דחיסה והרחבה. אנחנו בקלות דוחסים מאה שנה ויום לשנייה בסיפור, ומרחיבים לדקה או שתיים משהו שלקח לו שנייה וחצי להתרחש במציאות.

התקדמות. לטובת סיפורים שיש בהם יותר עניין, יותר מתח והרפיה, יותר מזון עשיר למוח ולרגשות, אנחנו משנים את סדר התרחשות העניינים.

למה אנחנו משקרים

יש עוד שקרים שמספרי סיפורים מיומנים משקרים. זה חלק ממה שלומדים כשלומדים איך לספר סיפור. אם לא נוח לכם, תקראו לשקרים האלה 'טכניקות'. חשוב יותר לדעת שאנחנו לא משקרים לטובת עצמנו. אנחנו לא מנסים להיראות יותר טוב. אנחנו לא מנסים לקדם מטרה אחרת. אנחנו משקרים כדי לספר סיפור יותר טוב לאזני המאזין. אנחנו מנסים לעורר משהו עמוק יותר מהעובדות, אמת עמוקה. אם לטובת זה אנחנו צריכים לשקר קצת או הרבה, אין בעיה.

הסכנה האתית

הסכנה נמצאת ברצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה. למשל, לקהל לא נוח במיוחד עם סיפורים שסופם מר, או לא ברור, לא פתור, או שהם סיפורים 'קשים'. יש סיפורים כאלה, די הרבה האמת, והם חשובים. חשוב לספר אותם, חשוב לשמוע אותם. אלא שאנחנו לא מצוידים לגמרי ביכולת לשבת מול מישהו שמספר לנו סיפור שסופו מר, או לא ברור, או נעדר פתרון. אנחנו רוצים גם סדר וגם שיהיה בסדר, לפחות בסיפור.

האם מספר סיפורים צריך לוותר לקהל ולתת לו רק את מה שהוא אוהב? זו שאלה אתית. לי נראה שחלק חשוב בתפקידם של מספרי סיפורים, חלק חשוב באחריות הציבורית שלנו – הוא לעזור לקהל לחקור את חוסר הנוחות של עצמו, להיות בחוסר הנוחות הזו.

והנה מגיע הפיתוי – מספרי סיפורים יודעים שהם מפיקים תועלת מפופולריות. לספר סיפורים שנותנים לקהל את מה שהוא רוצה, הופך את המספר ליותר פופולרי. זה יותר חיוכים, זה יותר הערכה מהקהל הרחב, זה יותר הזמנות ויותר הכנסות. אבל, זה גם מדרון חלקלק. לרצות לבדר את הקהל זו מטרה הגיונית, אבל משום שהרבה רגעים בסיפורים הם לא בהכרח מבדרים, הרבה מספרים נוטים שלא לספר את הרגעים הלא מבדרים האלה. את הסיפורים הלא מבדרים האלה. מה יוצא? רק סיפורים נחמדים יחסית, עם קצת מתח, שמסתיימים בטוב.

אני חושבת שלמספרי סיפורים טובים, המודעים לעצמת המדיום, יש אחריות בקשר לשימוש שהם עושים בעצמה הזו. בעיקר את האחריות לא לגלוש למניפולציה שכל כוונתה תועלת עצמית – כמו בפרסום, שיווק ותעמולה פוליטית.

סטוריטלינג ושקרים

סטוריטלינג ושקרים זה משהו אחר. כולנו יודעים שסיפור סיפורים, שפתאום קוראים לו סטוריטלינג, לא באמת יכול לעזור למכור כל דבר, להפוך כל פרזנטציה משמימה לשוס בימתי, לשתול כל מסר במוח של כל אחד, לעורר את החיבה או האמון הדרושים להניע כל צרכן לרכוש משהו, או להפוך כל מאמר רדוד ליחידת תוכן מעצימה. אבל המוח שלנו אוהב לשמוע סיפורים כאלה, זה בטוח. השאלה היא אם נכון לנצל את החולשה הזו.

2020-03-02T16:43:57+03:00 18 בפברואר, 2020|

פוגעים לילדים גם במוח וגם בעתיד

נזקי חשיפה למסכים בגיל הרך

כמו שנאמר בכתבה, יש תקופה קריטית לקבלת הגירויים שיעזרו להתפתחות היכולות הכחולות במלואן. אם אתם מאפשרים לילדים בעיקר את האדומים, הם יגיעו לשוק העבודה עם חסך משמעותי ובלי היכולת להשלים אותו.

חשיפה למסכים בגיל הרך יוצרת התמכרות ושורה שלמה של נזקים למוח ולהתנהגות של ילדים. את זה אנחנו יודעים כבר הרבה זמן, והאייטם הזה בחדשות 12 אולי עזר קצת להעלות את הבעיה למודעות. אבל זה לא נגמר שם. הילדים שניזוקים עכשיו מחשיפה למסכים יצטרכו יום אחד להשיג לעצמם עבודה טובה בשוק העבודה. לפי כל המומחים, העבודות הטובות תדרושנה יכולת מפותחת בשורת כישורים שהם ייחודיים לאדם, בלי קשר למשרה כזו או אחרת. את רשימת הנזקים שאתם רואים למעלה באדום, לקחתי מהאייטם בחדשות 12. זו רשימה חלקית בהחלט. את רשימת הכישורים הנדרשים בשוק העבודה העתידי תוכלו למצוא באינספור מקומות, אני רק ריכזתי.

מה שלא הראו בחדשות 12 זה את ניסוי ההמשך: אם יחליפו לילדים פריטים בולטים בחדר בזמן שהם מרוכזים במסך, הם ישימו לב? ומה אם יחליפו להם אחים או אחיות או הורים? התשובה היא לא, הם לא ישימו לב. ראו כאן.

זה לא סתם שהרבה הורים בסיליקון ואלי מגדלים את הילדים שלהם רחוק מהטכנולוגיה. הם יודעים בדיוק מה יש בתוך האפליקציות שהם מספקים לילדים של אחרים. העובדה הזו אמורה להדליק נורה אדומה ומהבהבת בראש לכל הורה.

 

2020-02-23T10:47:28+03:00 17 בפברואר, 2020|

איזה מזל שיש ילדים. אחרת היינו צריכים להצביע על עצמנו

אם ראיתם בחדשות 12 את האייטם "ניסוי מיוחד: זה מה שקורה למוח של הילדים בגלל החשיפה למסכים" (אין לי מושג מה חשבתם על זה) ראיתם גם את אבי ורשבסקי מנכ"ל MindCET, שכמו רבים אחרים בתחומו לא ממש מתעכב על האתגרים – גם אם הוא יודע לומר שיש כאלה – ומדלג קדימה לדיבור על יתרונות עולם המסכים בלמידה.

הקדים אותו בהרבה אביה של התינוקת שמופיעה בסרטון בתחילת הכתבה. זה סרטון שהוא העלה לרשת ב 2011 יחד עם עוד סרטון תוך שהוא שוטח את משנתו:

"הטכנולוגיה מקודדת את מוחנו, משנה את מערכת ההפעלה שלנו. מוצרי אפל עשו זאת בהרחבה. הסרטון מראה כיצד כיום, עבור הילידים הדיגיטליים, מגזינים הם חסרי תועלת ואי אפשר להבין אותם. זה קליפ מהחיים האמיתיים של ילדה בת שנה, הגדלה בין מסכי מגע ומוצרי דפוס. זה סרטון על איך הדפוס הופך ללא רלוונטי. מדיום הוא מסר. מחווה צנועה לסטיב ג'ובס, על ידי האדם החשוב ביותר: תינוקת."

בסרטון השני הוא לקח יותר תנופה:

"כל מדיה היא תחת הסכנה להיות לא רלוונטית. חובות הוריים כוללים תחזוקת רלוונטיות של מדיה ללמידה; והצגת טכנולוגיות חדשות, פולשניות ועשירות יותר, אך בתשומת לב רבה. התגובה של ילדים לטכנולוגיה היא מטאפורה על מה שקורה לחברה; להיות פשטני, לשדרג את מערכת ההפעלה. מה שקורה כיום ניתן להשוות להפצת הדפוס. ב 1450, כשהדפוס דהר דרך אירופה, פחד אחד שיתק את המעטים שידעו לקרוא: הפחד לאבד את הזיכרון שלהם. ספרים היו קשים לניוד. קריאה מבלי לשנן הייתה בלתי נתפסת. אבל עם ספרים זולים בכל מקום, זכירתן של מיליוני שורות חדלה להיות רלוונטית. פחד זה התבסס על ההקשר הישן. הזיכרון חדל לפתע להיות יתרון תחרותי, והוחלף בכישורים אנליטיים יותר וספרים במחירים נוחים.

הדפוס שינה אותנו בתחומים נוספים. זה עזר לבנות מדינות והפך את מוחם של האנשים לרצוף יותר, אנליטי, ויזואלי יותר. זה אפשר לפתח בתי ספר ולייצר תרבות המונית וליצור אוריינות. אך הפחד לאבד זיכרון והתקווה להיפטר מהמשקפיים מנעו מרבים מהמאה ה- XV להבין מה קורה בפועל. לפעמים, אותו דבר קורה גם היום. טכנולוגיית המידע משנה אותנו, אך אנו לא אוהבים את הרעיון הזה. אנו מטפחים את החלום לשלוט בטכנולוגיה. אנו קונים זיליון מסכי מגע ואנו מקווים להישאר ללא מגע. נטשנו דורות של ילדים מול הטלוויזיה, אבל איכשהו, אנו מפחדים כשאנחנו רואים תינוק אחד עם אייפד. ואנחנו צודקים: הטכנולוגיה מקודדת את המוח ואת החברה שלנו מהר מדי בכדי לאפשר לנו לשמור על השליטה. כשאנחנו רואים תינוק שנוטש מגזינים מכיוון שאין להם קישורים, סרטונים, פיצ'רים חברתיים והתמונות שלהם לא עושות זום – אנו מרגישים, יותר טוב מאשר בלימודי שוק, שאנחנו משנים מעט את החברה שלנו."

זה הראש, לא רק שלו, של עוד המון אנשים שעוסקים בטכנולוגיה ומוציאים ממנה את לחמם. ולפי התגובות יש שמסכימים אתו וחושבים שהם מסתכלים על קדמה, ויש שחושבים שזה מאוד עצוב. אני חושבת שאיזה מזל שיש ילדים לצלם אותם לכתבה, כי אם הם לא היו היינו צריכים לצלם את עצמנו ולשבת להסתכל על זה. אני גם סקרנית לדעת מה יחשבו הילדים שצילמו אותם על זה שצילמו אותם, כשהם יגדלו.

ולכל האנשים שמאכילים את העולם בסיפור על כמה מציאות וירטואלית טובה לאנושות, יש לי קטע קטן לשתף. כבר לא זוכרת איפה מצאתי אותו.

המצפון

הוא משולש קטן בתוך הלב. הוא מתנהג כמו שבשבת.

כשאתה נוהג בטוב הוא נח, ואינו מסתובב.

כשאתה נוהג ברע הוא מסתובב והפינות החדות מכאיבות מאוד.

אם אתה ממשיך לנהוג ברע הפינות משתפשפות,

וכשהמשולש הקטן מסתובב אתה כבר מתרגל ויותר לא כואב.

 

שבוע טוב, חברים.

 

2020-02-23T10:48:18+03:00 16 בפברואר, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות