נוכחות גופנית בעמידה מול קהל

מרכיב מרכזי באפקטיביות של אנשי במה קשור בעבודת גוף. עבודת גוף כוללת כמה מרכיבים וראשון לכולם הוא איך אתם נוכחים גופנית בעמידה ובישיבה.

נוכחות גופנית בעמידה מול קהל – עקרונות בסיסיים

גוף. עמידה נכונה עוזרת לכם 'למלא' את הבמה ומאפשרת לכם גמישות תנועה. היא מספקת לקהל תחושת נוכחות שמזמינה גם אותו להיות נוכח, עוזרת לו להתמקד, ומקטינה הסחות דעת. התוצאה היא התחושה שיש אפשרות לקשר דו-כיווני – מהבמה לקהל ומהקהל לבמה – ערוץ לתקשורת הדדית. עמדו ישר כשכפות הרגליים מופרדות זו מזו ברוחב הכתפיים. הכתפיים וקצות כפות הרגליים פונות לקהל. עמידה חזיתית ישרה ופתוחה, נתפסת כנוכחת, כנה ובטוחה. מהמצב הזה גם קל לצאת למצבים גופניים אחרים, ולחזור.

ידיים. על הבמה אתם צריכים אותן בעיקר כדי לבצע מחוות מכוונות, וכדי לקצר את המרחק ביניכם לבין הקהל. המרחק הוא לא רק מרחק פיזי, הוא גם מרחק בין-אישי. כשאין לכם צורך להמחיש או להוסיף על מה שאתם אומרים ברגע מסוים, וכשיש לכם תחושת קרבה עם הקהל, הידיים נחות לצדי הגוף. הכניסו את הידיים לפעולה כשיש לכם מה להמחיש וכשאתם רוצים למלא ולקצר את המרחק ביניכם לבין הקהל.

מה שלא כדאי לעשות עם הידיים, זה לשלב אותן על החזה, להחזיק אותן בכיסים כל הזמן, להחזיק אותן מאחורי הגב ולא לשחרר, לשחק עם שולי הבגד או השיער, להחזיק עט ולהקליק אתה. עוד דבר שלא כדאי לעשות הוא להניע את הידיים בתבנית קבועה בלי קשר לדברים הנאמרים, או 'לסמן' את הטקסט. מכירים את האנשים שמצביעים באצבע, עם יד, או עם שתי הידיים על כל מילה שיוצאת להם מהפה? זה נקרא 'לסמן'.

אם אתם חייבים להחזיק ביד משהו כתוב שעוזר לכם לזכור דברים שאתם רוצים לומר, אל תחזיקו דף נייר רגיל. אם תרעדו, יראו את הרעד דרך הנייר שירעד יותר מכם. כרטיסיית קרטון היא פתרון מצוין.

מיקום בחלל. המקום האידיאלי להיות בו בעמידה מול קהל, הוא המקום ממנו אתם יכולים לראות את העיניים של כל האנשים בקהל. בשטח זה מיתרגם לקהל שכולו ישוב לפניכם, בין השעות 2 ו 10 על השעון ובלא יותר מ 12-15 שורות. במציאות, זה לא תמיד המצב. השאיפה שלכם צריכה להיות לעמוד במקום ממנו אתם יכולים לראות את העיניים של כולם. גם כשאתם זזים על הבמה.

קשר עין. קשר עין מראה שאנחנו מכירים בקיומו של האחר ושמים לב אליו. ההכרה באחר היא תנאי בסיס, אם אתם רוצים תקשורת בין אישית. אנחנו יודעים להבחין בקלות בין מי שמתרגלים עלינו קשר עין באופן טכני כי כך לימדו אותם, לבין קשר עין אמתי שמכיר בנוכחותנו ומעוניין בקשר. אם אתם רוצים לדעת יותר, כבר כתבתי על העניין בהרחבה ברשומה 'תקשורת בין אישית | לשקם את המיומנות בעזרת סיפור סיפורים'. אם מעניין אתכם לדעת יותר, כדאי לקרוא שם.

תנועה. אינכם חייבים להישאר במקום אחד. עם זאת, כשאתם זזים, זוזו מתוך כוונה: צעדים ברורים ומכוונים, תנועות ברורות ומכוונות, לא הליכה מצד לצד בפיזור דעת ונפנופי ידיים. זה מפריע לקהל להתמקד בדברים שלכם ובמה שאתם רוצים להראות לו.

לחץ. יש איזה כדור מתח שעולה בגוף ומתיישב בנחת על החלק האחורי של הצוואר והכתפיים. דרך טובה להיפטר מהכדור הזה היא להיות מודעים לו ולאפשרות להשתחרר ממנו. כדאי ללמוד מחוץ לבמה איך להשתחרר ממנו במהירות. עשו את התרגיל הבא: עמדו ישר עם הידיים תלויות לצדי הגוף, הרימו את הידיים כלפי מעלה לכיוון האוזניים – הכי גבוה שאתם יכולים. המתינו כמה שניות במצב הזה ואז שמטו את הכתפיים בבת אחת. רק את הכתפיים, לא את כל הגוף. התחושה שמתפשטת בכתפיים ובצוואר היא המצב הלא מתוח. אם תתרגלו מחוץ לבמה, תדעו להגיע לתחושה הזו גם על הבמה – בכוח המחשבה.

ישיבה. גם בישיבה אתם רוצים ליצור את אותה תחושת נוכחות. לכן: העדיפו כיסא על פני כורסה. רצוי שהכיסא יהיה נטול מסעדים (משענות ידיים). כורסה ומסעדים מזמינים להישען ולהתרווח ומכניסים אותנו למצב גופני פאסיבי מדיי. קשה להוביל ממצב גופני פאסיבי כשיש פחות מקום לעבודת סרעפת ופחות גמישות תנועה.

על מה להתאמן וכיצד מודדים התקדמות

התאמנו על העקרונות הבסיסיים בכל הזדמנות שיש לכם לעמוד מול קהל. התקדמות נמדדת ביכולת שלכם להרגיש בנוח, להיות נוכחים ולהתאים את עצמכם לחלל ולסידור החלל בכל הזדמנות. נסו לבדוק מה קורה למשל כשיש קתדרה, או כשהקהל גדול מאוד וקשה עד בלתי אפשרי לראות את העיניים של כולם, כשכמות המאזינים קטנה מאוד, כשיש קהל גם בצדדים וכדומה.

2020-01-26T13:42:24+03:00 26 בינואר, 2020|

פיתוח יכולת התבוננות ותיאור

לפני הרבה שנים, כש'הקאמרי' עוד עבד בפרישמן פינת דיזנגוף, הלכתי עם אבא שלי להצגה. במבואה לאולם התכנסו באי התיאטרון. ביניהם, דמות יוצאת דופן בלבושה. אבא שלי אמר, "תארי אותו, רק מה שאת רואה, בלי מסקנות." לדמות הזו, שעמדה עם הגב אלינו, הייתה צמה שחורה ארוכה ודקה שהשתלשלה בקו ישר מתחת לכיפה גדולה, רקומה בשלל צבעים. גופה עטוי טוניקה מבד צהוב מבריק, רקום בדוגמת פרחים עדינה. מעליה כפתן באורך המותניים, כהה יותר, רקום גם הוא. את הטוניקה המשיכו מכנסי משי שחורים. כפות הרגליים נתונות בכפכפים שטוחים, צהובים אם אני לא טועה, קצת מעוקלים כלפי מעלה בקצה.

מאוד רציתי לומר לאבי שהדוגמאות הרקומות והנעליים, בצירוף הצמה הארוכה, נראו סיניים. אבל זו הייתה מסקנה, אז לא אמרתי. התיאור השביע את רצונו של השואל. "עכשיו," אמר, "תראי אם את יכולה להגיע למסקנה בקשר לעיסוק של האיש." ניחשתי כל מני ניחושים. אבא שלי אמר, "אני מנחש שיש לו מסעדה סינית."

קיצורו, זה היה ישראל אהרוני ובדיעבד, ברור שאבא שלי עשה עלי סיבוב. אבל את תרגיל התיאור לא שכחתי. בעיקר לא את הדרישה שלא להסיק מסקנות. שנים מאוחר יותר, הבנתי את הכוח שיש לתיאור כזה – בלי מסקנות. המסקנות צריכות להיות של השומע, לא של המספר.

איפה אנחנו פוגשים את היכולת הזו בסיפורים? כשבמקום לומר "היא הייתה עצובה מאוד" המספר מתאר דמות אישה שעונה על מרפקיה, ראשה נוטה מעט, לחיה נוגעת בכתפה, מבטה ישיר ומרוחק, שפתיה חתומות, דוממת. כשהמספר מתאר כדי שאנחנו נראה.

התרגיל

פיתוח יכולת התבוננות ותיאור הנה מגיעה שעתו הטובה של גליל נייר טואלט שהסתיים והשאיר אחריו רק את הגליל האפרפר הפנימי. בתרגיל הזה הגליל משמש כ'משקפת'. תפקידו למקד את המבט שלנו בחלק מהתמונה ולנתק אותנו מההקשר. טכנית, זה עוזר. בפועל, זה לא פשוט ודורש משמעת לתאר רק את מה שרואים דרך הגליל. בלי קשר להקשר, בלי מסקנות.

מותר להניע את הגליל כדי לקבל קצת יותר מההקשר, במיוחד אם אתם מסתכלים על פרטים קרובים שאי אפשר להבין מהם אם לא רואים קצת יותר.

כל מה שנשאר לכם לעשות זה לתאר את מה שאתם רואים דרך הגליל.

ואיך זה עוזר לספר סיפורים יותר טוב? בכמה דרכים:

  • התרגיל הזה מפתח את מיומות ההתבוננות, שהיא מיומנות ליבה באמנות.
  • כמו שציינתי קודם, תפקידו של המספר לתאר כדי שאנחנו נראה. גם זו מיומנות.
  • אימון בהתבוננות ותיאור, עוזר לנו לגבש עמדה לגבי מה כדאי לתאר כדי לקדם את עלילת הסיפור או להעשיר את הדרמה, ועל מה אפשר לוותר.

איך מודדים התקדמות

פחות מסקנות או דעות – יותר טוב.

יותר פרטים שתומכים בדרמה הסיפורית ופחות פרטים שאין להם קשר לדרמה – יותר טוב.

יותר פרטים שבונים את התמונה ברצף שעוזר לדמיין אותה בקלות ופחות תיאור "פיקסלים" שאינו בונה רצף שקל לעקוב אחריו – יותר טוב.

2020-01-19T00:52:46+03:00 19 בינואר, 2020|

מדענים וסיפורים

כמו מדענים רבים, גם ליז ניילי חשבה שלסטוריטלינג, סיפור סיפורים, אין מקום במדע. היא שאפה להיות המדענית הכי רצינית ומדעית שחיה אי פעם. מבחינתה, סטוריטלינג היה משהו בין הסחת דעת לסכנה אמיתית. משהו שעושים כשהדטה חלש, כדי לדרבן את דעת האנשים לכיוון האינטרפרטציה המועדפת עליך.

מה שינה את דעתה?

הצורך לתקשר את המדע שהיא עושה, להבין איך אנשים עושים שכל מהעולם, איך הם אומדים ושופטים את מה שהם חווים. אחרי שקראה הרבה, גילתה ששוב ושוב היא פוגשת את הקביעה שנרטיבים הם חשובים ושסיפורים חשובים עוד יותר.

זה לא משהו שנחמד למדען לגלות. זה יכול אפילו להיות ממש מכעיס.

הנה חלק מהדברים שהיא גילתה בנוסף:

  • שסיפורים הם פיתוח אנושי שעוזר לנו לארוז מידע אודות מי אנחנו, איך אנחנו שורדים, מה יקר לליבנו ואז להפיץ את הרעיונות הללו דרך זמן ומרחב.
  • שלנרטיבים ולסיפורים יש השפעה שונה עלינו משיש לרשימת עובדות. קל יותר להתייחס אליהם, להבין את המידע דרכם, הם מעניינים, אנשים רוצים להקשיב להם, להיות מעורבים בהם.
  • שהמדע כבר עורך תצפיות וניסויים השואפים לפענח את סוד עצמת המדיום הסיפורי. יש גם כמה תגליות.
  • שסיפורים מושכים את האנשים לתוכם ומערבים אותנו מנטלית-קוגניטיבית, רגשית, גופנית ולפעמים גם רוחנית.
  • שכשאנחנו כל כך מעורבים, נפתחת לנו ההזדמנות לשנות נקודת מבט, לראות את העולם דרך עיני אחרים, דרך מוטיבציות של אחרים, להיות סקרנים לבאות, לנסות לצפות את העתיד. אלה דברים שעושים לנו לשנות גישה כך כשאנחנו יוצאים מהסיפור בחזרה לתוך העולם הרגיל שלנו, יכול להיות שדעתנו בעניין מסוים תשתנה.

ועוד כמה דברים.

כיום, ליז ניילי מפעילה את הארגון The Story Collider, ששם אנשים על הבמה לספר את סיפוריהם האישיים אודות מדע. אם אתם בעניין סיפור סיפורים ומדענים, האתר שווה ביקור. נסו את דף הפודקסטים. יש גם ארכיון המחולק לקטגוריות.

2020-02-23T10:54:14+03:00 15 בינואר, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות