אם פחית הצבע הייתה פותחת את הפה | אמפתיה למתקדמים

הרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. זו הזדמנות לראות בסיפור דברים שקשה לראות בגלל איך שאנחנו רגילים להסתכל. זו הזדמנות ללמוד על הסיפור מידע חדש. במקום לספר את הסיפור מפרספקטיבה אישית, או של בני אדם אחרים, או אפילו של בעלי חיים, האתגר כאן הוא לספר סיפור מפרספקטיבה של חפץ שקיים בסיפור.

חפצים מדברים ומשוחחים כדמויות רואים לא מעט בסרטי אנימציה, כמו ב'היפה והחיה' של דיסני וב'צעצוע של סיפור' של פיקסר. החפץ מקבל אפיונים של דמות, סגנון תנועה, אופי, קול וטקסטים. הוא זוכה להאנשה ומשתתף בעלילה או בדיאלוגים.

לא לכך הכוונה בתרגיל הזה.

הכוונה היא לתרגל את האפשרות שחפץ שנמצא בסיפור יספר לנו את המרחש מנקודת מבטו, כמספר הסיפור. לחפצים בסיפורים יש חשיבות בעיניי […]

2020-03-08T07:02:32+03:00 8 במרץ, 2020|

למה לספר סיפורים | בֹּחַן כְּלָיוֹת וָלֵב

למה לספר סיפורים מוטיבציה

אם תשאלו אנשים למה לספר סיפורים, תקבלו כל מני סיבות. על חלק מהן כתבתי ב'לספר סיפורים | 7 סיבות טובות להתחיל'. התרגיל הזה עוסק במשהו אחר – במודעות העצמית של המספר לסיבה העמוקה שבגללה הוא מספר.

רקע

לפני שנים רבות, כרגיל, בכנס גדול של מספרי סיפורים, מספר א' ביקש ממספרת ב' לתת לו משוב על ביצוע. מספרת ב' שיבחה את בחירת הסיפור שבחר א', את האופן בו השתמש בקול ובמחוות, את השפה, וקינחה ב"אבל לאוזניי אתה נשמע כמו דיקט. אין לך מושג מה עומד מאחורי הסיפור. סיפרת אותו רק כדי לעשות רושם על הקהל ולהבליט את עצמך."

מספר א' היה המום בהחלט. הוא בחר סיפור יפה, התאמן עליו, ביצע ביצוע ראוי. […]

2020-02-23T10:40:58+03:00 23 בפברואר, 2020|

נוכחות גופנית בעמידה מול קהל

מרכיב מרכזי באפקטיביות של אנשי במה קשור בעבודת גוף. עבודת גוף כוללת כמה מרכיבים וראשון לכולם הוא איך אתם נוכחים גופנית בעמידה ובישיבה.

נוכחות גופנית בעמידה מול קהל – עקרונות בסיסיים

גוף. עמידה נכונה עוזרת לכם 'למלא' את הבמה ומאפשרת לכם גמישות תנועה. היא מספקת לקהל תחושת נוכחות שמזמינה גם אותו להיות נוכח, עוזרת לו להתמקד, ומקטינה הסחות דעת. התוצאה היא התחושה שיש אפשרות לקשר דו-כיווני – מהבמה לקהל ומהקהל לבמה – ערוץ לתקשורת הדדית. עמדו ישר כשכפות הרגליים מופרדות זו מזו ברוחב הכתפיים. הכתפיים וקצות כפות הרגליים פונות לקהל. עמידה חזיתית ישרה ופתוחה, נתפסת כנוכחת, כנה ובטוחה. מהמצב הזה גם קל לצאת למצבים גופניים אחרים, ולחזור.

ידיים. על הבמה אתם צריכים אותן בעיקר כדי לבצע מחוות מכוונות, וכדי לקצר את המרחק ביניכם […]

2020-05-29T11:51:07+03:00 29 במאי, 2020|

פיתוח יכולת התבוננות ותיאור

לפני הרבה שנים, כש'הקאמרי' עוד עבד בפרישמן פינת דיזנגוף, הלכתי עם אבא שלי להצגה. במבואה לאולם התכנסו באי התיאטרון. ביניהם, דמות יוצאת דופן בלבושה. אבא שלי אמר, "תארי אותו, רק מה שאת רואה, בלי מסקנות." לדמות הזו, שעמדה עם הגב אלינו, הייתה צמה שחורה ארוכה ודקה שהשתלשלה בקו ישר מתחת לכיפה גדולה, רקומה בשלל צבעים. גופה עטוי טוניקה מבד צהוב מבריק, רקום בדוגמת פרחים עדינה. מעליה כפתן באורך המותניים, כהה יותר, רקום גם הוא. את הטוניקה המשיכו מכנסי משי שחורים. כפות הרגליים נתונות בכפכפים שטוחים, צהובים אם אני לא טועה, קצת מעוקלים כלפי מעלה בקצה.

מאוד רציתי לומר לאבי שהדוגמאות הרקומות והנעליים, בצירוף הצמה הארוכה, נראו סיניים. אבל זו הייתה מסקנה, אז לא אמרתי. התיאור השביע את רצונו של השואל. "עכשיו," […]

2020-04-11T09:18:44+03:00 11 באפריל, 2020|

אל תשאירו את התמונה תלויה על הקיר

כל מי שמדבר עם קהל שואף להוביל את המאזינים להתמקד בתמונה שתעזור לתקף את מה שהוא אומר. לכל רצף משפטים צריך להיות יעד ממוקד של המבט. מיקוד על תמונה מושך את המאזינים לתוך הדברים ומעורר אצלם התייחסות. להצליח בזה, פירושו להיות יותר אפקטיבי.

בהרצאות ופרזנטציות משתמשים בשקופיות כדי להציג את התמונה – תצלום, גרף, נתון, סטטיסטיקה, מידע כלשהו. בסיפור סיפורים השקופיות נמצאות בדמיון של המאזינים. אין מצגת או מסמך נלווה. המאזינים יוצרים את התמונות, הם מאמינים להן, הם מחליטים מה המשמעות. זה אחד הכוחות החזקים של המדיום.

תמונות ממוקדות בסיפורים הן סצנות שאנחנו רוצים להוביל אליהן את הדמיון של הקהל. שיתמקדו בתמונה שניה-שתיים, כי היא תעזור להם להבין טוב יותר את עלילת הסיפור ואת הדרמה הנבנית בתוכו. רק מה? בגלל שאין מצגת, […]

2020-04-12T07:34:25+03:00 12 באפריל, 2020|
Load More Posts
שינוי גודל גופנים
ניגודיות