אי אפשר ללמוד לספר סיפורים בלי להתאמן. אז במסגרת 'לימודי המשך' להרצאה סיפורים שעושים את העבודה, אני מפרסמת טכניקות סטוריטלינג כתרגיל שבועי. קחו, התאמנו על התרגיל כמה שיותר פעמים במהלך השבוע. בכל תרגיל אני מפרטת איך אתם יכולים לדעת אם אתם מתקדמים.

ברקע לתרגיל אני מסבירה קצת מאיפה הגיע הרעיון לתרגיל או מדוע הוא נראה לי רלוונטי. אני לא מפרטת את המיומנויות שניתן לחזק בעזרת כל תרגיל או למי זה מתאים. מדובר בעשרות מיומנויות ובמאות יישומים אפשריים. כל הניתוח-יתר הזה רק מפריע. התרגילים מתאימים לכולם כמו שלנשום מתאים לכולם. אם יש לי סיבה מיוחדת להצביע על מיומנות או יישום ספציפי, אני מצרפת את ההסבר.

אם פחית הצבע הייתה פותחת את הפה | אמפתיה למתקדמים

הרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. זו הזדמנות לראות בסיפור דברים שקשה לראות בגלל איך שאנחנו רגילים להסתכל. זו הזדמנות ללמוד על הסיפור מידע חדש. במקום לספר את הסיפור מפרספקטיבה אישית, או של בני אדם אחרים, או אפילו של בעלי חיים, האתגר כאן הוא לספר סיפור מפרספקטיבה של חפץ שקיים בסיפור.

חפצים מדברים ומשוחחים כדמויות רואים לא מעט בסרטי אנימציה, כמו ב'היפה והחיה' של דיסני וב'צעצוע של סיפור' של פיקסר. החפץ מקבל אפיונים של דמות, סגנון תנועה, אופי, קול וטקסטים. הוא זוכה להאנשה ומשתתף בעלילה או בדיאלוגים.

לא לכך הכוונה בתרגיל הזה.

הכוונה היא לתרגל את האפשרות שחפץ שנמצא בסיפור יספר לנו את המרחש מנקודת מבטו, כמספר הסיפור. לחפצים בסיפורים יש חשיבות בעיניי הדמויות, אבל הם לא משתתפים בעלילה ובדיאלוגים כדמויות. הם לא זזים עד שמזיזים אותם. אקדח לא יורה במערכה השלישית מעצמו – מישהו משתמש בו. בתרגיל הזה, החפץ לא רק מונח. הוא חי את המתרחש, חווה את מה שקורה, פותח את הפה ומספר את הסיפור. בחרתי את פחית הצבע לכותרת כי היא מופיעה בסיפור שעליו אדגים את התרגיל:

איש אחד קיבל עבודה בה היה צריך לצבוע את הפס הלבן באמצע כביש מהיר, ביד. אחרי שלושה ימים, בא אליו מנהל העבודה בטענה.

"ביום הראשון, עבדת מצוין," הוא אמר. "צבעת פס לאורך שלושה ק"מ. ביום השני ההספק שלך היה סביר. צבעת שני ק"מ. אבל היום צבעת רק ק"מ אחד, אז נראה לי שאצטרך לפטר אותך."

בדרכו החוצה ממשרדו של מנהל העבודה עצר לרגע העובד, הסתובב ואמר, "זו לא אשמתי. בכל יום התרחקתי יותר ויותר מפחית הצבע."

התרגיל

בדמיון זה אפשרי: החליפו את פחית הצבע בעצמכם. נסו להיות כמה שיותר הפחית – גובה של פחית צבע, משקל של פחית צבע, שטח מגע עם הכביש של פחית צבע, תכולה של פחית צבע, ללא מכסה כמו פחית צבע בזמן עבודה וכו'. הסתכלו על הסביבה שלכם כפחית צבע בסיפור. אתם על כביש מהיר. מה שומעים, מה עובר, מה רואים מגובה פחית צבע על כביש מהיר?

מה עם מה שקורה בתוככם? מעבר לדופן הדקה שלכם יש צבע. בכל כמה זמן אתם רואים מישהו מתקרב, עושה משהו שם למעלה עם הצבע, והולך. תמיד אותו אחד… כמו שכבר כתבתי בעבר, אף אחד לא שומע את הדמיון שלכם, הכל מותר, לכו על זה.

ככל שתישארו 'בתוך' החפץ ותתבוננו מנקודת מבטו על הסיפור, כך תראו יותר פרטים, תקלטו יותר בחושים, ותבנו הבנה של הסביבה. מה לדעתכם חושבת פחית הצבע על העובד שבא אליה והולך ממנה כבר שלושה ימים? אפשר לענות על השאלה הזו בלי לבצע את כל התרגיל; תשובה יותר מקורית, פחות מקורית. אם אתם רוצים לפתח את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שונה מאוד, עדיף להתאמן על התרגיל.

מה שאתם רוצים להצליח לעשות זה לספר את כל הסיפור מנקודת מבטה של פחית הצבע. יש דברים שהיא יכולה לדעת ויש דברים שלא. יש דברים שהיא יכולה לקלוט ויש דברים שלא. יש דברים שהם רלוונטיים לפחית צבע (כמו הטמפרטורה של האספלט על הכביש המהיר), ויש דברים שלא (אם מה שהעובד עושה זה יעיל או לא), היא רואה את העולם מנקודת מבטה ומשם מספרת את הסיפור.

איך מודדים התקדמות

אני מזכירה שהרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. ההתקדמות בתרגיל הזה לא נמדדת בכמה יותר נאמן למקור של פחית צבע אתם מספרים את הסיפור. היא נמדדת ביכולת שלכם להיכנס בכל סיפור ולפרספקטיבות נוספות, גם רחוקות מכם, גם סותרות את תפיסתכם, לראות את הסיפור משם, ולחזור עם חוויות חושים, תחושות, מחשבות שמעשירות את הדרך בה אתם חווים את הסיפור, ואת הדרך בה אתם מספרים אותו.

ובמילים אחרות: זה תרגיל אמפתיה למתקדמים.

2020-03-08T07:02:32+03:00 8 במרץ, 2020|

למה לספר סיפורים | בֹּחַן כְּלָיוֹת וָלֵב

למה לספר סיפורים מוטיבציה

אם תשאלו אנשים למה לספר סיפורים, תקבלו כל מני סיבות. על חלק מהן כתבתי ב'לספר סיפורים | 7 סיבות טובות להתחיל'. התרגיל הזה עוסק במשהו אחר – במודעות העצמית של המספר לסיבה העמוקה שבגללה הוא מספר.

רקע

לפני שנים רבות, כרגיל, בכנס גדול של מספרי סיפורים, מספר א' ביקש ממספרת ב' לתת לו משוב על ביצוע. מספרת ב' שיבחה את בחירת הסיפור שבחר א', את האופן בו השתמש בקול ובמחוות, את השפה, וקינחה ב"אבל לאוזניי אתה נשמע כמו דיקט. אין לך מושג מה עומד מאחורי הסיפור. סיפרת אותו רק כדי לעשות רושם על הקהל ולהבליט את עצמך."

מספר א' היה המום בהחלט. הוא בחר סיפור יפה, התאמן עליו, ביצע ביצוע ראוי. הקהל אהב. לא היה לו מושג שהמשוב שנתנה מספרת ב' עומד לנחות עליו. זאת משום שהוא מעולם לא חשב על המוטיבציה שלו, על מה שהניע אותו לעשות את הבחירות האלה ולספר את הסיפור.

"מה המוטיבציה שלי לספר סיפורים? מה המוטיבציה שלי לספר כרגע את הסיפור הזה?" הן שאלות חשובות הקשורות במודעות עצמית ודורשות תרגול. הד לחשיבות השאלה אפשר למצוא בצער של מספרי סיפורים על בחירה בסיפור לא מתאים לאותו רגע, קהל או סיטואציה. כשאנחנו בוחרים את הסיפור שאחר כך נצטער עליו, זה כמעט תמיד יהיה בגלל שהפעלנו את המוטיבציה הלא נכונה לטובת בחירת הסיפור.

למה לספר סיפורים – ארבע מוטיבציות

פחד, אשמה, בושה

אפשר להוסיף לרשימה גם כעס וזעם. כל חמש המילים הללו מייצגות מוטיבציות לספר סיפורים. אלא שהן מוטיבציות רעילות, המשאירות משקע רעיל וחוסר אמון גדול. כעס וזעם יכולות להיות מוטיבציות 'צודקות' לספר סיפורים אבל גם הן רעילות ומשאירות משקע רעיל. עם מוטיבציות כאלה אתם מקבלים את כל מה שנכנס תחת המילה "דרמטי" בחדשות, מה שלוחץ במכוון על נקודת כאב בפרסום, את הצורך של אנשים לירות מהמותן את המשפט "אל תספר לי סיפורים", ואת מה שמסופר מהמניעים שעומדים מאחורי רכילות, חדשות כזב (פייק ניוז) וביוש (שיימינג).

כסף, תהילה, הטבות

המוטיבציות האלה משמשות הרבה אנשים שרוצים להשיג משהו מאחרים – עבור עצמם, העסק שלהם, החברה או הארגון שהם עובדים בו. גמול חיצוני כלשהו. אלה מוטיבציות שמשמשות גם מאזינים תחת המחשבה "מה יוצא לי מזה". הביטויים למוטיבציות האלה הם כל מה שיכול להתיישב לתוך התבנית "לספר סיפור כדי [להשיג תועלת בכסף, תהילה, הטבה]".

גם אלה מוטיבציות רעילות משום שהן דורשות הגברת מינון מתמדת ולכן גם תחרות רעילה. אם מה שעבד קודם כבר לא עובד עכשיו, אני אצטרך לספר סיפור שהוא יותר [משהו] מהסיפור של אחרים. יש גם הרבה ניצול בקטגוריה הזו ובעיקר – זו תקשורת שעיקרה תועלתנות.

תחושת מטרה, תחושת יעוד, צורך להעניק מיכולת שיש לי

אלה מוטיבציות לספר סיפורים כדי לזכות בגמול פנימי. המספר חש תחושת מטרה, יעוד, או שהוא יודע שיש לו יכולת במשהו ויש לו צורך להעניק ממנה לאחרים. המוטיבציות האלה שולחות אותנו לספר סיפורים כדי "להקנות" "להעניק" "לעורר השראה" "להעצים" וכד' כי זה מה שמדליק אותנו לעשות בעולם. אלה לא מוטיבציות שמשאירות משקע רעיל אלא אם הן מסתירות או משולבות במוטיבציות מהקבוצות הראשונות. בכל מקרה, אלה מוטיבציות שעדיין יושבות על צורך של המספר בקבלת גמול כלשהו.

סיפור, משחק ואהבת הדבר

כאן המוטיבציה היא – לספר את הסיפור. להיות במשחק שבין מספר סיפור ומאזין המתרחש בזמן הסיפור ממש, להיות בתוך הסיפור, להיות בתוך מעשה הסיפור, להפעיל את הסקרנות במשותף, ללכת בעקבותיה, עם רמה נמוכה של מודעות עצמית ורמה גבוהה של פתיחות לקבל את כל מה שיתרחש. לקבל, לתת למה שקורה לקרות, לפתוח בתוכי מקום שמאפשר אהבה וטוב לב בין כל הנוכחים כולל הדמויות בסיפורים. לספר סיפורים מתוך אהבת הדבר והרצון לעזור לו להתרחש בעולם שוב ושוב.

התרגיל

בכל פעם שאתם מתכוונים לספר סיפור, שאלו את עצמכם "מה המוטיבציה שלי? מה המוטיבציה שלי לזה שאני אספר, את הסיפור הזה, ברגע הזה ולמאזינים האלה?"

המתינו לעצמכם עד שתופיע תשובה. זה לוקח דקה, דקה וחצי. שימו לב לתשובה. תנו לעצמכם לחוש אותה (כחצי דקה), תנו לתחושה לעבור דרככם (כחצי דקה), ואז עשו את הדבר שנראה לכם נכון לעשות.

איך מודדים התקדמות

התקדמות בתרגיל הזה נמדדת ביכולת להצליח לעצור את עצמכם לפני שאתם פותחים את הפה לספר סיפור ולעשות את התרגיל – בכמה שיותר מקרים.

2020-02-23T10:40:58+03:00 9 בפברואר, 2020|

נוכחות גופנית בעמידה מול קהל

מרכיב מרכזי באפקטיביות של אנשי במה קשור בעבודת גוף. עבודת גוף כוללת כמה מרכיבים וראשון לכולם הוא איך אתם נוכחים גופנית בעמידה ובישיבה.

נוכחות גופנית בעמידה מול קהל – עקרונות בסיסיים

גוף. עמידה נכונה עוזרת לכם 'למלא' את הבמה ומאפשרת לכם גמישות תנועה. היא מספקת לקהל תחושת נוכחות שמזמינה גם אותו להיות נוכח, עוזרת לו להתמקד, ומקטינה הסחות דעת. התוצאה היא התחושה שיש אפשרות לקשר דו-כיווני – מהבמה לקהל ומהקהל לבמה – ערוץ לתקשורת הדדית. עמדו ישר כשכפות הרגליים מופרדות זו מזו ברוחב הכתפיים. הכתפיים וקצות כפות הרגליים פונות לקהל. עמידה חזיתית ישרה ופתוחה, נתפסת כנוכחת, כנה ובטוחה. מהמצב הזה גם קל לצאת למצבים גופניים אחרים, ולחזור.

ידיים. על הבמה אתם צריכים אותן בעיקר כדי לבצע מחוות מכוונות, וכדי לקצר את המרחק ביניכם לבין הקהל. המרחק הוא לא רק מרחק פיזי, הוא גם מרחק בין-אישי. כשאין לכם צורך להמחיש או להוסיף על מה שאתם אומרים ברגע מסוים, וכשיש לכם תחושת קרבה עם הקהל, הידיים נחות לצדי הגוף. הכניסו את הידיים לפעולה כשיש לכם מה להמחיש וכשאתם רוצים למלא ולקצר את המרחק ביניכם לבין הקהל.

מה שלא כדאי לעשות עם הידיים, זה לשלב אותן על החזה, להחזיק אותן בכיסים כל הזמן, להחזיק אותן מאחורי הגב ולא לשחרר, לשחק עם שולי הבגד או השיער, להחזיק עט ולהקליק אתה. עוד דבר שלא כדאי לעשות הוא להניע את הידיים בתבנית קבועה בלי קשר לדברים הנאמרים, או 'לסמן' את הטקסט. מכירים את האנשים שמצביעים באצבע, עם יד, או עם שתי הידיים על כל מילה שיוצאת להם מהפה? זה נקרא 'לסמן'.

אם אתם חייבים להחזיק ביד משהו כתוב שעוזר לכם לזכור דברים שאתם רוצים לומר, אל תחזיקו דף נייר רגיל. אם תרעדו, יראו את הרעד דרך הנייר שירעד יותר מכם. כרטיסיית קרטון היא פתרון מצוין.

מיקום בחלל. המקום האידיאלי להיות בו בעמידה מול קהל, הוא המקום ממנו אתם יכולים לראות את העיניים של כל האנשים בקהל. בשטח זה מיתרגם לקהל שכולו ישוב לפניכם, בין השעות 2 ו 10 על השעון ובלא יותר מ 12-15 שורות. במציאות, זה לא תמיד המצב. השאיפה שלכם צריכה להיות לעמוד במקום ממנו אתם יכולים לראות את העיניים של כולם. גם כשאתם זזים על הבמה.

קשר עין. קשר עין מראה שאנחנו מכירים בקיומו של האחר ושמים לב אליו. ההכרה באחר היא תנאי בסיס, אם אתם רוצים תקשורת בין אישית. אנחנו יודעים להבחין בקלות בין מי שמתרגלים עלינו קשר עין באופן טכני כי כך לימדו אותם, לבין קשר עין אמתי שמכיר בנוכחותנו ומעוניין בקשר. אם אתם רוצים לדעת יותר, כבר כתבתי על העניין בהרחבה ברשומה 'תקשורת בין אישית | לשקם את המיומנות בעזרת סיפור סיפורים'. אם מעניין אתכם לדעת יותר, כדאי לקרוא שם.

תנועה. אינכם חייבים להישאר במקום אחד. עם זאת, כשאתם זזים, זוזו מתוך כוונה: צעדים ברורים ומכוונים, תנועות ברורות ומכוונות, לא הליכה מצד לצד בפיזור דעת ונפנופי ידיים. זה מפריע לקהל להתמקד בדברים שלכם ובמה שאתם רוצים להראות לו.

לחץ. יש איזה כדור מתח שעולה בגוף ומתיישב בנחת על החלק האחורי של הצוואר והכתפיים. דרך טובה להיפטר מהכדור הזה היא להיות מודעים לו ולאפשרות להשתחרר ממנו. כדאי ללמוד מחוץ לבמה איך להשתחרר ממנו במהירות. עשו את התרגיל הבא: עמדו ישר עם הידיים תלויות לצדי הגוף, הרימו את הידיים כלפי מעלה לכיוון האוזניים – הכי גבוה שאתם יכולים. המתינו כמה שניות במצב הזה ואז שמטו את הכתפיים בבת אחת. רק את הכתפיים, לא את כל הגוף. התחושה שמתפשטת בכתפיים ובצוואר היא המצב הלא מתוח. אם תתרגלו מחוץ לבמה, תדעו להגיע לתחושה הזו גם על הבמה – בכוח המחשבה.

ישיבה. גם בישיבה אתם רוצים ליצור את אותה תחושת נוכחות. לכן: העדיפו כיסא על פני כורסה. רצוי שהכיסא יהיה נטול מסעדים (משענות ידיים). כורסה ומסעדים מזמינים להישען ולהתרווח ומכניסים אותנו למצב גופני פאסיבי מדיי. קשה להוביל ממצב גופני פאסיבי כשיש פחות מקום לעבודת סרעפת ופחות גמישות תנועה.

על מה להתאמן וכיצד מודדים התקדמות

התאמנו על העקרונות הבסיסיים בכל הזדמנות שיש לכם לעמוד מול קהל. התקדמות נמדדת ביכולת שלכם להרגיש בנוח, להיות נוכחים ולהתאים את עצמכם לחלל ולסידור החלל בכל הזדמנות. נסו לבדוק מה קורה למשל כשיש קתדרה, או כשהקהל גדול מאוד וקשה עד בלתי אפשרי לראות את העיניים של כולם, כשכמות המאזינים קטנה מאוד, כשיש קהל גם בצדדים וכדומה.

2020-01-26T13:42:24+03:00 26 בינואר, 2020|

פיתוח יכולת התבוננות ותיאור

לפני הרבה שנים, כש'הקאמרי' עוד עבד בפרישמן פינת דיזנגוף, הלכתי עם אבא שלי להצגה. במבואה לאולם התכנסו באי התיאטרון. ביניהם, דמות יוצאת דופן בלבושה. אבא שלי אמר, "תארי אותו, רק מה שאת רואה, בלי מסקנות." לדמות הזו, שעמדה עם הגב אלינו, הייתה צמה שחורה ארוכה ודקה שהשתלשלה בקו ישר מתחת לכיפה גדולה, רקומה בשלל צבעים. גופה עטוי טוניקה מבד צהוב מבריק, רקום בדוגמת פרחים עדינה. מעליה כפתן באורך המותניים, כהה יותר, רקום גם הוא. את הטוניקה המשיכו מכנסי משי שחורים. כפות הרגליים נתונות בכפכפים שטוחים, צהובים אם אני לא טועה, קצת מעוקלים כלפי מעלה בקצה.

מאוד רציתי לומר לאבי שהדוגמאות הרקומות והנעליים, בצירוף הצמה הארוכה, נראו סיניים. אבל זו הייתה מסקנה, אז לא אמרתי. התיאור השביע את רצונו של השואל. "עכשיו," אמר, "תראי אם את יכולה להגיע למסקנה בקשר לעיסוק של האיש." ניחשתי כל מני ניחושים. אבא שלי אמר, "אני מנחש שיש לו מסעדה סינית."

קיצורו, זה היה ישראל אהרוני ובדיעבד, ברור שאבא שלי עשה עלי סיבוב. אבל את תרגיל התיאור לא שכחתי. בעיקר לא את הדרישה שלא להסיק מסקנות. שנים מאוחר יותר, הבנתי את הכוח שיש לתיאור כזה – בלי מסקנות. המסקנות צריכות להיות של השומע, לא של המספר.

איפה אנחנו פוגשים את היכולת הזו בסיפורים? כשבמקום לומר "היא הייתה עצובה מאוד" המספר מתאר דמות אישה שעונה על מרפקיה, ראשה נוטה מעט, לחיה נוגעת בכתפה, מבטה ישיר ומרוחק, שפתיה חתומות, דוממת. כשהמספר מתאר כדי שאנחנו נראה.

התרגיל

פיתוח יכולת התבוננות ותיאור הנה מגיעה שעתו הטובה של גליל נייר טואלט שהסתיים והשאיר אחריו רק את הגליל האפרפר הפנימי. בתרגיל הזה הגליל משמש כ'משקפת'. תפקידו למקד את המבט שלנו בחלק מהתמונה ולנתק אותנו מההקשר. טכנית, זה עוזר. בפועל, זה לא פשוט ודורש משמעת לתאר רק את מה שרואים דרך הגליל. בלי קשר להקשר, בלי מסקנות.

מותר להניע את הגליל כדי לקבל קצת יותר מההקשר, במיוחד אם אתם מסתכלים על פרטים קרובים שאי אפשר להבין מהם אם לא רואים קצת יותר.

כל מה שנשאר לכם לעשות זה לתאר את מה שאתם רואים דרך הגליל.

ואיך זה עוזר לספר סיפורים יותר טוב? בכמה דרכים:

  • התרגיל הזה מפתח את מיומות ההתבוננות, שהיא מיומנות ליבה באמנות.
  • כמו שציינתי קודם, תפקידו של המספר לתאר כדי שאנחנו נראה. גם זו מיומנות.
  • אימון בהתבוננות ותיאור, עוזר לנו לגבש עמדה לגבי מה כדאי לתאר כדי לקדם את עלילת הסיפור או להעשיר את הדרמה, ועל מה אפשר לוותר.

איך מודדים התקדמות

פחות מסקנות או דעות – יותר טוב.

יותר פרטים שתומכים בדרמה הסיפורית ופחות פרטים שאין להם קשר לדרמה – יותר טוב.

יותר פרטים שבונים את התמונה ברצף שעוזר לדמיין אותה בקלות ופחות תיאור "פיקסלים" שאינו בונה רצף שקל לעקוב אחריו – יותר טוב.

2020-01-19T00:52:46+03:00 19 בינואר, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות