'בשם אומרם' על בני הדור השני לשואה, המשך סיפור העדות, ומאיפה מתחילים

שיחה עם דינה וינשטיין שק ומשתתפות נוספות על המשך סיפור העדות, וקצת צידה לדרך. השיחה התקיימה במסגרת תכנית שבוע השואה והגבורה של 'חופים' – תרבות יהודית ישראלית בחוף הכרמל, בשיתוף 'זיכרון בסלון'.

הרשומה הזו מלווה את השיחה, מרחיבה מעבר למה שנאמר ומתווה תחילת כיוון. דבר ממה שתקראו כאן אינו בבחינת חובה, רק המלצה וחומר למחשבה. גם אין חובה לספר – עניין המשך סיפור העדות הוא אישי וסובייקטיבי.

מחשבות על חומרים בהקשר של סיפורי דור שני

כדי לספר, צריך חומרי סיפור. יש בני דור שני שקיבלו מהוריהם ומקרובים אחרים הרבה סיפורים, פרטים, תמונות, זכרונות. יש כאלה שאין להם קצה חוט. במרבית המקרים יהיו בידיכם קרעי סיפורים, פיסות, כמה פרטים מכאן, כמה משם, אמירות שחוזרות על עצמן לאורך השנים, כמה תמונות והרבה חורים בין לבין.

אף אחד לא מצפה שהמשך סיפור העדות יישמע כמו עלילה הוליוודית. ההיפך –  אם הסיפור יישמע מקצועי ומלוטש, משהו באותנטיות של הדברים כבר לא יהיה שם. העניין הוא להיות בסיפור שיש לכם ולספר אותו לאחרים כדי שיהיו עדים לסיפור. לספרכמו שאתם יודעים, מרגישים, משחזרים, עם החורים ועם ההשלמות שאתם תבחרו. סיפור במקרה הזה יכול להיות גם כמה תמונות, כמה רגעים, כמה מחשבות בקול רם עם האנשים שמקשיבים לכם. הכל בסדר.

כדי לחבר בין הפיסות ולמלא חלק מהחורים, תצטרכו לחקור. בכל פעם עד לרגע שבו פרט מסוים שלא היה ידוע לכם עד לאותו הרגע, מתחבר עם פרט מוכר. בכל פעם עד לרגע בו מתבהר חלק נוסף בתמונה. כל חלק כזה מחדד את ההקשר או פותח תפנית בעלילה ושולח אתכם למחקר הבא – לדעת עוד על אותו הדבר, להבין משהו שאינו מובן, למצוא הוכחה או זנב של עדות לדבר.

איך מתחילים

יש פרט אחד הידוע לכל בני הדור השני – שמם הפרטי. רובם קרויים על שם מישהו שאחד ההורים איבד בשואה. ההמלצה של דינה היא להתחיל מהמעגל הקרוב ביותר. לבדוק מדוע שמכם ניתן לכם, מיהו אותו איש או מיהי אותה אישה שעל שמם אתם קרויים. המקור הראשון לתשובה הוא אחד ההורים שלכם, אם הם עדיין בחיים. אולי דודים יודעים את התשובה, אולי חברים וחברות של ההורים, אולי מישהו אחר מאותה משפחה או קהילה. לאדם שעל שמו אתם נקראים אין המשך ישיר בעץ המשפחה שלכם, אבל יש לו היסטוריה. לכו לשם – לאחים ואחיות שאולי היו לו, לסיפורי הורים, הורי-הורים.

ההמלצה הזו מפתיעה רבים, כי כוונתם היא לספר את הסיפור של הוריהם או של אחד מהם. מדוע להתחיל ממישהו אחר? הסיפור של ההורים יסופר, אלא שהוא יסופר דרככם. אתם חלק מהסיפור שלהם, הם חלק מהסיפור שלכם, ובזה שהם נתנו לכם את שמו של אדם שנספה, הייתה להם כוונה. אתם חלק משרשרת שהוריכם ביקשו להנכיח, לפחות דרך שם. כמו שאמרה דינה – שמה שניתן לה ולאורך שנים הרגיש כמו משא שהיא רצתה להסיר מכתפיה, הפך למשא שהיא נושאת בגאווה.

איפה לחקור

היכן יכול להיות שיש מידע שקשור לאדם, בין אם מדובר בהורים או קרובי משפחה אחרים?

במקום בו הוא חי – כפר, עיירה, עיר, קהילה יהודית, בית כנסת, בית קברות, בית ספר, תנועת נוער.

בחפצים שהוא נושא אתו לאורך חייו, שהשאיר אחריו, בדברים שיצר – ניירת, יומנים, תצלומים, כרטיסים, יצירות, בגדים וחפצים 'משם'. אלה יכולים להיות חפצים בנאליים כמו מזוודה שעלו אתה ארצה. מזוודה כזו היא פתח לשיחה, לבירור, לסיפור. אלה יכולים להיות חפצי קודש, סידור אישי שיש בתוכו הקדשה. מתנות שקיבלו מאדם שכבר איננו כמו תכשיטים, ספרים, בגד שייחסו לו חשיבות.

בארכיונים וספרי רישום – של היישוב בו התגוררו, של בתי כנסת, בתי קברות, בארכיונים של יד ושם, של בית התפוצות, של מוזיאונים. לפעמים אפשר למצוא פרטים שאנשים מבוגרים יותר שכבר אינם חיים, השאירו בארכיונים האלה מתוך הבנה שצריך לתעד, לזכור, להשאיר משהו כדי שאם יום אחד מישהו יחפש, זה יהיה שם.

אצל אנשים העוסקים בחקר השואה, חקר קהילות יהודיות, מורי דרך למשלחות – כולם אנשים החיים בסמיכות מתמדת גם לפרטים ולסיפורים, גם למקומות שעדיין ניתן לבקר בהם, לברר בהם. שפוגשים גם לא יהודים שיודעים דברים ומוכנים לעזור.

במקומות הפיזיים בהם ניתן לבקר עם ההורים – אם זה ניתן. מקום מעלה זכרונות. אפילו תצלום של מקום. את סיפור משפחתו המורחבת של אבי, יליד פולין, הצלחתי לחלץ ממנו בערוב ימיו בעזרת תצלום אחד שמצאתי באינטרנט – של בית הספר היסודי בו למד.

רשומון

רשומון הוא תרגיל שמספרי סיפורים משתמשים בו כדי לעבות סיפור או כדי לעבות את הבנתם את הסיפור. כדי להצליח לראות משם את מה שלא רואים מכאן. אם אותה מזוודה שציינתי קודם הייתה יכולה לדבר – מה היא הייתה מספרת על האדם אודותיו אתם חוקרים, על בני המשפחה שלו, מנהגיו, סביבתו? מה הייתה מספרת על עצמה, על מה שראתה, על המקומות בהם הייתה, על האנשים שנשאו אותה, על האנשים שזנחו אותה, על מה שנשאה בתוכה? אם פמוטים היו יכולים לדבר מה הם היו מספרים? ויומנים? מה היו מספרות דמויות שהיו חלק שולי מסיפורו של האדם אודותיו אתם חוקרים? שוערים, פקידי דואר, מנקי רחובות?

לספר בקול רם

המחקר הוא מסע של גישוש, של ליטוף חוטים כדי לגלות איזה מהם יניב פרט בקצהו. כשפרטים מתחברים לתמונה, אפילו קטנטנה, הסיפור עוטה עוד פיסת בשר, מתחזק, מתבהר. ברגע שיש לכם פיסה כזו – ספרו אותה בקול רם למישהו. שישמע. בקול רם הכוונה – דיבור, כדי שלא יישאר רק אצלכם בתוך הראש והלב. כי זה העניין – לספר הלאה, פנים אל פנים, לעשות מעשה.

מחשבות על עדות

יש עדים כמו בבתי משפט, ששם מוסרים עדות אודות עובדות או אירועים. יש עדים שמתבקשים להיות נוכחים במעמד מסוים, כמו בנישואין, כדי שיוכלו להעיד שהדברים אכן התקיימו. עד הוא גם מי שיש לו ידיעה בעניין מסוים ולכן הוא עד לדברים. עדות יכולה גם להיות סימן, דבר שהוא ראיה או הוכחה. עדות יכולה להיות גם אישור חברתי באמירה, בדרך כלל בטקסים דתיים. עד הוא גם מישהו שיש לו חוויה מיד ראשונה, עד ראיה – למאורעות כאלה ואחרים.

את הניצולים מכנים לעיתים קרובות 'נושאי עדות' שהוא התרגום לביטוי to bear witness. אלה אנשים שבנוסף לכל מה שפירטתי כאן למעלה, חוו את מה שהם מעידים עליו בעומק הווייתם. ושאלתי את דינה שאלה שמאחוריה מסתתרים קולות שיתגברו כשאחרון הניצולים ילך לעולמו. קולות אודות אמינות סיפור העדות מפי בני דור שני. בבחינת "סיפורים יד שנייה". אז לא. אלה סיפורי עדות יד ראשונה של בני הדור השני; הגלגול הבא של הסיפור כמו שחוו אותו בעומק הווייתם.

ועוד דבר יש לומר על עדות בהקשר של סיפור סיפורים פנים אל פנים. המאזינים, אלה שקרויים 'קהל' הם העדים. הם אלה שמתקפים את עובדת היות הסיפור. תפקידם הוא לעמוד בעדות, תרגום של הביטוי to stand witness. בדומה לעדים בטקס נישואין, הם מעידים על הדברים במציאות הפיזית ובמציאות שבדמיון. זו המשמעות העמוקה של סיפור סיפור העדות פנים אל פנים – עמידת העדים למול המספר שיחד עם חומרי הסיפור יוצרים אירוע שיש לו תוקף במציאות, שהוא אמת.

2020-04-22T19:23:48+03:00 22 באפריל, 2020|

מספרי סיפורים בהסגר | כמה הצעות פרקטיות

מספרי סיפורים בהסגר

מה עושים מספרי סיפורים בהסגר, כשאי אפשר לצאת ולפגוש קהל או זה את זה? אפשר לשבת בבית ולנסות לנחש אם הקורונה מתקרבת אליי או לא. אפשר לעשות את מה שעושים האיכרים שמגדלים אורז במהלך החודשיים בהם לא ניתן לעבד את השדות: תחזוקה.

אנחנו עמוק בתחילת מגפת הקורונה בישראל. החושך עדיין יורד מוקדם. אי אפשר להתרחק מהבית. אסור לפגוש אנשים. מכל ערוץ וצינור תקשורת מגיעות בדיחות, מגיעים סרטונים, הצעות לפעילות, שיעורים בזום, חדשות. ככל שעוברים הימים, יש פחות חשק לאוקיאנוס התכנים. זה הזמן לעשות מעשים שקשורים בלהיות מספרי סיפורים, בלתחזק את אש היצירה, בבית. בלי קהל.

הצעות פרקטיות

ללמוד סיפורים. מה עם להוסיף סיפור או כמה סיפורים לרפרטואר? אם אין לכם רעיון בשליפה, כדאי לחזור לסיפורים הישנים, ל"היה היה", לסיפורי עמים ומיתולוגיות. לא השתנינו יותר מדי באלפי השנים האחרונות. השאלות הגדולות הן עדיין השאלות הגדולות. אותם דברים עדיין חשובים לנו, רק הקצב השתנה מאוד. אולי תמצאו סיפור יפה, אולי הבנה חדשה אודות עצמכם, אולי תמצאו נחמה. יש הרבה מקומות באינטרנט בהם ניתן למצוא סיפורים כאלה, הנה כמה:

ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י) מאגר סיפורים גדול מכל תפוצות ישראל. כולל רשימת ספרים.

מס"ע – מרכז סיפורי עם ופולקלור, יואל פרץ דף הבית מסביר את עצמו.

פורום מספרי סיפורים ב'תפוז' תחת 'מאמרים' יש אסופה של כ 800 סיפורים, רובם סיפורי עמים. הפלטפורמה מיושנת, החיפוש לא משהו, הסיפורים שם.

ללמוד ז'אנר חדש של סיפורים. רוב מספרי הסיפורים מתמקדים בז'אנר או שניים. נסו ללמוד סיפור שעד עכשיו פחדתם לגעת בו. או סיפור שמתאים לקהל יעד שאתם לא רגילים לפגוש. או בסגנון שונה משלכם. או סיפור עתיק בעברית של ימי הביניים. או סיפור שדורש וירטואוזיות בהיגוד (שקשה לדבר אותו באופן קולח בלי לשבור שיניים או לאבד את הנשימה). אולי ספוקן-וורד? (נשים רגע בצד את העובדה שסיפור סיפורים הוא אמנות מילה מדוברת).

להתאמן על מיומנויות. עבודה קולית, עבודת תנועה, עבודה עם הקלטה או וידיאו כדי להאזין ולצפות בעצמכם, עיבוד סיפורים מהדף לדיבור ותקשורת עם קהל, שיפור דיקציה, עיבוד מחודש לסיפורים שאתם רגילים לספר, עבודה על מעגלי קשב וכו'.

להתאמן עם קולגה. בעת הזו למרבה הצער רק באמצעות סקייפ, זום, האנגאאוטס ודומיהם, אבל אפשר להפיק תועלת מאימון כזה. חלקו את הזמן ביניכם, החליטו על מה כל אחד מכם רוצה לעבוד ומה הוא רוצה מהצד השני, וקדימה, אימונים.

לספר סיפורים למי שנמצא קרוב. בין אם הוא נמצא באותו בית או מעבר למסך. המסך הוא לא מדיום מוצלח לסיפור סיפורים. עם זאת, אם אתם מספרים מתוך כוונה להגיע לאדם בצד השני, זה קצת יותר טוב.

לבקש ממישהו לספר לכם סיפור. זו מתנה גדולה לתת למישהו – לבקש ממנו לספר לכם סיפור. זה יכול להיות שרות נהדר לבריאות הנפש ותחושת החיבור של אנשים מבוגרים, לא רק.

לשפר את הצד הייצוגי/עסקי של העבודה. מתי בפעם האחרונה עדכנתם את תמונות הפרופיל שלכם באינטרנט? ומה עם כל ה'אודות' בכל מני מקומות, עדיין מייצג אתכם? והאתר או דף הפייסבוק, או הברושור? נראים מהמאה הקודמת? ומה עם לעשות קצת שיווק? נכון, כרגע אין לאף אחד ראש. כדאי שהחומרים שלכם יהיו מוכנים למתי שיהיה להם. הדברים האלה לוקחים זמן ועבודה.

ואם ממש לא מתחשק לכם כרגע להיות חרוצים, או שמתחשק לכם להיות עוד יותר חרוצים מהרשימה שפירטתי כאן, אולי תרצו ללמוד משהו חדש. אולי מיומנות חדשה, אולי מקצוע חדש, אולי תחביב חדש. אני החלטתי ללמוד לצייר בצבעי מים. התמונה בראש הדף – ציור שלי, יום שישי ללימוד עצמי מיוטיוב.

ימים טובים ותשמרו על כולנו.

2020-03-26T18:51:18+03:00 26 במרץ, 2020|

פרויקט הכשרת מספרי סיפורים בקהילה, ישראל

את סיפור המקרה הזה הצגתי באקדמיה של ה OECD בשנה שעברה. אין בו תצלומי נוף מדהימים, אין מבנים מוזנחים שקמו לתחייה, אין טכנולוגיה, אין תקציב נדיב. רק סיפור. גם את הבעיה או הצורך לא רואים בעין. לכן, בדקות הראשונות של הפרזנטציה שלי יכולתי לראות על פני האנשים שהם מקשיבים, בנימוס, אבל לא מצליחים לאחוז בדברים. תוך כדי, שמעתי את האסימון משתלשל במורד תעלת ההבנה. בסוף הפרזנטציה נפלה שתיקה עמוקה. מהסוג שכמספרת סיפורים אני מזהה כסוג טוב של שתיקה. שתיקה לתחושות ומחשבות.

הראשון להגיב היה לוקה לגאש מפרויקט OP17. הוא התרגש מאוד מההבנה של מה עבודה כזו יכולה לעשות עבור בני אדם, מהאימפקט העמוק שלה והגלים שהיא יכולה להכות, בעדינות. אחריו היו אנשים שאמרו "לא ידעתי שסיפור סיפורים זה בכלל דבר". כמו רבים אחרים, מה שהם יודעים על סטוריטלינג מגיע מהבאזז. מישהי פלטה, "חשבתי שסטוריטלינג זה תת-תחום של שיווק. לא ידעתי שהדבר האמיתי זה משהו אחר לגמרי וכל כך עמוק. וברור לי שאני שומעת כרגע על הדבר האמיתי."

זו תגובה שאני מכירה היטב. עד שאנשים לא פוגשים מספר סיפורים אמיתי וחווים אתו חוויית סיפור, הם לא באמת פגשו סטוריטלינג.

הרקע לפרויקט

תוך כדי עבודה כמנחה במיזם 'סיפור על הדרך', שמעתי לעיתים קרובות את האמירות "הסיפור שלנו לא נשמע" או "אנשים לא רוצים לשמוע את הסיפור שלנו." אחרי בירור הבנתי כמה דברים:

  • הסיפור לא נשמע בעיקר כי הוא לא סופר
  • חוויית הסיפור האישי היא לעיתים קרובות כואבת לפני שהיא הופכת משמחת
  • אני לא מצליחה לחשוב על קהילת זהות כלשהי בישראל שתטען מיזמתה שסיפורה סופר/נשמע
  • החסך העצום בסיפור סיפורים יכול להסביר לא מעט סוגיות חברתיות עמוקות והתנהגויות פוליטיות בישראל

בנוסף, שמתי לב שאני מקבלת יותר ויותר בקשות להנחיה; הנחיית קבוצות אנשים שרוצים ללמוד לספר את 'הסיפור שלהם'. בסדנה כזו עוסקים קודם כל בקדם-טקסט-הסיפור, באיתור חומר נרטיבי שמאוחר יותר יעוצב לכדי סיפור מסופר, בתהליך רגיש ולעיתים קרובות מטלטל. זו לא עבודת תיעוד סטנדרטית ולא סדנת מספרי סיפורים סטנדרטית. זה גם לא אקט טיפולי. זה משהו שיושב בדיוק על הגדרת תפקידו העתיק של מספר סיפורים – לעזור לחברי קהילה להבין מי הם, מאין באו, לאן הם הולכים, מה הם נושאים אתם, מה יכול להסביר להם את עצמם, ואיך הם רוצים לכוון את עתידם. כיחידים וכקהילה.

הבעיה

רוב מספרי הסיפורים בעידן הזה הם מה שקוראים 'מספרי במה'. אין בידיהם את הידע, הכלים, והניסיון בהנחיית התערבות-משך בקהילה. הם לא מכירים בחוויה את תפקידו ההיסטורי של מספר הסיפורים, גם אם שמעו עליו. אנחנו רגילים למערכות יחסים שנמשכות עד שעה וחצי, בהן אנחנו עושים את עיקר הדיבור, במסגרת משהו שנתפס פחות או יותר כבידור תרבותי. להיות מספר סיפורים בקהילה זה ההיפך – לתת לאחרים את הבמה לערוך את החיפוש של עצמם, לעזור להם לדבר רגעי חיים, זיכרונות, להרגיש ולעבור את כל הדרך עד לסיפור מסופר בפני קהל מאזינים. שבנסיבות האלה לא מחפשים בידור אלא יותר לגעת, להכיר, לחכך את הסיפורים זה בזה כדי ללמוד משהו, לקבל ולתת משהו בין אנשים.

הפרויקט

באותה תקופה הנחיתי בית מדרש למספרי סיפורים בתכנית זית, עמק חפר. כבר הלכנו כברת דרך יחד ולכן הצעתי להם הצעה: אנשים צריכים את העזרה הזו מאתנו. נלמד יחד איך מספר סיפורים משרת קהילה, קחו את הידע, עשו אתו משהו מועיל, ושתפו אותנו במה שיצא. במקביל, מלבד העובדה שאני אנחה את הקבוצה, גם אערוך ניסויים. הצעתי להם להיות המעבדה שלי. מה שיוצא מהניסויים הופך להיות חלק מחומר הלימוד ועומד לרשות המשתתפים.

מה קרה

מי שלא מכיר את זירת אמנות הסיפור אולי לא יודע שקשה למצוא הכשרות טובות בתחום. גם כשיש, חלק גדול מהמשתתפים 'לוקחים את זה בכייף'. זה לא מה שקרה בקבוצה הזו: השרוולים הופשלו, הגלגלים עבדו, המשתתפים הגיעו עם עבודות מושקעות, העברנו אלה את אלה חוויות על כל הטווח שבין מהנות וקורעות מצחוק, למעוררות פליאה, למטלטלות את הנשמה ממקום שעוד רגע היא ניתקת. ניסינו, התלבטנו, מישבנו, חפרנו. אם מספר סיפורים הולך להיות מספר סיפורים בקהילה, הוא יצטרך לעבור תהליך בעצמו. זה לא תהליך טכני או של למידה רק מכתובים.

מה יצא

קבוצת מספרי סיפורים שיש להם:

  • היכולת להסתכל לתוך החברה ולסמן קבוצה שיש לה מכנה משותף של צורך בלספר סיפור – גם אם היא לא מודעת לזה. בדרך כלל זו תהיה קבוצה שהמספר רואה עצמו חלק ממנה או שהוא מזהה שיש ביכולתו לעזור לה באמצעות סיפור סיפורים. לפעמים הפנייה תגיע מטעם הקבוצה והמספר ימצא את דרכו להיכרות עמוקה אתה.
  • היכולת לזמן את האנשים, לעניין אותם, להביא אותם למפגש ראשון.
  • היכולת לבנות תכנית-רצף של מפגשים שבמהלכם מתרחשת עבודה עדינה של חקר, בירור, מציאת חלקי נרטיבים, מה ידובר ומה לא ידובר – עד להרכבת סיפורים. היכולת להוציא את התכנית לפועל.
  • היכולת להנחות את המשתתפים בסיפור הסיפור שלהם. הם לא מבקשים להיות מספרי סיפורים. הם מבקשים לספר את סיפורם לאנשים אחרים בקהילה, לפעמים גם מחוץ לה.
  • היכולת להרים פרויקט – למצוא בית לפעילות הזו, לשתף פעולה עם בעלי מקצוע אחרים ולאתר שיתופי פעולה נוספים שיכולים לעזור לפעילות להתקיים.
  • היכולת להיעזר זה בזה.

מה יוצא מזה לבני האדם | שתי דוגמאות

אני שואלת בלי רשות את התשובה של אחת המשתתפות לשאלתי "איך את מרגישה אחרי?" "אחרי" כלומר אחרי שהיא הוציאה לפועל התערבות סיפורית בתוך משפחה. זו תשובה שמשקללת בעיניי את כל התשובות האפשרויות למה יוצא מזה –

עשיתי מעשה טוב

זה כל מה שנשאר בסוף לומר על התערבות סיפורית שחיברה אנשים שפרוסים על חצי גלובוס, שעשרות שנים נושאים אתם מטעני-סיפור שלא נפרקו בשום נמל, שכשייכים לקבוצה הזו מיום לידתם או נישואיהם לתוך המשפחה הזו יש המון עלילות שהם לא מכירים, או מסתירים, או שהם המציאו כי לא פגשו וסיפרו, לא פגשו והקשיבו. שלא בהכרח ידעו מי הם ולמה הם ומה מסביר את הדרך בה הם בחרו לחיות, שלא ידעו שיש על מה לחמול ויש על מה לכעוס וזה לא בהכרח על מה שהם חשבו שצריך לחמול ולכעוס. שאחרי כל מה שקרה בהתערבות הסיפורית הזו גילו שיש אפשרות לאהוב את מי שלא אהבו, שהם חלק ממה שהם התרחקו ממנו, או כבר לא חלק ממה שהם נאחזו בו, שרב המשותף והמחבר ביניהם על השונה והמפריד ולא רק שהם לא ידעו, הם גם לא ידעו למה. לעשות מעשה טוב זה הרבה מאוד עבור בני האדם. זאת בנוסף לכך שלטוב, יש השלכות שמתגלגלות קדימה.

מהתיאור הזה אתם לא יכולים לנחש באיזו משפחה מדובר, כי היא לא יוצאת דופן בדיוק כמו שהיא יוצאת דופן מאוד. כך נראים חיים של קבוצה, קהילה, משפחה. תמיד יש עניינים וסיפורים.

עוד דוגמה לפרויקט שנולד בעקבות ההכשרה הזו הוא פרויקט שמכוון ל'דור שני' ומהותו להמשיך לספר את סיפורי העדות. אם מעניין לכם לדעת יותר, הקשיבו לפודקסט הזה או חפשו את דינה שק מנוף הגליל.

האתגרים של עבודת סיפור בקהילה

מעבר לאתגרים האישיים שיש במעבר בין להיות מספר במה לבין להיות מספר קהילה, יש עוד כמה אתגרים שאני חוזה לעבודה כזו:

הריצה לכיוון סיפור כמוצר. הרבה יזמים ומנהלי תוכן רוצים את הסיפורים – מודפסים, מוקלטים, מצולמים – אבל לא את הסיפור סיפורים עין בעין. מבחינתם תיעוד הסיפור ואולי תיעוד המספר הם העניין. הם מפספסים את הנכס הלא מוחשי שיש בחוויה הבין אישית, בשותפות לעשייה שיש בין מספר, מאזין וסיפור, את הסיפור כחוויה מתהווה, לא כתיעוד. היה נכון להשקיע השקעה מקבילה במוסד אחר – מקום מפגש וקצב מפגש קבוע לסיפור סיפורים בקהילה.

העדפה ברורה למתן תמיכה לתוצרים ומוצרים על פני תהליך. נגזר מהאתגר הקודם ולא ייחודי רק לעבודה כזו. תוצרים כאלה לא מיוצרים בייצור המוני על פס ייצור. מאחורי כל תוצר יש תהליך והוא דורש מימון. כדי לעקוף את התהליך משתמשים בטכנולוגיה ומציעים לאנשים להעלות את הסיפור שלהם לפלטפורמה דיגיטלית – תחת כותרת של פרויקט תיעוד כזה או אחר. ברוב המקרים התוצאות משעממות.

אינטרסים פוליטיים או מונעי תאוות כח/שליטה. לא פעם רואים במיזמים כאלה איך מישהו, בדרך כלל מישהו שהזמין או מממן, מנסה לשלוט בסיפור. באותו רגע, זו כבר לא עבודת סיפור בקהילה, אלא עבודת סיפור עם חברי קהילה שמשרתת אינטרס שאינו אינטרס של אותה קהילה.

סכנת פציעה במקום ריפוי של פצעים חברתיים ואישיים כאחד. זו עבודה רגישה מאוד. אם לא עושים אותה ברגישות, ולרגישות הזו יש הרבה מרכיבים, היא עלולה לפצוע ולהעמיק קרעים במקום לעזור לרפא. זה קורה בעיקר כשמעורבים אינטרסים שאינם לגופו של עניין, או מנחים ורכזים שבטוחים שהם עושים טובה בזה שהם "פותחים" את המשתתפים.

סיכום ביניים

עבור שאר המשתתפים באקדמיית הקיץ, כולל המנחים, נפתח חלון. ההתבוננות שלהם דרכו הולידה מסקנות. אלה העיקריות:

  • אנחנו עוסקים באנשים. נגזר מזה שאנחנו עוסקים בסיפורים של אנשים. בסיפורים נמצאים מפתחות להבנת תרבות. גם לשינויים בתרבות ולדרך האורגנית לעשות אותם.
  • לכן, כל פרויקט תרבותי-יצירתי צריך להתחיל מעבודת סיפור כזו, גם אם התוצרים המרכזיים שלו נמצאים במדיומים אחרים. לא רק איסוף של נרטיבים, סיפורים, אנקדוטות, אלא בעיקר סיפור סיפורים קהילתי, עין בעין.
  • בחלק לא מבוטל מהמקרים, כדאי שהעבודה תונחה על ידי מספרי סיפורים קהילתיים שיש להם את המיומנויות והניסיון. הם בעלי המקצוע עם המנדט הטבעי לחלק הזה של העבודה.

פרויקט כזה שייך לתחום של בניית תשתיות בתחומי התרבות והיצירה. במקרה הזה מדובר בתשתית ידע ויכולת להוציא לפועל אלמנטים של סיפור סיפורים בקהילה במסגרת כל מני פרויקטים, לא רק פרויקטים של סיפור סיפורים.

יש בישראל קבוצה של אנשים שיודעים איך לעשות את העבודה הזו מצוין. אם אתם מחפשים כאלה פנו אלי ואשמח להפנות אתכם.

הערה אחרונה

לדבר הזה, לחומר שאנחנו מתעסקים בו בסיפור סיפורים בקהילה יש שם. קוראים לו "נכסים תרבותיים לא מוחשיים" והוא הוכר כתחום שימור תרבות על ידי אונסקו. אלא שאונסקו מכוונת בעיקר לשימור נכסי תרבות עבר.

אני מתכוונת לנכסי תרבות בהתהוות כי בני האדם משתנים, הסביבה משתנה ותרבות אמורה ללוות ולשקף את השינויים האלה ולהתהוות באופן רציף.

2020-03-26T08:56:00+03:00 1 באוגוסט, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות