אנשים מחפשים סיפורים קצרים כל הזמן. בעיקר כשהם צריכים אותם לאיזו מטרה. אז מעבר לקובץ הסיפורים שמקבלים בסיום ההרצאה סיפורים שעושים את העבודה, אני מפרסמת כאן עוד סיפורים קצרים כדי להגדיל את המאגר ולתת לכם כתובת מהירה לאיתור סיפורים.

בדרך כלל הסיפורים הדוקים, כדי לתת מקום לדמיון שלכם להיכנס לתוך הסיפור וליצור גרסה משלכם. להתאים את הסיפורים להקשרים בהם אתם רוצים לספר אותם.

כל הסיפורים שמופיעים כאן מותרים לשימוש חופשי. אם יש איזה תנאי מיוחד לגביהם – כמו לתת קרדיט למישהו כשאתם מספרים את הסיפור – אני מציינת זאת. הדבר היחיד שלא כדאי שתעשו הוא לפרסם מחדש סיפור בחתימה שלכם, כאילו שאתם חיברתם אותו.

אמפתיה, סיפור סיפורים, וארבעה סיפורים קצרים

אמפתיה היא מרכיב יסוד של תקשורת בין אישית, אינטימיות, קירבה והתנהגות פרו-חברתית. היא עוזרת לנו להיות מודעים לרגשות האחר. כשצריך, היא עוזרת לנו להיות מודעים לכאב שאנחנו גורמים לאחרים, ולשנות את ההתנהגות שלנו כלפיהם. להיות אמפתי פירושו להיות יכול להרגיש עם האחר, מנקודת מבטו, גם אם איננו מסכימים אתו.

בהיעדר אמפתיה, אנחנו יכולים לחיות לצד אנשים בלי לדעת דבר וחצי דבר על העולם הפנימי או הרגשות שלהם. לחיות לידם פחות או יותר כאילו שאנחנו יושבים במקרה באותה מסעדה או להתייחס אליהם רק דרך משקפת של אינטרסים. זה במקרה הסביר. אם תוסיפו לחוסר אמפתיה מידה של חשיבות עצמית, אנחנו עלולים להתייחס לאנשים אחרים באופן לא סביר בכלל.

לא תמיד קל להבין מהי אמפתיה ורבים מבלבלים בינה לבין סימפטיה (אהדה), הזדהות או אהבה. סיפורים עוזרים לנו ללמוד אמפתיה כי אנחנו סקרנים לדמויות בסיפורים, למה שקורה אתן, מה שהן מרגישות, איך שהן מתנהגות – גם אם הן לא מוצאות חן בעינינו כלל וכלל.

בסיפור סיפורים, אמפתיה היא מיומנות ליבה. מספר סיפורים אינו משחק או מחקה דמות. הוא חוקר לעומק את המוטיבציות שלה, את עולמה הפנימי ואת הדרך בה העולם הזה משפיע על אופן ההתנהלות והדיבור של הדמות. את אותם עניינים הוא חוקר במקביל גם בתוך עצמו. אחרי שעשה את העבודה העמוקה הוא יכול להרגיש עם הדמויות, לספר אותן, להפעיל אותן, להיות מאוד מאוד אמפתי וגם – להיות מופרד מהן, לא להזדהות, לאהוד או לאהוב אותן, ולא להיות סימפטי.

אמפתיה בארבעה סיפורים – מוזמנים לספר

לאיכר אחד היו כמה גורי כלבים למכירה. הוא הכין שלט גדול, "4 גורי כלבים למכירה" ופנה לתלות אותו על אחד מעמודי הגדר שהקיפה את החצר שלו. תוך כדי מסמור השלט לעמוד הרגיש שמשהו מושך את שולי האוברול שלו. הוא הביט למטה לתוך עיניו של ילד.

"אדוני," אמר הילד, "אני רוצה לקנות את אחד הגורים."

"ובכן," ענה האיכר, "הגורים גזעיים ועולים די הרבה כסף."

הילד הרכין ראש לרגע. הוא שלח כף יד קטנה לתוך כיס המכנסיים שלו, משך משם ערימת מטבעות והציג אותה בפני האיכר. "יש לי חמישה וחצי שקלים. אני יכול לשלם כדי להסתכל עליהם יותר מקרוב?"

"וודאי," אמר האיכר ונתן שריקה. "היי בובה!" קרא.

מתוך המלונה הגדולה שבחצר יצאה כלבה ואחריה ארבעה כדורי פרווה קטנים. הילד הקטן נצמד לגדר ונעץ בהם מבט. העיניים שלו התרחבו מאושר. הכלבלבים התקרבו לגדר והילד כמעט צרח מהתרגשות. אלא שאז שם לב לעוד כדור פרווה, קטן יותר, יוצא באיטיות מתוך המלונה. הכלבלב החמישי דידה לכיוון האחים שלו, מנסה להדביק את הפער ככל יכולתו…

"אני רוצה את הכלבלב הקטן!" קרא הילד. האיכר כרע ברך לצדו ואמר, "ילד, אתה לא רוצה את הכלבלב הזה. הוא לעולם לא יוכל לרוץ ולשחק אתך כמו הכלבלבים האחרים."

הילד פסע פסיעה אחת לאחור, התכופף וגלגל את שולי המכנסיים שלו. נעל ימין שלו הייתה מחוברת לפרוטזה שהלכה ונחשפה לעיניי האיכר. הילד הזדקף בחזרה ואמר, "גם אני לא רץ כל כך טוב. הכלבלב צריך מישהו שבאמת מבין."

סטודנט צעיר פסע לצד אחד המרצים שלו. המרצה נודע כמי שמתייחס לתלמידיו כידידיו. תוך כדי הליכה הם ראו בצד הדרך זוג נעליים ישנות ומרופטות. הם הניחו שהנעליים שייכות לאדם עני שהועסק באחת הגינות לא רחוק משם. יום העבודה התקרב לסיומו. הסטודנט פנה אל המרצה ואמר: "בוא נשתעשע קצת: נחביא לו את הנעליים, נתחבא מאחורי השיחים ונראה מה יקרה."

"ידידי," ענה המרצה, "לא נכון להשתעשע על חשבון אדם עני. אבל יש לי רעיון להציע לך. אתה בחור בעל אמצעים, בוא תפתיע אותו מכיוון אחר. שים בכל אחת מהנעליים מטבע של עשרה שקלים, נתחבא, ונראה איך ינהג כשימצא את המטבעות."

כך היה. הסטודנט הניח מטבעות בנעלי העני ויחד עם המרצה התחבא מאחורי השיחים. תוך זמן קצר הופיע העני שסיים את עבודת יומו. תוך כדי שלבש את מעילו החליק כף רגל לתוך אחת הנעליים. הוא חש במשהו קשה, משך החוצה את הרגל, הרים את הנעל כדי לבדוק אותה ומצא בתוכה מטבע. הוא היה מופתע מאוד. הביט במטבע ארוכות, הפך אותה מצד לצד, הביט סביבו ולא ראה איש. הכניס את המטבע לכיס ושלח את הרגל השנייה לתוך הנעל. שוב חש משהו קשה ולאחר שבדק את הנעל גילה שהאוצר שלו הוכפל. רגש תודה כבש אותו: הוא הביט לשמיים, לחש דברי הודיה, בשמו, בשם אשתו וילדיו, מוקיר בכל ליבו את היד הנעלמה ששלחה להם את המטבעות.

"עכשיו," שאל המרצה את הסטודנט, "איך אתה מרגיש?"

שמעון זוכר שכשהיה ילד, אמא שלו אהבה להכין ארוחת בוקר או ערב, מדי פעם. ערב אחד, אחרי יום עבודה מתיש, היא הכינה ארוחת בוקר. היא הגישה לשולחן צלחת ביצים מקושקשות, צלחת נקניקיות מטוגנות, וצלחת של עוגיות שרופות מאוד.

אביו של שמעון לקח לעצמו ביצה, נקניקיה ואחרי שאכל אותן שלח יד לצלחת העוגיות. הוא אסף לעצמו עוגייה שרופה כהלכה, חייך חיוך רחב לכיוונה של אשתו ושאל את שמעון איך היה היום בבית הספר. שמעון לא זוכר מה ענה באותו ערב. הוא זוכר את עצמו מתבונן על אביו מורח את העוגייה השרופה בחמאה וריבה. הוא זוכר איך ראה את אבא אוכל את כל העוגייה, עד הפירור האחרון, מחייך חיוך של עונג.

שמעון זוכר שאחרי שעזב את השולחן הוא שמע את אימו מתנצלת באזני אביו על ששרפה את העוגיות. הוא זוכר גם את תשובת אביו, "יקירתי, אני אוהב לאכול מדי פעם עוגיות שרופות."

מאוחר יותר באותו לילה, שמעון ניגש לאביו כדי לתת ולקבל נשיקת לילה טוב. הוא לא התאפק ושאל אם העוגייה באמת הייתה טעימה. אביו חיבק אותו חיבוק גדול ואמר, "אמא שלך עבדה קשה היום. היא עייפה. קצת עוגייה שרופה לא גורמת נזק לאף אחד."

סבתא ונכד, ילדון מנומש, בילו יום בגן החיות. לפני פינת האיפור השתרך תור ארוך של ילדים שהמתינו לאמנית שתצבע את הלחיים שלהם בדוגמה מנומרת.

"יש לך כל כך הרבה נמשים שאין מקום לצבע על הפרצוף שלך!" אמרה לילדון הילדה שעמדה לפניו בתור. נבוך, הילד הרכין את ראשו. סבתא שלו שמעה את ההערה וחשה את השינוי במצב הרוח דרך כף היד הקטנה שלו שהייתה נתונה בכף ידה.

היא התכופפה אליו ואמרה, "אני אוהבת מאוד את הנמשים שלך. כשהייתי בגילך התפללתי שיהיו לי נמשים." היא ליטפה את לחיו בעדינות. "נמשים הם יפהפיים."

הילדון הרים מבט, "באמת?"

"בוודאי," ענתה סבתא ושאלה, "יש משהו יותר מקסים מנמשים?"

הילדון חשב לרגע, בוהה לתוך פניה של סבתא. אז לחש, "כן. יש. קמטים."

2020-02-23T19:46:07+03:00 8 בספטמבר, 2019|

האיש במראה | סיפור

האיש במראה - סיפור

Photo by Michal Lomza on Unsplash

חכמולוג אחד, איש עסקים צעיר ויהיר, הרויח לעצמו הון נאה ממתן הלוואות לאנשים נואשים. המטרה האמיתית שלו הייתה לנשל אותם מבתיהם ששימשו ערבון להלוואות בריבית קצוצה.

איש נואש לווה ממנו כסף אבל הריבית הגדילה את חובותיו. איש העסקים תבע אותו, זכה, והאיש הנואש קיבל צו פינוי.

ביום שאיש העסקים זרק את האיש הנואש מביתו, יצא זה מהבית כשהוא נושא חבילה שטוחה בידיו. "רגע" אמר החכמולוג, "אתה עדיין חייב לי חמישה דולר. אתה לא מוציא מכאן חבילה". הבית לא הספיק לו. "זו מראה ישנה שקיבלתי מהדוד שלי – הערך שלה הוא סנטימנטלי בלבד. תראה, היא אפילו סדוקה." החכמולוג התעקש לקחת גם את המראה. "טוב, זה בסדר אם אתה לוקח אותה אבל אל תתלה אותה באור שמש ישיר. כדי להתבונן בה אתה צריך לעמוד באור השמש. זה מה שאמר לי דודי על מראות."

איש העסקים נמלא בוז למשמע ההערה המטופשת של האיש הנואש. אחרי יום מייגע של סילוק אנשים מבתיהם וגרימת נזקים אחרים לבעלי חוב, הוא הכניס את המראה הביתה ותלה אותה על הקיר הפנוי הקרוב.

למחרת בבוקר האירה השמש את המראה וכל הבית זהר. החכמולוג חלף על פני המראה והיה נדמה לו שראה משהו. הוא חזר על עקבותיו. מולו עמד אדם לבוש תלבושת מזרח תיכונית. נדהם, שאל "מי אתה?" "אני האיש במראה ובאתי לשרת אותך" ענה האיש במראה. "איך?" שאל החכמולוג. "אתה יכול לבקש שלושה דברים מכל מה שתראה במראה החל ממחר בבוקר." "כל דבר?" שאל החכמולוג. "כן, אבל תצטרך לתת לי בקשה אחת קטנה אחרי שתבקש אתה." "בסדר" אמר איש העסקים.

בבוקר שלמחרת האיש במראה עמד שם ומאחוריו ארמון וגנים. איש העסקים ביקש את מה שראה במראה ובאחת, הבית שלו הוחלף בארמון וגנים. בבוקר שאחריו עמדה במראה אישה יפהפייה שחייכה לאיש העסקים. הוא ביקש אותה והאיש במראה נתן. בבוקר השלישי היה שם רק האיש במראה, אבל איש העסקים הבחין בבגדיו העשירים המשובצים באבנים יקרות, ביקש אותם וקיבל. כשעמד ללכת משם, אמר האיש במראה, "חכה רגע, אני יכול לבקש את הבקשה הקטנה שלי?" "כן" ענה החכמולוג בלעג. עכשיו היה לו הכל מלבד בגדיו התחתונים והפשוטים למראה של האיש במראה. "הבקשה שלי היא שנחליף מקומות."

2020-03-01T13:13:29+03:00 24 באוגוסט, 2017|

ונטשתה

פחות יותר

יוסל בירשטיין עליו השלום היה אומר "האוטובוס נוסע, גם הסיפור נוסע". עבורי, סיפורים נוסעים ברכבת ישראל.

אני עולה לקרון ומחפשת מקום ישיבה. ברביעיית המושבים הראשונה מימין, שלושה מושבים פנויים חסומים במזוודה עומדת להתפקע. על הרביעי שרועה באובדן חושים אישה מבוגרת ממני, רגליה היחפות מונחות על המושב מולה. משמאל מכורבל זוג שעמס את מזוודותיו, תיקיו ושקיות דיוטי-פרי על שני המושבים ממול, שיהיה מקום נוח לרגליים. ברביעייה שאחריהם שתי נשים צעירות יושבות זו בצד זו, האחת שולחת זוג רגליים דקיקות, נתונות בנעלי עקב דקיק עוד יותר לתוך ריפוד המושב שמולה, עסוקה באיפור פניה בתשומת לב העומדת בסתירה מצלצלת למה שהיא לא רואה. מן העבר השני של המעבר שרוע בפישוט איברים בחור קטן ממדים המחובר לעורק חייו דרך האזניות. המוסיקה הבוקעת משם, כובשת את הקרון. מישהו קם לבקש ממנו להחליש קצת. לא אצטט את התשובה.

אני מוצאת מקום ליד קצין, לפי דרגתו איש צבא-קבע בתחילת דרכו, יושב שעון אל החלון. התיק שלו מונח על ברכיו והוא משוחח בטלפון בשקט. שיחות טלפון ברכבת נכללות אצלי ברשימת המפגעים הסביבתיים-חברתיים הקשים של השנים האחרונות. אלא שהוא שוחח ברכות, מתוך מודעות לכך שהוא מונח במקום ציבורי; בכל זאת, ישבתי מספיק קרוב. הוא שוחח עם אמא שלו. היא תבעה לדעת מדוע אשתו הטריה לא הייתה יותר ביצ'ית לבת-דודה שאמרה משהו גועלי – לטעמה של האם – במפגש המשפחתי האחרון. הוא פרט את הטעמים והיה ברור שהוא מכיר, מוקיר ומכבד את תכונות זוגתו. גם לא היה בו שמץ כעס מול תביעות אמו, רק ניסה לפתוח עבורה פתח לראות את הדברים אחרת.

היא לא אהבה ולא כבדה את דבריו. לפי המשך השיחה, הפכה תובענית יותר ויותר לכל מני "ולמה אתה לא…". הוא ענה בצורה מסודרת, מסביר, מנמק, מפרט, מעורר בי השתאות והערכה על בגרותו ושלמותו. אם יכולתי לדבר אתה, הייתי אומרת – מה את רוצה? יש לך בן שמידתו מידת-אדם. הוא שקול, אחראי, לא קופץ מעל הפופיק, מכלכל צעדיו בתבונה, מתייעץ, לוקח החלטות שהוא יכול להיות אחראי לתוצאותיהן, נעים, מכבד, גם אותך. מה את רוצה?

ותהיתי לדעת אם ההורים של אלה שתיארתי למעלה, מרוצים יותר ממנה. כי 'יותר' הוא שמה של הבועה החולה בה אנחנו חיים כעת.

רכבת ישראל הורידה את קמפיין ה'ספייס' שלה. רק המדבקות נותרו על הרציפים ואנחנו נדרוך עליהן לתוך השנה הבאה עלינו לטובה – שהיא שנת שמיטה. שמיטה היא זמן של חסד פוטנציאלי להניח לדברים, לשמוט, לוותר לחלק. ידברו על האומה, יכתבו על המדינה והחברה, ינופפו נגד טייקונים ונערי-אוצר, יזעמו על מחירי פירות וירקות.

חשוב, אפילו עקרוני. אלא שלי זה נשמע כמו איפור-פנים בהשוואה לכיבוש 'יותר' באמצעות מזוודות תפוחות, אזניות רועמות, רגליים ונעליים על מושבים, ניבול-פה כמענה לבקשה מנומסת לקצת פחות.

מאחלת שמיטה אישית לפני כל דבר אחר וודאי שמאחלת שנה טובה.

י וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.

שמות, פרק כג, פסוקים י-יא

2020-03-01T13:21:07+03:00 23 בספטמבר, 2014|

געגועיי לשלווה

ככל שמתפרקת תמונת החינוך בארץ, ככל שהדברים נראים מסויידים, חסרי טעם ויומרניים יותר, ככל שמתרבים הדיבורים על כשלונות ואף-אחד לא עושה דבר כדי לעצור הכל ולשאול מה קורה, ככל שמתדלדל האומץ מתוך מקצוע החינוך, כך גדלים געגועיי לשלווה.

שלווה, שאת שם משפחתה איני יודעת אם שמעתי אי-פעם, הייתי המחנכת שלי בכיתות ד' – ו'. שלוש שנים אותה מחנכת, כבר לא פוגשים כאלה. גם את גילה לא אוכל לומר. היא נראתה מבוגרת עם שיער שחור שלעיתים הלבין ואז השחיר בחזרה. בדיוק אותו שחור שהיה לה גם יותר מעשרים שנה אחר-כך כשחלפנו זו על פני זו בחטף, בחצר אותו בית-ספר. היא אמרה "לימור שיפוני" באותו קול צרוד ספוג עשן סיגריות. אז היה מותר למורים לעשן בחצר בית הספר, אולי גם בכיתה ושלווה השמישה את ההיתר הזה עד קצה בדלי המון סיגריות. הפתיע אותי לשמוע את שמי, לא הפתיע אותי ששלווה זכרה אותו ולא בגללי זכרה. זכרה כי מורים אמורים לדעת ולזכור את שמות תלמידיהם.

היא לימדה אותנו הרבה מקצועות, היא ידעה המון. כך זה נשמע ואנחנו לא הצלחנו לא להקשיב גם אם ניסינו. מעולם לא הפריע לה תלמיד בזמן שיעור והיא מעולם לא נדרשה להרים את קולה בשל הפרעה או רעש. אם עשתה זאת הייתה לכך סיבה אחת בלבד – משהו באמת עקרוני. עקרוני מצד התוכן והיה חשוב לה שנדע את העיקר. לא היו לה התלבטויות לעניין העיקר והיא לא התחבטה בפוליטיקלי-קורקט. היא ידעה אז את מה שאני מבינה היום – אם זה עקרוני למורה, התלמיד יבין שיש דברים בעולם שהם עיקר. גם אם לא העיקר שהיא רואה. בכל מקרה, עיקר צריך שיהיה. אני מתקשה לומר שהיו בינינו תלמידים שלא ידעו להבדיל בין עיקר וטפל ואם התגנב לו טפל, הרי שהיה בגודל הראוי לו ולא העיקר.

ספר אחד לכל מקצוע, מעט ציורים ותצלומים, הרבה טקסט. קראנו ועוד איך שקראנו. גם הבנו את הנקרא כי שלווה ידעה לפתח אותו לנגד עינינו כך שנבין. בהתחלה הבנו בעזרתה, מאוחר יותר ידענו להבין לבד. מחברת חומה אחת לכל מקצוע וממש כתבנו בהן, דפים על-גבי דפים של שיעורי-בית, לא מה ששלווה אמרה. לזה הקשבנו.

היו מעשי-משובה, ודאי. גם עבירות משמעת של ממש אבל לא בשיעורים של שלווה. היא הייתה הדמות אליה הגענו אחרי שתפסו אותנו ואחרי שהיינו בבירור אצל המנהלת. זה היה החלק המאתגר ביותר – להגיע לשלווה אחרי. היא הייתה שואלת שאלה קצרה או שתיים ומצפה לתשובה בארשת קשובה. לא כדי לנזוף, לא כדי לבייש – כדי לשמוע איך אנחנו מנסחים את מה שעשינו, מה קרה בבירור, מה אנחנו מבינים מכל זה. אם היה לה משהו להוסיף – הוסיפה. אם לא, הורתה לפוחז לשבת במקומו בניע-ראש מוכר.

שלווה לא ניסתה להציל אותנו מהקשה של החיים, לא ריככה איפה שהקושי היה במידה המתאימה גם אם לנו זו נראתה מצוקה גרנדיוזית באותו רגע. היו לה פרופורציות בריאות ולמדנו אותן ממנה דרך השקט, דרך קבלת הדברים כמות שהם. לא תמיד הולך כמו שרוצים, מה לעשות. יש אפשרות לשפר, לשנות, להתאמץ, להתאמן. היא כיבדה את כולנו בלי שידענו מה דעתה על כל אחד מאיתנו בנפרד. היא לא העדיפה ילד כזה או אחר ומי היו ההורים שלנו ממש לא שינה לה יותר מדי. אנחנו היינו העיקר והייתה לה עבודה לעשות איתנו. היא עשתה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, מדי חודש, שנה אחר שנה, אני לא יודעת כמה שנים, הרבה.

היא גרה ליד בית הספר אבל מעולם לא הזמינה אותנו לבקר. פעם אחת היא שלחה תלמיד להביא משהו מביתה – דבר מה שהכינה לשיעור ושכחה בבית. אני זוכרת איך אותו תלמיד הלך בחרדת קודש וחזר לתוך מתקפת עיניים בכיתה החרישית "ראית את הבית שלה?" שאלו העיניים. אף אחד לא שאל בקול, אולי עוד כמה זכרו בהפסקה אבל העניין נמוג מהר.

בכיתה ז' עברנו לחטיבת הביניים – אחד הרעיונות היותר מטופשים עלי-אדמות. השלווה נגמרה אבל איכשהו היא נשארה בתוכי – עד היום. היא הפכה להיות מקום מפלט פנימי שמכניס דברים לפרופורציות בריאות גם כשהכל מסביב מוטרף.

תיכף מתחילה שנת-לימודים. הלוואי והייתי יודעת שתהיה בה שלווה.

2020-03-01T13:22:35+03:00 17 באוגוסט, 2012|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות