אנשים מחפשים סיפורים קצרים כל הזמן. בעיקר כשהם צריכים אותם לאיזו מטרה. אז מעבר לקובץ הסיפורים שמקבלים בסיום ההרצאה סיפורים שעושים את העבודה, אני מפרסמת כאן עוד סיפורים קצרים כדי להגדיל את המאגר ולתת לכם כתובת מהירה לאיתור סיפורים.

בדרך כלל הסיפורים הדוקים, כדי לתת מקום לדמיון שלכם להיכנס לתוך הסיפור וליצור גרסה משלכם. להתאים את הסיפורים להקשרים בהם אתם רוצים לספר אותם.

כל הסיפורים שמופיעים כאן מותרים לשימוש חופשי. אם יש איזה תנאי מיוחד לגביהם – כמו לתת קרדיט למישהו כשאתם מספרים את הסיפור – אני מציינת זאת. הדבר היחיד שלא כדאי שתעשו הוא לפרסם מחדש סיפור בחתימה שלכם, כאילו שאתם חיברתם אותו.

לגולל את האבן הגדולה והכבדה של הקורונה, הפוליטיקה והתקשורת

התקופה האחרונה שוקלת. שוקלת הרבה. הקורונה, הפוליטיקה, התקשורת – כולם מעמיסים עלינו משקל. כל אחת ואחד מאתנו מתמודד עם אתגרים מהונדסים, גם הילדים הכי צעירים. ריחוק חברתי שם עלינו משקל, הידיעה שזה ייקח זמן שמה עלינו משקל, העומס על צוותי הרפואה גובה מחיר, היעדר ביטחון, גם כלכלי, מערכות שלטון מאכזבות, פוליטיקאים פרימיטיביים, תקשורת שאיבדה את עצמה לדעת. הכל שוקל כבד. הגוף והרגשות לא עומדים בכל כך הרבה משקל.

שוקל עוד שאנחנו חיים כרגע מצונזרים מאוד, ארוזים למיכלים קטנים שלימדנו את עצמנו במהירות להיארז לתוכם, מצנזרים את עצמנו ללא הרף:

שטפתי ידיים? שטפתי ידיים מספיק זמן? מותר להתחבק עם נכדים? אולי נגעתי במשהו ולא שמתי לב? אולי נגעתי בפנים ולא שמתי לב? כבר מותר לצאת לכל מקום? לא? לאן לא? דיברתי מהר מדי בזום? שמעו אותי? איך נראיתי? אם אני רוצה עגבניות בסופר ועוד מישהו עומד שם – לחכות? לא לחכות? כמה בדיוק זה שני מטר? אולי אני קרובה מדי? אולי אני מגזימה בריחוק? לא? כמה זמן מראש צריך לצאת כדי להספיק לעמוד בכל התורים? כשאני מדברת להוריד את המסכה? כן? אני לא מסכנת מישהו? איך אני יודעת שבאמת אפשר לצאת? אולי מתחיל גל שני? יודיעו לנו? איך הם יודעים? עוקבים אחרי? לא? מה הודיעו? אם אני אכתוב בפייסבוק מה שאני חושבת, זה יירשם לי אצל אלה שעוקבים?

כבר תקופה שאנחנו חיים על מזוודות רגשיות ולא פורקים. מצנזרים ללא הפסקה ולא משחררים. גם בהקלות אנשים מתקשים להתמתח בחזרה לגודל המלא שלהם, מתקשים להתנתק ממסכים, מתקשים לדבר דיבור קולח, מתקשים לקבל החלטות פשוטות, כאילו שהמוח נסתם להם בצמר גפן. במקביל עובד שם איזה 'בוס' שלא מרפה.

הגיע הזמן להוציא אותו לחופשה. הגוף, הנפש, הרגשות צריכים שחרור, זקוקים לחלון של נשימה, הבעה, לבדוק איך אנחנו עושים שכל מהתקופה הזו, למצוא את עצמנו מחדש. כל אחד מרגיש את משקל האירועים והצנזורה העצמית באופן שונה, במקום שונה בגוף. כל אחד יכול למצוא את הדרך לשחרור ולהבעה שמתאימים לו: לרקוד, לצחוק בקולי קולות, לשחרר קולות מקרקעית הבטן, ללכת, להפגין, לרוץ, לרכב על אופניים, לומר דברים בקול, לתת שמות למה שיושב עלינו, לצייר, לכייר, לשחק תופסת, להריח ריחות חזקים שעושים לנו טוב, לספר סיפורים ארוכים מזמנים רחוקים, לנשוםםםםםם, להתפלל, לקרוא לרוח הגדולה. רק תשתדלו לא לעשות משהו שיהרוס לכם עוד יותר את הבריאות.

"למי יש ראש? המצב הכלכלי, ה…" לא צריך ראש.

זקן שכב על ערש דווי. ליד מיטתו על הרצפה, הייתה מונחת אבן גדולה וכבדה. הזקן, שהרגיש כי מותו קרב, ביקש לקרוא לבנו ואמר לו: "בני יקירי, בעוד מספר שעות, כבר לא אהיה בין החיים. כל רכושי שלך הוא וכך גם האבן הזו אותה נשאתי כל חיי. שמור עליה מכל משמר ותהא היא משא חייך גם כן." הבן אחז ביד אביו הצנומה וישב לידו עד שהזקן עצם את עיניו והחזיר נשמתו לבורא.

הוא קבר את אביו בטקס צנוע וישב שבעה בביתו. ביום בו עזב אחרון המנחמים את הבית רצה לצאת לדרך. בעודו פוסע אל עבר הדלת, נזכר באבן שקיבל בירושה, משא חייו של אביו. הוא חזר אל החדר, הניף את האבן הכבדה בשתי ידיים חסונות והניח אותה על כתפו, בדיוק כפי שעשה אביו.

הוא יצא את הבית והחל הולך בדרך. האבן שרטה בכתפו והייתה כבדה מאוד. כעבור זמן מה הרגיש כי משקל האבן מעיק עליו מאוד והוא הולך כפוף בצלם אביו. התכופף אל הארץ, גלגל את האבן אל האדמה, הזדקף והלך משם.

2020-05-13T07:55:12+03:00 13 במאי, 2020|

לא הבעיה שלנו

סיפור קצר - לא הבעיה שלנו

פרט מתוך ציור בורמזי

סיפור עם מבורמה ותאילנד

 

המלך ויועצו ישבו ליד החלון, נהנים מתקרובת של דבש על עוגיות אורז.

בזמן שאכלו נשענו על אדן חלון הארמון

והביטו ברחוב שלמרגלותיהם.

הם שוחחו על דא ועל הא.

המלך, שלא שם לב למעשיו,

טפטף טיפת דבש על אדן החלון.

"הו אדוני, הנח לי לנגב זאת," הציע היועץ.

"עזוב," אמר המלך.

"זו לא הבעיה שלנו. המשרתים ינקו זאת אחר כך."

 

בזמן שהשניים המשיכו לאכול דבש על עוגיות אורז,

החלה טיפת הדבש זורמת באיטיות במורד אדן החלון.

לבסוף נפלה בפלופ! אל הרחוב.

זבוב הגיע לשם, נחת על טיפת הדבש והחל את סעודתו.

מיד זינקה שממית מתחת למבנה הארמון ובהצלפה אחת

של לשונה הארוכה בלעה את הזבוב.

אבל חתול ראה את השממית והתנפל.

כלב זינק ממקומו ותקף את החתול!

 

"אדוני, נראה שיש למטה ברחוב מריבה בין כלב וחתול.

האם עלינו לקרוא למישהו כדי שיחדלו?"

"עזוב," אמר המלך.

"זו לא הבעיה שלנו."

אז הם המשיכו לנגוס בדבש על עוגיות אורז.

 

בינתיים הגיע בעליו של החתול והחל מכה את הכלב.

בעליו של הכלב הופיע והכה את החתול.

תוך זמן קצר החלו מכים זה את זה.

 

"אדוני, יש שני אנשים שם למטה המכים זה את זה ברחוב עכשיו.

לא יהיה זה מן הראוי לשלוח מישהו להפסיק אותם?"

המלך הביט למטה בעצלות.

"עזוב. זו לא הבעיה שלנו."

 

חבריו של בעל החתול התגודדו והחלו

לעודד אותו.

חבריו של בעל הכלב התאספו ועודדו אותו גם כן.

שתי הקבוצות הצטרפו למריבה.

 

"אדוני, יש כבר כמה אנשים ברחוב המכים זה את זה עכשיו.

אולי כדאי לקרוא למישהו שיפסיק זאת."

המלך לא טרח אפילו להביט.

אתם יכולים לנחש מה אמר.

 

חיילים הגיעו.

בתחילה ניסו להפריד בין הניצים.

אבל כששמעו את סיבת המריבה

צודדו חלק מהם בבעל החתול.

אחרים צודדו בבעל הכלב.

גם החיילים הצטרפו לקרב.

 

ברגע שהיו החיילים מעורבים, התפתחה המריבה למלחמת אזרחים.

בתים נשרפו עד היסוד.

אנשים נפגעו.

גם הארמון עלה באש.

המלך ויועצו עמדו, בוחנים את ההריסות.

"אולי," אמר המלך

"טעיתי?"

2020-03-24T09:57:19+03:00 24 במרץ, 2020|

מי השיגעון | יכול להיות שהעולם השתגע. סיפור

מתורגם מאנגלית. הסיפור מי השיגעון מוקדש לכל האנשים שמרגישים שהעולם השתגע. אלח'דר המוזכר בראשית הסיפור הוא דמות נביא, קדוש, איש מסתורין, משרת האלוהים, חכם, המופיע בדתות רבות באזורנו. בין היתר כאליהו הנביא בדת הייחוד הדרוזית.

מי השיגעון

פעם חי נביא, קדוש מסתורי בשם אלח'דר. הוא הציל רבים מסכנה. הוא עשה ניסים. אומרים שהים והשמיים צייתו לרצונו, ושהוא יכול היה להופיע בכל מקום ובכל זמן – בו זמנית. את נצחיותו קיבל ממי החיים. כדי למצוא אותם, הוא השתמש בתכשיט זוהר שהובא לכאן מגן העדן. כשמצא את המים צלל פנימה וגופו ובגדיו הפכו לירוקים. כל מקום בו פסעו רגליו, נעשה ירוק.

אלח'דר הציע הדרכה לרבים מנביאי העולם הזה, ביניהם משה. יום אחד כשמשה דיבר בפני ציבור, מישהו שאל אותו מי האיש החכם מכולם. כשמשה ענה שהוא החכם ביותר, האל גילה לו שיש מישהו חכם יותר. זה היה אלח'דר. אך הרבה לפני שאלח'דר פגש את משה, הוא הגיע לאנשים שלו עם אזהרה.

הוא הסביר כי בקרוב כל המים בעולם ייעלמו ויוחלפו במים שונים. "המים החדשים יהיו מי שיגעון והם ישגעו אתכם", אמר אלח'דר לאנשים. "כדי להציל את עצמכם, אתם חייבים לאגור את כל המים שיש על הארץ. שמרו אותם ותינצלו."

אבל רק אדם אחד הקשיב לעצתו של אלח'דר. האיש הזה החל מיד לאסוף את כל המים שיכול היה. הוא הלך לנהרות ונחלים, אגמים ומפלים ובריכות. באמצעות צנצנות ובקבוקים, חביות ודליים, סירים ומחבתות, הוא אסף מים. הוא אחסן את המים במערה סודית. הוא לא סיפר לאיש על המערה שלו ואף אחד לא ידע איפה היא נמצאת.

ואז יום אחד, בדיוק כמו שאלח'דר הזהיר, היובלים הפסיקו לזרום. האגמים והבארות והמפלים התייבשו. עד מהרה, כל אפיק נחל הפך אבק, ולא משנה לאן פנו אנשים, לא היו מים.

האיש שהאזין לאלח'דר הלך בסתר למחבוא שלו. הוא הקפיד לוודא שאיש לא יראה אותו. הוא ישב במערה ושתה את המים האגורים שלו. מתוך המערה החשוכה והשקטה שלו התבונן בשמיים, ממתין למים החדשים שירדו על הארץ.

כעבור זמן לא רב, הגיעו המים החדשים. האגמים והנהרות והבארות התמלאו שוב. מפלים נתזו בעוצמה מסלעים. בכל מקום שהיו פעם מים, שוב היו מים. האנשים שמחו שמחה גדולה, ושתו את המים.

האיש במערה, בטוח כי הכל שב על מקומו בשלום, יצא החוצה כדי לחזור לאנשיו. כשראה אותם שותים מכל הלב מדליים גדולים שנשאבו מהבארות שלהם, הוא ניגש וקרא "שלום."

אבל איש לא הגיב.

מהר מאוד גילה האיש שאנשיו השתגעו. הם דיברו שפה שונה לחלוטין מהשפה שהם דיברו פעם. לא היה להם שום זיכרון עבר. איש לא ידע דבר על דרך העולם לפני המים החדשים. נראה שהם לא נזכרו באזהרה של אלח'דר, ולא ידעו דבר על ימי העבר. האיש ניסה לספר להם, אך כשהוא דיבר איש לא הבין אותו.

והוא שם לב למשהו יותר גרוע: הם חשבו שהוא השתגע!

הוא ניסה להתווכח איתם. "אתם רואים את האגם הזה שם? זה היה מדבר. ואפיק הנהר היה רק סלעים ואבק. הבארות שלכם היו יבשות."

הם רק בהו. "מה הוא אומר?" הם שאלו בשפה שלא הבין, ולכן לא היה לו מושג מה הם אומרים.

אבל הוא כן הבין את פניהם. הם הסתכלו עליו כאילו הוא משוגע. הם נפנפו את אגרופיהם לעומתו. הם צעקו. הוא פחד. הוא ראה שהם לעולם לא יבינו את מה שהוא מנסה לומר. הם לעולם לא יזכרו את העולם כפי שהיה פעם, לפני מי השיגעון. לכן ברח בחזרה למערה הבטוחה שלו ולמים הסודיים שלו. הוא סרב לשתות את המים החדשים ששיגעו את כולם. לא, הוא יישאר בעולם הבטוח שלו, עם מים משלו.

אולם ככל שחלף הזמן הוא נעשה בודד יותר ויותר. לא הייתה לו משפחה. לא היו לו חברים. לא היה לו עם מי לדבר. לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, הוא התגנב מהמערה שלו לכפר והסתובב ברחובות; כששמע אנשים מדברים יחד וצוחקים, נצבט ליבו. הוא ייחל להצטרף אליהם בשיגעון.

לבסוף גמלה בליבו החלטה: הוא ישתה את המים החדשים ויהיה כמו כל האחרים. גם אם משוגע.

באותו יום הלך לבאר שהייתה פעם שלו, ושאב מתוכה דלי מים. צמא לחברות, שתה. בתוך רגע הבין את השפה שדיברו האחרים, וכשעברו חבריו הוותיקים הוא הצטרף אליהם. הוא שכח את כל העבר, הוא שכח את המערה שלו ואת המים שלו.

חבריו חיבקו אותו ובכו "היית משוגע, אבל חזרת לשפיות!"

ומכיוון שכבר לא זכר, גם לא התווכח.

מחפשים עוד סיפורים קצרים?

2020-03-12T15:42:34+03:00 12 במרץ, 2020|

כמה עולה לשאול את האנשים הלא מתאימים את השאלה הלא נכונה

רבים מהדיירים בבניין משרדים רב קומתי בניו יורק התלוננו על זמני ההמתנה למעליות. בעיקר בשעת השיא, כך נראה להם, שירות המעליות היה ממש איטי ונמאס להם להמתין. חלק מהם הודיעו למנהלי האחזקה של הבניין שאם הבעיה לא תתוקן מידית, הם מבטלים את חוזה השכירות ועוברים למקום אחר.

ההנהלה לקחה את האיום ברצינות, הזמינה מהנדסים וביקשה מהם לקבוע מה יהיה הפתרון הטוב ביותר. המהנדסים בדקו, דנו, והמליצו להזמין חברה שמתמחה בשיפור ביצועי מעליות, כדי שתאיץ את זמן הנסיעה.

ההנהלה שכרה חברת מומחים לשיפור ביצועי מעליות, הם עבדו על מעלית אחת, אחר כך עבדו על המעלית השנייה, הצליחו להאיץ את מהירות הנסיעה במספר אחוזים, הגישו חשבונית ועזבו.

אבל, הדיירים המשיכו להתלונן.

ההנהלה ביקשה מחברת יחסי הציבור שלה לשווק את מהלך הבדיקה והתיקון. שידעו כולם שהיא לקחה את תלונות הדיירים ברצינות.

אבל, הדיירים המשיכו להתלונן.

שוב הזמינו מהנדסים שיבדקו, ואחרי סדרת בדיקות רציניות מאוד הודיעו המהנדסים להנהלה שבגלל גיל המבנה, לא ניתן להצדיק כלכלית כל פתרון הנדסי. זה המצב, וההנהלה תצטרך לחיות עם הבעיה לצמיתות.

והדיירים כמובן שהמשיכו להתלונן.

ההנהלה הנואשת כינסה את עובדי החברה כדי לנסות ולברר מה עושים עם השוכרים המאיימים לעזוב. אחד העובדים, בחור צעיר במשאבי אנוש, שלא מבין שום דבר בהנדסת מעליות, הקשיב לדברים שהציגה ההנהלה ואמר, "רגע, הם לא מתלוננים על זמן נסיעה איטי של המעליות. הם מתלוננים על כך שהם צריכים להמתין.

בינינו, כמה זמן באמת ממתינים? לא הרבה, אבל ההרגשה היא שלוקח למעליות הרבה זמן להגיע ובינתיים משתעממים. כמשתעממים, מתלוננים. אנחנו צריכים לפתור עבורם את בעיית השעמום לדקה-שתיים, ולעזור להם להעביר את הזמן בנעימים.

מה אם נתקין מראות בצדי המעליות? הדיירים שממתינים יוכלו להביט על עצמם או זה בזה בלי שיראו שהם עושים זאת. זה משהו שמעביר לאנשים דקה-שתיים בנעימים."

ומאז, אם לא הבחנתם בזה עד היום, יש בלובי של כל בניין רב קומות מראות או לפחות קירות בוהקים בצדי המעליות. הממתינים למעליות יכולים להציץ על עצמם ועל אחרים בלי למשוך יותר מדי תשומת לב. שזה משהו שאנשים אוהבים לעשות לדקה-שתיים, עד שמגיעה המעלית.

2019-12-20T11:55:04+03:00 20 בדצמבר, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות