לא הבעיה שלנו

סיפור קצר - לא הבעיה שלנו

פרט מתוך ציור בורמזי

סיפור עם מבורמה ותאילנד

 

המלך ויועצו ישבו ליד החלון, נהנים מתקרובת של דבש על עוגיות אורז.

בזמן שאכלו נשענו על אדן חלון הארמון

והביטו ברחוב שלמרגלותיהם.

הם שוחחו על דא ועל הא.

המלך, שלא שם לב למעשיו,

טפטף טיפת דבש על אדן החלון.

"הו אדוני, הנח לי לנגב זאת," הציע היועץ.

"עזוב," אמר המלך.

"זו לא הבעיה שלנו. המשרתים ינקו זאת אחר כך."

 

בזמן שהשניים המשיכו לאכול דבש על עוגיות אורז,

החלה טיפת הדבש זורמת באיטיות במורד אדן החלון.

לבסוף נפלה בפלופ! אל הרחוב.

זבוב הגיע לשם, נחת על טיפת הדבש והחל את סעודתו.

מיד זינקה שממית מתחת למבנה הארמון ובהצלפה אחת

של לשונה הארוכה בלעה את הזבוב.

אבל חתול ראה את השממית והתנפל.

כלב זינק ממקומו ותקף את החתול!

 

"אדוני, נראה שיש למטה ברחוב מריבה בין כלב וחתול.

האם עלינו לקרוא למישהו כדי שיחדלו?"

"עזוב," אמר המלך.

"זו לא הבעיה שלנו."

אז הם המשיכו לנגוס בדבש על עוגיות אורז.

 

בינתיים הגיע בעליו של החתול והחל מכה את הכלב.

בעליו של הכלב הופיע והכה את החתול.

תוך זמן קצר החלו מכים זה את זה.

 

"אדוני, יש שני אנשים שם למטה המכים זה את זה ברחוב עכשיו.

לא יהיה זה מן הראוי לשלוח מישהו להפסיק אותם?"

המלך הביט למטה בעצלות.

"עזוב. זו לא הבעיה שלנו."

 

חבריו של בעל החתול התגודדו והחלו

לעודד אותו.

חבריו של בעל הכלב התאספו ועודדו אותו גם כן.

שתי הקבוצות הצטרפו למריבה.

 

"אדוני, יש כבר כמה אנשים ברחוב המכים זה את זה עכשיו.

אולי כדאי לקרוא למישהו שיפסיק זאת."

המלך לא טרח אפילו להביט.

אתם יכולים לנחש מה אמר.

 

חיילים הגיעו.

בתחילה ניסו להפריד בין הניצים.

אבל כששמעו את סיבת המריבה

צודדו חלק מהם בבעל החתול.

אחרים צודדו בבעל הכלב.

גם החיילים הצטרפו לקרב.

 

ברגע שהיו החיילים מעורבים, התפתחה המריבה למלחמת אזרחים.

בתים נשרפו עד היסוד.

אנשים נפגעו.

גם הארמון עלה באש.

המלך ויועצו עמדו, בוחנים את ההריסות.

"אולי," אמר המלך

"טעיתי?"

2020-03-24T09:57:19+03:00 24 במרץ, 2020|

מי השיגעון | יכול להיות שהעולם השתגע. סיפור

מתורגם מאנגלית. הסיפור מי השיגעון מוקדש לכל האנשים שמרגישים שהעולם השתגע. אלח'דר המוזכר בראשית הסיפור הוא דמות נביא, קדוש, איש מסתורין, משרת האלוהים, חכם, המופיע בדתות רבות באזורנו. בין היתר כאליהו הנביא בדת הייחוד הדרוזית.

מי השיגעון

פעם חי נביא, קדוש מסתורי בשם אלח'דר. הוא הציל רבים מסכנה. הוא עשה ניסים. אומרים שהים והשמיים צייתו לרצונו, ושהוא יכול היה להופיע בכל מקום ובכל זמן – בו זמנית. את נצחיותו קיבל ממי החיים. כדי למצוא אותם, הוא השתמש בתכשיט זוהר שהובא לכאן מגן העדן. כשמצא את המים צלל פנימה וגופו ובגדיו הפכו לירוקים. כל מקום בו פסעו רגליו, נעשה ירוק.

אלח'דר הציע הדרכה לרבים מנביאי העולם הזה, ביניהם משה. יום אחד כשמשה דיבר בפני ציבור, מישהו שאל אותו מי האיש החכם מכולם. כשמשה ענה שהוא החכם ביותר, האל גילה לו שיש מישהו חכם יותר. זה היה אלח'דר. אך הרבה לפני שאלח'דר פגש את משה, הוא הגיע לאנשים שלו עם אזהרה.

הוא הסביר כי בקרוב כל המים בעולם ייעלמו ויוחלפו במים שונים. "המים החדשים יהיו מי שיגעון והם ישגעו אתכם", אמר אלח'דר לאנשים. "כדי להציל את עצמכם, אתם חייבים לאגור את כל המים שיש על הארץ. שמרו אותם ותינצלו."

אבל רק אדם אחד הקשיב לעצתו של אלח'דר. האיש הזה החל מיד לאסוף את כל המים שיכול היה. הוא הלך לנהרות ונחלים, אגמים ומפלים ובריכות. באמצעות צנצנות ובקבוקים, חביות ודליים, סירים ומחבתות, הוא אסף מים. הוא אחסן את המים במערה סודית. הוא לא סיפר לאיש על המערה שלו ואף אחד לא ידע איפה היא נמצאת.

ואז יום אחד, בדיוק כמו שאלח'דר הזהיר, היובלים הפסיקו לזרום. האגמים והבארות והמפלים התייבשו. עד מהרה, כל אפיק נחל הפך אבק, ולא משנה לאן פנו אנשים, לא היו מים.

האיש שהאזין לאלח'דר הלך בסתר למחבוא שלו. הוא הקפיד לוודא שאיש לא יראה אותו. הוא ישב במערה ושתה את המים האגורים שלו. מתוך המערה החשוכה והשקטה שלו התבונן בשמיים, ממתין למים החדשים שירדו על הארץ.

כעבור זמן לא רב, הגיעו המים החדשים. האגמים והנהרות והבארות התמלאו שוב. מפלים נתזו בעוצמה מסלעים. בכל מקום שהיו פעם מים, שוב היו מים. האנשים שמחו שמחה גדולה, ושתו את המים.

האיש במערה, בטוח כי הכל שב על מקומו בשלום, יצא החוצה כדי לחזור לאנשיו. כשראה אותם שותים מכל הלב מדליים גדולים שנשאבו מהבארות שלהם, הוא ניגש וקרא "שלום."

אבל איש לא הגיב.

מהר מאוד גילה האיש שאנשיו השתגעו. הם דיברו שפה שונה לחלוטין מהשפה שהם דיברו פעם. לא היה להם שום זיכרון עבר. איש לא ידע דבר על דרך העולם לפני המים החדשים. נראה שהם לא נזכרו באזהרה של אלח'דר, ולא ידעו דבר על ימי העבר. האיש ניסה לספר להם, אך כשהוא דיבר איש לא הבין אותו.

והוא שם לב למשהו יותר גרוע: הם חשבו שהוא השתגע!

הוא ניסה להתווכח איתם. "אתם רואים את האגם הזה שם? זה היה מדבר. ואפיק הנהר היה רק סלעים ואבק. הבארות שלכם היו יבשות."

הם רק בהו. "מה הוא אומר?" הם שאלו בשפה שלא הבין, ולכן לא היה לו מושג מה הם אומרים.

אבל הוא כן הבין את פניהם. הם הסתכלו עליו כאילו הוא משוגע. הם נפנפו את אגרופיהם לעומתו. הם צעקו. הוא פחד. הוא ראה שהם לעולם לא יבינו את מה שהוא מנסה לומר. הם לעולם לא יזכרו את העולם כפי שהיה פעם, לפני מי השיגעון. לכן ברח בחזרה למערה הבטוחה שלו ולמים הסודיים שלו. הוא סרב לשתות את המים החדשים ששיגעו את כולם. לא, הוא יישאר בעולם הבטוח שלו, עם מים משלו.

אולם ככל שחלף הזמן הוא נעשה בודד יותר ויותר. לא הייתה לו משפחה. לא היו לו חברים. לא היה לו עם מי לדבר. לפעמים, בשעת לילה מאוחרת, הוא התגנב מהמערה שלו לכפר והסתובב ברחובות; כששמע אנשים מדברים יחד וצוחקים, נצבט ליבו. הוא ייחל להצטרף אליהם בשיגעון.

לבסוף גמלה בליבו החלטה: הוא ישתה את המים החדשים ויהיה כמו כל האחרים. גם אם משוגע.

באותו יום הלך לבאר שהייתה פעם שלו, ושאב מתוכה דלי מים. צמא לחברות, שתה. בתוך רגע הבין את השפה שדיברו האחרים, וכשעברו חבריו הוותיקים הוא הצטרף אליהם. הוא שכח את כל העבר, הוא שכח את המערה שלו ואת המים שלו.

חבריו חיבקו אותו ובכו "היית משוגע, אבל חזרת לשפיות!"

ומכיוון שכבר לא זכר, גם לא התווכח.

מחפשים עוד סיפורים קצרים?

2020-03-12T15:42:34+03:00 12 במרץ, 2020|

אם פחית הצבע הייתה פותחת את הפה | אמפתיה למתקדמים

הרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. זו הזדמנות לראות בסיפור דברים שקשה לראות בגלל איך שאנחנו רגילים להסתכל. זו הזדמנות ללמוד על הסיפור מידע חדש. במקום לספר את הסיפור מפרספקטיבה אישית, או של בני אדם אחרים, או אפילו של בעלי חיים, האתגר כאן הוא לספר סיפור מפרספקטיבה של חפץ שקיים בסיפור.

חפצים מדברים ומשוחחים כדמויות רואים לא מעט בסרטי אנימציה, כמו ב'היפה והחיה' של דיסני וב'צעצוע של סיפור' של פיקסר. החפץ מקבל אפיונים של דמות, סגנון תנועה, אופי, קול וטקסטים. הוא זוכה להאנשה ומשתתף בעלילה או בדיאלוגים.

לא לכך הכוונה בתרגיל הזה.

הכוונה היא לתרגל את האפשרות שחפץ שנמצא בסיפור יספר לנו את המרחש מנקודת מבטו, כמספר הסיפור. לחפצים בסיפורים יש חשיבות בעיניי הדמויות, אבל הם לא משתתפים בעלילה ובדיאלוגים כדמויות. הם לא זזים עד שמזיזים אותם. אקדח לא יורה במערכה השלישית מעצמו – מישהו משתמש בו. בתרגיל הזה, החפץ לא רק מונח. הוא חי את המתרחש, חווה את מה שקורה, פותח את הפה ומספר את הסיפור. בחרתי את פחית הצבע לכותרת כי היא מופיעה בסיפור שעליו אדגים את התרגיל:

איש אחד קיבל עבודה בה היה צריך לצבוע את הפס הלבן באמצע כביש מהיר, ביד. אחרי שלושה ימים, בא אליו מנהל העבודה בטענה.

"ביום הראשון, עבדת מצוין," הוא אמר. "צבעת פס לאורך שלושה ק"מ. ביום השני ההספק שלך היה סביר. צבעת שני ק"מ. אבל היום צבעת רק ק"מ אחד, אז נראה לי שאצטרך לפטר אותך."

בדרכו החוצה ממשרדו של מנהל העבודה עצר לרגע העובד, הסתובב ואמר, "זו לא אשמתי. בכל יום התרחקתי יותר ויותר מפחית הצבע."

התרגיל

בדמיון זה אפשרי: החליפו את פחית הצבע בעצמכם. נסו להיות כמה שיותר הפחית – גובה של פחית צבע, משקל של פחית צבע, שטח מגע עם הכביש של פחית צבע, תכולה של פחית צבע, ללא מכסה כמו פחית צבע בזמן עבודה וכו'. הסתכלו על הסביבה שלכם כפחית צבע בסיפור. אתם על כביש מהיר. מה שומעים, מה עובר, מה רואים מגובה פחית צבע על כביש מהיר?

מה עם מה שקורה בתוככם? מעבר לדופן הדקה שלכם יש צבע. בכל כמה זמן אתם רואים מישהו מתקרב, עושה משהו שם למעלה עם הצבע, והולך. תמיד אותו אחד… כמו שכבר כתבתי בעבר, אף אחד לא שומע את הדמיון שלכם, הכל מותר, לכו על זה.

ככל שתישארו 'בתוך' החפץ ותתבוננו מנקודת מבטו על הסיפור, כך תראו יותר פרטים, תקלטו יותר בחושים, ותבנו הבנה של הסביבה. מה לדעתכם חושבת פחית הצבע על העובד שבא אליה והולך ממנה כבר שלושה ימים? אפשר לענות על השאלה הזו בלי לבצע את כל התרגיל; תשובה יותר מקורית, פחות מקורית. אם אתם רוצים לפתח את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שונה מאוד, עדיף להתאמן על התרגיל.

מה שאתם רוצים להצליח לעשות זה לספר את כל הסיפור מנקודת מבטה של פחית הצבע. יש דברים שהיא יכולה לדעת ויש דברים שלא. יש דברים שהיא יכולה לקלוט ויש דברים שלא. יש דברים שהם רלוונטיים לפחית צבע (כמו הטמפרטורה של האספלט על הכביש המהיר), ויש דברים שלא (אם מה שהעובד עושה זה יעיל או לא), היא רואה את העולם מנקודת מבטה ומשם מספרת את הסיפור.

איך מודדים התקדמות

אני מזכירה שהרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. ההתקדמות בתרגיל הזה לא נמדדת בכמה יותר נאמן למקור של פחית צבע אתם מספרים את הסיפור. היא נמדדת ביכולת שלכם להיכנס בכל סיפור ולפרספקטיבות נוספות, גם רחוקות מכם, גם סותרות את תפיסתכם, לראות את הסיפור משם, ולחזור עם חוויות חושים, תחושות, מחשבות שמעשירות את הדרך בה אתם חווים את הסיפור, ואת הדרך בה אתם מספרים אותו.

ובמילים אחרות: זה תרגיל אמפתיה למתקדמים.

2020-03-08T07:02:32+03:00 8 במרץ, 2020|

סטוריטלינג ושקרים, מספרי סיפורים ואתיקה

מכירים את זה שאנשים אומרים 'סיפור אמיתי' לפני שהם מספרים סיפור? כמספרת סיפורים זה תמיד מצחיק אותי, כי כל סיפור – כסיפור – הוא אמיתי. מה שכן, מספרי סיפורים משתמשים בשקר כאמצעי אמנותי. במילים שלי: אנחנו פשוט מפלחים אחרת את הדטה. שזה לא אותו הדבר כמו סטוריטלינג ושקרים.

דוגמאות לשקרים בסיפור סיפורים

השמטה. אנחנו משמיטים פרטים כדי לא להעמיס מידע שאינו מקדם את העלילה או תורם להבנת הדרמה. זאת אומרת, יכול להיות שהיו לה עיניים ירוקות חתוליות שהיה בהן ניצוץ ממזרי. אבל אם הדרמה בסיפור לא קשורה במראה עיניה או יפיה או ממזריותה, זה ממש לא מעניין לדעת אילו עיניים בדיוק היו לה.

הנחה. כשאנחנו לא זוכרים פרט מסוים, או צריכים להרחיב קצת את התמונה כדי שלמאזין יהיה יותר קל לראות אותה בבירור, אנחנו מכניסים פרטים שאנחנו מניחים שהם נכונים. ההנחה שלנו מתבססת על מה שסביר להניח, לא על בדיקת העובדות, כי זה לא באמת משנה אם השמלה שלה הייתה ירוקה או אדומה – אלא אם זה באמת משנה לקידום הסיפור או הבנת הדרמה.

דחיסה והרחבה. אנחנו בקלות דוחסים מאה שנה ויום לשנייה בסיפור, ומרחיבים לדקה או שתיים משהו שלקח לו שנייה וחצי להתרחש במציאות.

התקדמות. לטובת סיפורים שיש בהם יותר עניין, יותר מתח והרפיה, יותר מזון עשיר למוח ולרגשות, אנחנו משנים את סדר התרחשות העניינים.

למה אנחנו משקרים

יש עוד שקרים שמספרי סיפורים מיומנים משקרים. זה חלק ממה שלומדים כשלומדים איך לספר סיפור. אם לא נוח לכם, תקראו לשקרים האלה 'טכניקות'. חשוב יותר לדעת שאנחנו לא משקרים לטובת עצמנו. אנחנו לא מנסים להיראות יותר טוב. אנחנו לא מנסים לקדם מטרה אחרת. אנחנו משקרים כדי לספר סיפור יותר טוב לאזני המאזין. אנחנו מנסים לעורר משהו עמוק יותר מהעובדות, אמת עמוקה. אם לטובת זה אנחנו צריכים לשקר קצת או הרבה, אין בעיה.

הסכנה האתית

הסכנה נמצאת ברצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה. למשל, לקהל לא נוח במיוחד עם סיפורים שסופם מר, או לא ברור, לא פתור, או שהם סיפורים 'קשים'. יש סיפורים כאלה, די הרבה האמת, והם חשובים. חשוב לספר אותם, חשוב לשמוע אותם. אלא שאנחנו לא מצוידים לגמרי ביכולת לשבת מול מישהו שמספר לנו סיפור שסופו מר, או לא ברור, או נעדר פתרון. אנחנו רוצים גם סדר וגם שיהיה בסדר, לפחות בסיפור.

האם מספר סיפורים צריך לוותר לקהל ולתת לו רק את מה שהוא אוהב? זו שאלה אתית. לי נראה שחלק חשוב בתפקידם של מספרי סיפורים, חלק חשוב באחריות הציבורית שלנו – הוא לעזור לקהל לחקור את חוסר הנוחות של עצמו, להיות בחוסר הנוחות הזו.

והנה מגיע הפיתוי – מספרי סיפורים יודעים שהם מפיקים תועלת מפופולריות. לספר סיפורים שנותנים לקהל את מה שהוא רוצה, הופך את המספר ליותר פופולרי. זה יותר חיוכים, זה יותר הערכה מהקהל הרחב, זה יותר הזמנות ויותר הכנסות. אבל, זה גם מדרון חלקלק. לרצות לבדר את הקהל זו מטרה הגיונית, אבל משום שהרבה רגעים בסיפורים הם לא בהכרח מבדרים, הרבה מספרים נוטים שלא לספר את הרגעים הלא מבדרים האלה. את הסיפורים הלא מבדרים האלה. מה יוצא? רק סיפורים נחמדים יחסית, עם קצת מתח, שמסתיימים בטוב.

אני חושבת שלמספרי סיפורים טובים, המודעים לעצמת המדיום, יש אחריות בקשר לשימוש שהם עושים בעצמה הזו. בעיקר את האחריות לא לגלוש למניפולציה שכל כוונתה תועלת עצמית – כמו בפרסום, שיווק ותעמולה פוליטית.

סטוריטלינג ושקרים

סטוריטלינג ושקרים זה משהו אחר. כולנו יודעים שסיפור סיפורים, שפתאום קוראים לו סטוריטלינג, לא באמת יכול לעזור למכור כל דבר, להפוך כל פרזנטציה משמימה לשוס בימתי, לשתול כל מסר במוח של כל אחד, לעורר את החיבה או האמון הדרושים להניע כל צרכן לרכוש משהו, או להפוך כל מאמר רדוד ליחידת תוכן מעצימה. אבל המוח שלנו אוהב לשמוע סיפורים כאלה, זה בטוח. השאלה היא אם נכון לנצל את החולשה הזו.

2020-03-02T16:43:57+03:00 18 בפברואר, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות