לגולל את האבן הגדולה והכבדה של הקורונה, הפוליטיקה והתקשורת

התקופה האחרונה שוקלת. שוקלת הרבה. הקורונה, הפוליטיקה, התקשורת – כולם מעמיסים עלינו משקל. כל אחת ואחד מאתנו מתמודד עם אתגרים מהונדסים, גם הילדים הכי צעירים. ריחוק חברתי שם עלינו משקל, הידיעה שזה ייקח זמן שמה עלינו משקל, העומס על צוותי הרפואה גובה מחיר, היעדר ביטחון, גם כלכלי, מערכות שלטון מאכזבות, פוליטיקאים פרימיטיביים, תקשורת שאיבדה את עצמה לדעת. הכל שוקל כבד. הגוף והרגשות לא עומדים בכל כך הרבה משקל.

שוקל עוד שאנחנו חיים כרגע מצונזרים מאוד, ארוזים למיכלים קטנים שלימדנו את עצמנו במהירות להיארז לתוכם, מצנזרים את עצמנו ללא הרף:

שטפתי ידיים? שטפתי ידיים מספיק זמן? מותר להתחבק עם נכדים? אולי נגעתי במשהו ולא שמתי לב? אולי נגעתי בפנים ולא שמתי לב? כבר מותר לצאת לכל מקום? לא? לאן לא? דיברתי מהר מדי בזום? שמעו אותי? איך נראיתי? אם אני רוצה עגבניות בסופר ועוד מישהו עומד שם – לחכות? לא לחכות? כמה בדיוק זה שני מטר? אולי אני קרובה מדי? אולי אני מגזימה בריחוק? לא? כמה זמן מראש צריך לצאת כדי להספיק לעמוד בכל התורים? כשאני מדברת להוריד את המסכה? כן? אני לא מסכנת מישהו? איך אני יודעת שבאמת אפשר לצאת? אולי מתחיל גל שני? יודיעו לנו? איך הם יודעים? עוקבים אחרי? לא? מה הודיעו? אם אני אכתוב בפייסבוק מה שאני חושבת, זה יירשם לי אצל אלה שעוקבים?

כבר תקופה שאנחנו חיים על מזוודות רגשיות ולא פורקים. מצנזרים ללא הפסקה ולא משחררים. גם בהקלות אנשים מתקשים להתמתח בחזרה לגודל המלא שלהם, מתקשים להתנתק ממסכים, מתקשים לדבר דיבור קולח, מתקשים לקבל החלטות פשוטות, כאילו שהמוח נסתם להם בצמר גפן. במקביל עובד שם איזה 'בוס' שלא מרפה.

הגיע הזמן להוציא אותו לחופשה. הגוף, הנפש, הרגשות צריכים שחרור, זקוקים לחלון של נשימה, הבעה, לבדוק איך אנחנו עושים שכל מהתקופה הזו, למצוא את עצמנו מחדש. כל אחד מרגיש את משקל האירועים והצנזורה העצמית באופן שונה, במקום שונה בגוף. כל אחד יכול למצוא את הדרך לשחרור ולהבעה שמתאימים לו: לרקוד, לצחוק בקולי קולות, לשחרר קולות מקרקעית הבטן, ללכת, להפגין, לרוץ, לרכב על אופניים, לומר דברים בקול, לתת שמות למה שיושב עלינו, לצייר, לכייר, לשחק תופסת, להריח ריחות חזקים שעושים לנו טוב, לספר סיפורים ארוכים מזמנים רחוקים, לנשוםםםםםם, להתפלל, לקרוא לרוח הגדולה. רק תשתדלו לא לעשות משהו שיהרוס לכם עוד יותר את הבריאות.

"למי יש ראש? המצב הכלכלי, ה…" לא צריך ראש.

זקן שכב על ערש דווי. ליד מיטתו על הרצפה, הייתה מונחת אבן גדולה וכבדה. הזקן, שהרגיש כי מותו קרב, ביקש לקרוא לבנו ואמר לו: "בני יקירי, בעוד מספר שעות, כבר לא אהיה בין החיים. כל רכושי שלך הוא וכך גם האבן הזו אותה נשאתי כל חיי. שמור עליה מכל משמר ותהא היא משא חייך גם כן." הבן אחז ביד אביו הצנומה וישב לידו עד שהזקן עצם את עיניו והחזיר נשמתו לבורא.

הוא קבר את אביו בטקס צנוע וישב שבעה בביתו. ביום בו עזב אחרון המנחמים את הבית רצה לצאת לדרך. בעודו פוסע אל עבר הדלת, נזכר באבן שקיבל בירושה, משא חייו של אביו. הוא חזר אל החדר, הניף את האבן הכבדה בשתי ידיים חסונות והניח אותה על כתפו, בדיוק כפי שעשה אביו.

הוא יצא את הבית והחל הולך בדרך. האבן שרטה בכתפו והייתה כבדה מאוד. כעבור זמן מה הרגיש כי משקל האבן מעיק עליו מאוד והוא הולך כפוף בצלם אביו. התכופף אל הארץ, גלגל את האבן אל האדמה, הזדקף והלך משם.

2020-05-13T07:55:12+03:00 13 במאי, 2020|

מה גרם למשבר הנוכחי בסטוריטלינג? רוברט מקי משיב

רוברט מקי הוא המנחה המוכר בעולם לכתיבה יוצרת. הוא התפרסם בזכות סמינר שהוא מעביר כבר למעלה מ 20 שנה תחת השם 'סיפור', וכתב ספר רב-מכר הנושא את אותו שם. רבים וטובים מהתסריטאים, השחקנים והבמאים בהוליווד למדו בסמינר כזה ונשבעים בהשראה שמקי משמש עבורם.

בסמינרים האחרונים, מקי מדבר גם על 'משבר' בהתייחס לסטוריטלינג, לסיפור. אחת המשתתפות בסמינר שלחה לו שאלה בעניין. הוא השיב לה בסרטון שארכו שמונה דקות. אני מביאה את דבריו של מקי בתרגום לעברית. בין אם רואים אתו עין בעין ובין אם לא, אלה דברים שכל מי שעוסק במדיום סיפורי ראוי שיקשיב להם, יחשוב עליהם, ויחליט כיצד הוא בוחר להתייחס אליהם בעבודתו.

השאלה של אלן פול: "הזכרת את המילה 'משבר' בהתייחס לסיפור. רציתי לדעת מה בדיוק גרם למשבר, ש[גם אני] הבחנתי בו. איך קרה שלפני 1950, 1960, לא היה הכרחי לקיים סמינרים על 'סיפור', ועכשיו זה משהו שאנחנו צריכים מאוד."

התשובה של רוברט מקי: "מדוע סטוריטלינג הפך כל כך פרובלמטי? מהרבה סיבות.

סיבה אחת, נכונה בכל תחום אמנות, היא הישחקות צורות ומבנים מסוימים. מוסיקה קלאסית הייתה מבוססת על הרמוניות וטונליות שנשחקו, מיצו את עצמן לקראת תחילת המאה ה20. פתאום מלחינים רצו להשתמש בא-טונליות ודיסהרמוניות – רעש – במוסיקה הקלאסית שלהם. ייצוג עבד נפלא בציור לאורך אלפי שנים, ואז צורות אבסטרקטיות תפסו את המקום. כך שלפעמים, צורות מסוימות נשחקות. בסטוריטלינג, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים מתחו וחקרו את הצורות של סיפור בדרכים ראויות לציון. כך פנינו והתרחקנו מהצורה הקלאסית. כותבים מסוג מסוים התרחקו מהצורה הקלאסית כי נדמה שהיא נשחקה. זו סיבה אחת. הידע שהיה לאנשים בצורה הקלאסית, טרום שנות ה50 וה60, אבד; כי אנשים אבדו בו עניין.

בכתיבה, בין הסופר והעורך היו יחסים אינטימיים מאוד. העורכים היו האחראים, לעיתים קרובות, לאיכות של היצירה הגמורה. עורכים היו עובדים עם סופרים, נכנסים לעבודה וכופים על כותבים, מכריחים אותם להשתמש בצורות קלאסיות כדי לנסות ולעשות את הספר נגיש יותר לקוראים. אותו הדבר במערכת האולפנים, בדרמטורגיה בתיאטרון. היה סוג של חניכה, חניכוּת, מערכת יחסים בין האנשים שהוציאו לאור, הפיקו, לאנשים שכתבו, והידע עבר מהחונך לחניך. הימים האלה נגמרו.

אבל השינוי הגדול התחולל עמוק יותר בחברה, ויש לזה קשר לערכים. סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. כל זה דורש שהקהל/קורא פחות או יותר מבינים, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם, ואיך כל זה קורה בחיים. אבל זה צריך להיות ברור ומוסכם.

כיום, היחסיות והסובייקטיביות של ערכים משתוללים בכל מקום. אחד הדברים שמדברים עליהם בחברה הוא כמה מקוטבת היא אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט נגדי של ערכים, ואין הסכמה ביניהם. הם לא יכולים לדבר זה עם זה כי הבנת הערכים שלהם כל כך מקוטבת.

ואז יש את כל מי שנמצא בין שתי הקבוצות האלה ששואלים את עצמם על מה כל זה לעזאזל. הם מנסים למיין: מה ימין, מה שמאל, ואז האמצע, והם מנסים להבין עבור מה חשוב לחיות במדינה הזו, מה הם הערכים.

כך שההתמוטטות והקיטוב של ערכים, אובדן החונכות, החזרתיות והשחיקה של הצורה, השאירו את האנשים בשלושת רבעי המאה ה20 בבלבול מוחלט בכל דבר ועניין.

כתוצאה, בדרכים רבות, סטוריטלינג הפך פחות אפקטיבי, יותר ויותר קלישאתי, או 'שונה' לטובת ה'שונה', האחרוּת, או מוקסם מפן יחיד ומוגבל. כך הפוסט-מודרניסטים השקיעו את עצמם בשפה ובכל המניפולציות של שפה, הקולנוע נתפס על מפגני ראווה, התיאטרון הפך גם הוא למפגן ראווה, מחזות זמר וכל השאר, והתרחשה הרדדה של סיפור. לא שאין עבודות נפלאות בחמישים השנים האחרונות. בהחלט היו. אבל לא באופן העקבי, העשיר והיפהפה שהיו לנו בעשורים קודמים של המאה הקודמת.

אבל, אני לא דואג בקשר לזה, כי הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים, כמו שהם היום, אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות. הם חוקרים רומנים גרפיים וכל מני וריאציות באינטרנט. אבל צורה אחת של סיפור שיש כיום, שהיא טובה מתמיד, זו טלוויזיה.

הכתיבה לטלוויזיה מעולה, וחקר האפשרויות בכל הנוגע לצורה בטלוויזיה הוא ממש נפלא. כותבים גילו פתאום את המשך. משך גדול. אני מתכוון – סדרת טלוויזיה ארוכה כמו 'עמוק באדמה' היא ודאי גדולה בסטוריטלינג שלה ועושר הדמויות מרומן של אלף דפים. אני מתכוון, אם תיקחו את הסדרה ותהפכו אותה לרומן, אלוהים, אלה יהיו עשרה כרכים של אלף דפים האחד.

אז במשך העצום הזה יש כל מני אפשרויות נפלאות של מציאויות לא אמינות, ריבוי נקודות מבט, וסובייקטיביות מכל הסוגים.

אז זה מאבק. זה תמיד מאבק. ובעשור האחרון זה מתנהל בכבדות אלא שאין בזה דבר חדש. העולם עבר את זה במאה ה18, בתחילת המאה ה20, תקופה איומה של סטוריטלינג עם כמה יוצאים מן הכלל. כך שאני חושבת שהשמש תזרח מחר ושמספרי סיפורים-כותבים ימצאו את המדיום שלהם. אני חושב שהם כבר עשו זאת, קוראים לזה טלוויזיה, ולי העתיד נראה מזהיר במובן של השימושים החדשים והעומקים בהם כותבים יישמו את אמנות הסיפור."

לא במיוחד הפתיע אותי לגלות שעד לרגע כתיבת הפוסט הזה, יותר משנה אחרי שרוברט מקי העלה את הסרטון, צפו בו פחות מ 700 גולשים. גם הוא מתמודד עם אובדן החניכה והחניכוּת ועם כך שמרבית האנשים, בטוחים שהם מיצו את מה שיש לדעת על סיפור אחרי שצפו בכמה קטעי וידיאו רדודים.

אלא שהנזקים לא נשארים רק בסיפורים ובסטוריטלינג. הסיפורים והאופן בו מספרים אותם משקפים משה שקורה במציאות: משברים ערכיים, משברי אמון, הפחדה ועוד שלל תופעות חברתיות הרסניות. אני רואה ניסיונות לשנות את הסיפורים מתוך אמונה ותקווה שזה ישנה את המציאות. ואולי זו לא השאלה הנכונה. המשך יבוא.

2020-05-03T08:33:32+03:00 3 במאי, 2020|

'בשם אומרם' על בני הדור השני לשואה, המשך סיפור העדות, ומאיפה מתחילים

שיחה עם דינה וינשטיין שק ומשתתפות נוספות על המשך סיפור העדות, וקצת צידה לדרך. השיחה התקיימה במסגרת תכנית שבוע השואה והגבורה של 'חופים' – תרבות יהודית ישראלית בחוף הכרמל, בשיתוף 'זיכרון בסלון'.

הרשומה הזו מלווה את השיחה, מרחיבה מעבר למה שנאמר ומתווה תחילת כיוון. דבר ממה שתקראו כאן אינו בבחינת חובה, רק המלצה וחומר למחשבה. גם אין חובה לספר – עניין המשך סיפור העדות הוא אישי וסובייקטיבי.

מחשבות על חומרים בהקשר של סיפורי דור שני

כדי לספר, צריך חומרי סיפור. יש בני דור שני שקיבלו מהוריהם ומקרובים אחרים הרבה סיפורים, פרטים, תמונות, זכרונות. יש כאלה שאין להם קצה חוט. במרבית המקרים יהיו בידיכם קרעי סיפורים, פיסות, כמה פרטים מכאן, כמה משם, אמירות שחוזרות על עצמן לאורך השנים, כמה תמונות והרבה חורים בין לבין.

אף אחד לא מצפה שהמשך סיפור העדות יישמע כמו עלילה הוליוודית. ההיפך –  אם הסיפור יישמע מקצועי ומלוטש, משהו באותנטיות של הדברים כבר לא יהיה שם. העניין הוא להיות בסיפור שיש לכם ולספר אותו לאחרים כדי שיהיו עדים לסיפור. לספרכמו שאתם יודעים, מרגישים, משחזרים, עם החורים ועם ההשלמות שאתם תבחרו. סיפור במקרה הזה יכול להיות גם כמה תמונות, כמה רגעים, כמה מחשבות בקול רם עם האנשים שמקשיבים לכם. הכל בסדר.

כדי לחבר בין הפיסות ולמלא חלק מהחורים, תצטרכו לחקור. בכל פעם עד לרגע שבו פרט מסוים שלא היה ידוע לכם עד לאותו הרגע, מתחבר עם פרט מוכר. בכל פעם עד לרגע בו מתבהר חלק נוסף בתמונה. כל חלק כזה מחדד את ההקשר או פותח תפנית בעלילה ושולח אתכם למחקר הבא – לדעת עוד על אותו הדבר, להבין משהו שאינו מובן, למצוא הוכחה או זנב של עדות לדבר.

איך מתחילים

יש פרט אחד הידוע לכל בני הדור השני – שמם הפרטי. רובם קרויים על שם מישהו שאחד ההורים איבד בשואה. ההמלצה של דינה היא להתחיל מהמעגל הקרוב ביותר. לבדוק מדוע שמכם ניתן לכם, מיהו אותו איש או מיהי אותה אישה שעל שמם אתם קרויים. המקור הראשון לתשובה הוא אחד ההורים שלכם, אם הם עדיין בחיים. אולי דודים יודעים את התשובה, אולי חברים וחברות של ההורים, אולי מישהו אחר מאותה משפחה או קהילה. לאדם שעל שמו אתם נקראים אין המשך ישיר בעץ המשפחה שלכם, אבל יש לו היסטוריה. לכו לשם – לאחים ואחיות שאולי היו לו, לסיפורי הורים, הורי-הורים.

ההמלצה הזו מפתיעה רבים, כי כוונתם היא לספר את הסיפור של הוריהם או של אחד מהם. מדוע להתחיל ממישהו אחר? הסיפור של ההורים יסופר, אלא שהוא יסופר דרככם. אתם חלק מהסיפור שלהם, הם חלק מהסיפור שלכם, ובזה שהם נתנו לכם את שמו של אדם שנספה, הייתה להם כוונה. אתם חלק משרשרת שהוריכם ביקשו להנכיח, לפחות דרך שם. כמו שאמרה דינה – שמה שניתן לה ולאורך שנים הרגיש כמו משא שהיא רצתה להסיר מכתפיה, הפך למשא שהיא נושאת בגאווה.

איפה לחקור

היכן יכול להיות שיש מידע שקשור לאדם, בין אם מדובר בהורים או קרובי משפחה אחרים?

במקום בו הוא חי – כפר, עיירה, עיר, קהילה יהודית, בית כנסת, בית קברות, בית ספר, תנועת נוער.

בחפצים שהוא נושא אתו לאורך חייו, שהשאיר אחריו, בדברים שיצר – ניירת, יומנים, תצלומים, כרטיסים, יצירות, בגדים וחפצים 'משם'. אלה יכולים להיות חפצים בנאליים כמו מזוודה שעלו אתה ארצה. מזוודה כזו היא פתח לשיחה, לבירור, לסיפור. אלה יכולים להיות חפצי קודש, סידור אישי שיש בתוכו הקדשה. מתנות שקיבלו מאדם שכבר איננו כמו תכשיטים, ספרים, בגד שייחסו לו חשיבות.

בארכיונים וספרי רישום – של היישוב בו התגוררו, של בתי כנסת, בתי קברות, בארכיונים של יד ושם, של בית התפוצות, של מוזיאונים. לפעמים אפשר למצוא פרטים שאנשים מבוגרים יותר שכבר אינם חיים, השאירו בארכיונים האלה מתוך הבנה שצריך לתעד, לזכור, להשאיר משהו כדי שאם יום אחד מישהו יחפש, זה יהיה שם.

אצל אנשים העוסקים בחקר השואה, חקר קהילות יהודיות, מורי דרך למשלחות – כולם אנשים החיים בסמיכות מתמדת גם לפרטים ולסיפורים, גם למקומות שעדיין ניתן לבקר בהם, לברר בהם. שפוגשים גם לא יהודים שיודעים דברים ומוכנים לעזור.

במקומות הפיזיים בהם ניתן לבקר עם ההורים – אם זה ניתן. מקום מעלה זכרונות. אפילו תצלום של מקום. את סיפור משפחתו המורחבת של אבי, יליד פולין, הצלחתי לחלץ ממנו בערוב ימיו בעזרת תצלום אחד שמצאתי באינטרנט – של בית הספר היסודי בו למד.

רשומון

רשומון הוא תרגיל שמספרי סיפורים משתמשים בו כדי לעבות סיפור או כדי לעבות את הבנתם את הסיפור. כדי להצליח לראות משם את מה שלא רואים מכאן. אם אותה מזוודה שציינתי קודם הייתה יכולה לדבר – מה היא הייתה מספרת על האדם אודותיו אתם חוקרים, על בני המשפחה שלו, מנהגיו, סביבתו? מה הייתה מספרת על עצמה, על מה שראתה, על המקומות בהם הייתה, על האנשים שנשאו אותה, על האנשים שזנחו אותה, על מה שנשאה בתוכה? אם פמוטים היו יכולים לדבר מה הם היו מספרים? ויומנים? מה היו מספרות דמויות שהיו חלק שולי מסיפורו של האדם אודותיו אתם חוקרים? שוערים, פקידי דואר, מנקי רחובות?

לספר בקול רם

המחקר הוא מסע של גישוש, של ליטוף חוטים כדי לגלות איזה מהם יניב פרט בקצהו. כשפרטים מתחברים לתמונה, אפילו קטנטנה, הסיפור עוטה עוד פיסת בשר, מתחזק, מתבהר. ברגע שיש לכם פיסה כזו – ספרו אותה בקול רם למישהו. שישמע. בקול רם הכוונה – דיבור, כדי שלא יישאר רק אצלכם בתוך הראש והלב. כי זה העניין – לספר הלאה, פנים אל פנים, לעשות מעשה.

מחשבות על עדות

יש עדים כמו בבתי משפט, ששם מוסרים עדות אודות עובדות או אירועים. יש עדים שמתבקשים להיות נוכחים במעמד מסוים, כמו בנישואין, כדי שיוכלו להעיד שהדברים אכן התקיימו. עד הוא גם מי שיש לו ידיעה בעניין מסוים ולכן הוא עד לדברים. עדות יכולה גם להיות סימן, דבר שהוא ראיה או הוכחה. עדות יכולה להיות גם אישור חברתי באמירה, בדרך כלל בטקסים דתיים. עד הוא גם מישהו שיש לו חוויה מיד ראשונה, עד ראיה – למאורעות כאלה ואחרים.

את הניצולים מכנים לעיתים קרובות 'נושאי עדות' שהוא התרגום לביטוי to bear witness. אלה אנשים שבנוסף לכל מה שפירטתי כאן למעלה, חוו את מה שהם מעידים עליו בעומק הווייתם. ושאלתי את דינה שאלה שמאחוריה מסתתרים קולות שיתגברו כשאחרון הניצולים ילך לעולמו. קולות אודות אמינות סיפור העדות מפי בני דור שני. בבחינת "סיפורים יד שנייה". אז לא. אלה סיפורי עדות יד ראשונה של בני הדור השני; הגלגול הבא של הסיפור כמו שחוו אותו בעומק הווייתם.

ועוד דבר יש לומר על עדות בהקשר של סיפור סיפורים פנים אל פנים. המאזינים, אלה שקרויים 'קהל' הם העדים. הם אלה שמתקפים את עובדת היות הסיפור. תפקידם הוא לעמוד בעדות, תרגום של הביטוי to stand witness. בדומה לעדים בטקס נישואין, הם מעידים על הדברים במציאות הפיזית ובמציאות שבדמיון. זו המשמעות העמוקה של סיפור סיפור העדות פנים אל פנים – עמידת העדים למול המספר שיחד עם חומרי הסיפור יוצרים אירוע שיש לו תוקף במציאות, שהוא אמת.

2020-04-22T19:23:48+03:00 22 באפריל, 2020|

מספרי סיפורים בהסגר | כמה הצעות פרקטיות

מספרי סיפורים בהסגר

מה עושים מספרי סיפורים בהסגר, כשאי אפשר לצאת ולפגוש קהל או זה את זה? אפשר לשבת בבית ולנסות לנחש אם הקורונה מתקרבת אליי או לא. אפשר לעשות את מה שעושים האיכרים שמגדלים אורז במהלך החודשיים בהם לא ניתן לעבד את השדות: תחזוקה.

אנחנו עמוק בתחילת מגפת הקורונה בישראל. החושך עדיין יורד מוקדם. אי אפשר להתרחק מהבית. אסור לפגוש אנשים. מכל ערוץ וצינור תקשורת מגיעות בדיחות, מגיעים סרטונים, הצעות לפעילות, שיעורים בזום, חדשות. ככל שעוברים הימים, יש פחות חשק לאוקיאנוס התכנים. זה הזמן לעשות מעשים שקשורים בלהיות מספרי סיפורים, בלתחזק את אש היצירה, בבית. בלי קהל.

הצעות פרקטיות

ללמוד סיפורים. מה עם להוסיף סיפור או כמה סיפורים לרפרטואר? אם אין לכם רעיון בשליפה, כדאי לחזור לסיפורים הישנים, ל"היה היה", לסיפורי עמים ומיתולוגיות. לא השתנינו יותר מדי באלפי השנים האחרונות. השאלות הגדולות הן עדיין השאלות הגדולות. אותם דברים עדיין חשובים לנו, רק הקצב השתנה מאוד. אולי תמצאו סיפור יפה, אולי הבנה חדשה אודות עצמכם, אולי תמצאו נחמה. יש הרבה מקומות באינטרנט בהם ניתן למצוא סיפורים כאלה, הנה כמה:

ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י) מאגר סיפורים גדול מכל תפוצות ישראל. כולל רשימת ספרים.

מס"ע – מרכז סיפורי עם ופולקלור, יואל פרץ דף הבית מסביר את עצמו.

פורום מספרי סיפורים ב'תפוז' תחת 'מאמרים' יש אסופה של כ 800 סיפורים, רובם סיפורי עמים. הפלטפורמה מיושנת, החיפוש לא משהו, הסיפורים שם.

ללמוד ז'אנר חדש של סיפורים. רוב מספרי הסיפורים מתמקדים בז'אנר או שניים. נסו ללמוד סיפור שעד עכשיו פחדתם לגעת בו. או סיפור שמתאים לקהל יעד שאתם לא רגילים לפגוש. או בסגנון שונה משלכם. או סיפור עתיק בעברית של ימי הביניים. או סיפור שדורש וירטואוזיות בהיגוד (שקשה לדבר אותו באופן קולח בלי לשבור שיניים או לאבד את הנשימה). אולי ספוקן-וורד? (נשים רגע בצד את העובדה שסיפור סיפורים הוא אמנות מילה מדוברת).

להתאמן על מיומנויות. עבודה קולית, עבודת תנועה, עבודה עם הקלטה או וידיאו כדי להאזין ולצפות בעצמכם, עיבוד סיפורים מהדף לדיבור ותקשורת עם קהל, שיפור דיקציה, עיבוד מחודש לסיפורים שאתם רגילים לספר, עבודה על מעגלי קשב וכו'.

להתאמן עם קולגה. בעת הזו למרבה הצער רק באמצעות סקייפ, זום, האנגאאוטס ודומיהם, אבל אפשר להפיק תועלת מאימון כזה. חלקו את הזמן ביניכם, החליטו על מה כל אחד מכם רוצה לעבוד ומה הוא רוצה מהצד השני, וקדימה, אימונים.

לספר סיפורים למי שנמצא קרוב. בין אם הוא נמצא באותו בית או מעבר למסך. המסך הוא לא מדיום מוצלח לסיפור סיפורים. עם זאת, אם אתם מספרים מתוך כוונה להגיע לאדם בצד השני, זה קצת יותר טוב.

לבקש ממישהו לספר לכם סיפור. זו מתנה גדולה לתת למישהו – לבקש ממנו לספר לכם סיפור. זה יכול להיות שרות נהדר לבריאות הנפש ותחושת החיבור של אנשים מבוגרים, לא רק.

לשפר את הצד הייצוגי/עסקי של העבודה. מתי בפעם האחרונה עדכנתם את תמונות הפרופיל שלכם באינטרנט? ומה עם כל ה'אודות' בכל מני מקומות, עדיין מייצג אתכם? והאתר או דף הפייסבוק, או הברושור? נראים מהמאה הקודמת? ומה עם לעשות קצת שיווק? נכון, כרגע אין לאף אחד ראש. כדאי שהחומרים שלכם יהיו מוכנים למתי שיהיה להם. הדברים האלה לוקחים זמן ועבודה.

ואם ממש לא מתחשק לכם כרגע להיות חרוצים, או שמתחשק לכם להיות עוד יותר חרוצים מהרשימה שפירטתי כאן, אולי תרצו ללמוד משהו חדש. אולי מיומנות חדשה, אולי מקצוע חדש, אולי תחביב חדש. אני החלטתי ללמוד לצייר בצבעי מים. התמונה בראש הדף – ציור שלי, יום שישי ללימוד עצמי מיוטיוב.

ימים טובים ותשמרו על כולנו.

2020-03-26T18:51:18+03:00 26 במרץ, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות