קדחת בקתה | הישרדות רגשית בימי קורונה

על מה שמבוגרים יכולים לעשות כדי להתמודד עם קדחת בקתה, לשרוד את המצב הלא רגיל בו כל המשפחה תקועה בבית יחד לאורך זמן, וגם לשרוד אחד את השני. גילוי נאות: אני לא פסיכולוגית קלינית ולא שום דבר קרוב לזה. הדברים שכתובים כאן מבוססים על היגיון בריא וניסיון חיים, ואינם תחליף להתייעצות עם אנשי מקצוע.

אחת מתכניות הטלוויזיה היחידות שאני רואה, היא הסדרה Ben Fogle: New lives in the wild בערוץ 5 של ה BBC. בכל פרק, בן נוסע לחיות לשבוע עם אדם, זוג או משפחה שבחרו להשאיר מאחוריהם את מרוץ העכברים של העולם המודרני ולבנות חיים בפינה מרוחקת ומבודדת של העולם. מצד אחד, אי אפשר שלא להשתוקק לעזוב הכל וללכת בעקבותיהם. האנשים האלה חיים בנופים מדהימים, בשקט מעורר קנאה, קרוב […]

2020-05-29T11:48:57+03:00 29 במאי, 2020|

כשהשמש שוקעת האור חוזר למנורה






כותרת הרשומה היא ציטוט מפי ילד בן ארבע. בגלל שהוא נכד שלי, אני מרשה לעצמי לקרוא לו 'מר קטן' והוא מסכים לי. יש לו עוד אחד כזה "בקרח יש מים והם יוצאים מהחורים". שמצטרף למשפט אחר שאמרה אמא שלו כשהייתה בגילו, "אמא שלי עושה ככה עם המקל ויוצא לה שיר". מקל – הכוונה לשרביט ניצוח. מה שתפס את תשומת לבי בשלושת האמירות המקסימות הללו היא היזמה לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – אור, מים, מוסיקה.

נזכרתי בציטוטים האלה תוך כדי דיון שהתפתח לנו לא מזמן בקבוצת מספרי סיפורים בקהילה. הדיון עסק בארבעת הבנים בהגדה של פסח ומה אפשר ללמוד משם על אופן ההתייחסות לאנשים […]

2020-03-01T13:11:11+03:00 1 במרץ, 2020|

געגועיי לשלווה

ככל שמתפרקת תמונת החינוך בארץ, ככל שהדברים נראים מסויידים, חסרי טעם ויומרניים יותר, ככל שמתרבים הדיבורים על כשלונות ואף-אחד לא עושה דבר כדי לעצור הכל ולשאול מה קורה, ככל שמתדלדל האומץ מתוך מקצוע החינוך, כך גדלים געגועיי לשלווה.

שלווה, שאת שם משפחתה איני יודעת אם שמעתי אי-פעם, הייתי המחנכת שלי בכיתות ד' – ו'. שלוש שנים אותה מחנכת, כבר לא פוגשים כאלה. גם את גילה לא אוכל לומר. היא נראתה מבוגרת עם שיער שחור שלעיתים הלבין ואז השחיר בחזרה. בדיוק אותו שחור שהיה לה גם יותר מעשרים שנה אחר-כך כשחלפנו זו על פני זו בחטף, בחצר אותו בית-ספר. היא אמרה "לימור שיפוני" באותו קול צרוד ספוג עשן סיגריות. אז היה מותר למורים לעשן בחצר בית הספר, אולי גם בכיתה […]

2020-03-01T13:22:35+03:00 1 במרץ, 2020|

זמן נשים

ערב חתונתה הלכנו למקווה. סבתה, אימה ואחות אימה, חמותה לעתיד ואחותה, אחיותיה, אחיותיו, בנות וחברות. עדת נשים ארוזה בשיירת מכוניות צנועה נותנת במרחב הציבורי שינוי רגעי, סימן בשטף החיים; שילך הזמן בקצב הנכון ולא ירוץ מהר מדי לחופה. העסקה העתיקה, זו הנטווית בידי הממונות על קווי הזמן הארוכים, צריכה להיחתם ראשונה.

מוסרות צופרי המכוניות משתחררים, יחד איתם צהלולים, מחיאות-כפיים ושירה. גרם מדרגות מעוקל וחדר-קבלה צר הופכים את הקבוצה לדבוקה מעורבת רגשות; סקרנות, חשש, יצר שמחה פשוטה, תקווה עצמית, כאבי צלקות-חיים, אהבה שאינה נדרשת להסבר, מבוכה, קרבת פתאום מפתיעה, שותפות רדומה המתעוררת לחיים מעומק הזמן והגופות הנשיים המצטופפים לכבודה.

בלנית קצרת-קומה ונעימת סבר מקבלת את פני החוגגות החילוניות. בקול רם עשוי-חג ודברי שבח היא מצליחה איכשהו לחצות את קווי הריחוק […]

2020-03-01T13:29:04+03:00 1 במרץ, 2020|

סיפור לתרצה

פעם היה יובל קטן שזרם בנחת בין עצים וסלעים. על גדותיו צמח עשב רענן ובעלי חיים קטנים היו מגיעים אליו כדי להרוות את צמאונם. יום אחד, הגיע היובל לסלע גדול ולא הצליח לעבור. ניסה מימין, ניסה משמאל, אבל דבר לא עזר.

"היי יובל, מה קורה?" שאלה צפרדע שהופיעה מאי-שם. "מנסה לעבור, לא מצליח, יכולה לעזור לי?" ענה יובל.

"בטח" אמרה צפרדע, "בשביל מה יש חברים?" היא זינקה אל תוך מי היובל, ניסתה מימין, ניסתה משמאל, זה היה קשה. עד שהצליחה לצלול ממש קרוב אל תחתית הסלע, דחקה בכוח והופ! הוא התגלגל הצידה.

כשיצאה משם, יובל נעלם, זרם הלאה. "חוצפה" חשבה צפרדע, "אפילו תודה הוא לא אמר!" והיא המשיכה בדרכה, נעלבת.

כעבור זמן פגשה ביובל שוב. היא לא כל-כך ידעה מה לומר אבל לפני שהספיקה […]

2020-03-01T13:30:40+03:00 1 במרץ, 2020|
Load More Posts
שינוי גודל גופנים
ניגודיות