קדחת בקתה | הישרדות רגשית בימי קורונה

על מה שמבוגרים יכולים לעשות כדי להתמודד עם קדחת בקתה, לשרוד את המצב הלא רגיל בו כל המשפחה תקועה בבית יחד לאורך זמן, וגם לשרוד אחד את השני. גילוי נאות: אני לא פסיכולוגית קלינית ולא שום דבר קרוב לזה. הדברים שכתובים כאן מבוססים על היגיון בריא וניסיון חיים, ואינם תחליף להתייעצות עם אנשי מקצוע.

אחת מתכניות הטלוויזיה היחידות שאני רואה, היא הסדרה Ben Fogle: New lives in the wild בערוץ 5 של ה BBC. בכל פרק, בן נוסע לחיות לשבוע עם אדם, זוג או משפחה שבחרו להשאיר מאחוריהם את מרוץ העכברים של העולם המודרני ולבנות חיים בפינה מרוחקת ומבודדת של העולם. מצד אחד, אי אפשר שלא להשתוקק לעזוב הכל וללכת בעקבותיהם. האנשים האלה חיים בנופים מדהימים, בשקט מעורר קנאה, קרוב מאוד לטבע, לאט, עם מעט מאוד רכוש, מפעילים את הגוף כמו שהוא בנוי לפעול ונושמים כמו שלבני אדם מגיע לנשום. מצד שני, אי אפשר לא לתהות איך בני זוג או משפחה שחיים כל הזמן בצמידות כזו, לפעמים מסוגרים בבית למשך רוב החורף, לא מתחילים מתישהו לרוץ אחד אחרי השני עם גרזנים.

'קדחת בקתה' קוראים לזה. אם תחפשו בגוגל בעברית תגלו שזה שמו של סרט אימה.

 

קדחת בקתה

לפי ויקיפדיה באנגלית, קדחת בקתה אינה מחלה, אלא תגובה קלסטרופובית המתבטאת בעצבנות ובחוסר שקט קיצוני. היא מתרחשת כאשר אדם או קבוצה מוצאים את עצמם מבודדים, במקום מבודד, או נתקעים בתוך מגורים מוגבלים לתקופה ממושכת.

אנחנו עלולים לחוות קדחת בקתה בכל מני מצבי בידוד, אפילו בצימר שנמצא קצת יותר רחוק מהציוויליזציה ממה שאנחנו רגילים, או פשוט כשאנחנו נשארים בבית לבד יותר מדיי זמן. כשמשתלטת עלינו הקדחת אנחנו עשויים לרצות לישון יותר מדי, להתייחס בחוסר אמון למי שנמצא אתנו, לנסות להתגנב החוצה גם כשאסור או אי אפשר.

בואו נאמר כך – קדחת בקתה היא לא מחלה קטלנית למי שסובל ממנה ישירות, אבל היא בהחלט יכולה לגרום לנו למה שקוראים בשפת העם 'התחרפנות' ושאר מצבים רגשיים שצריך לנהל. אחרת אנחנו עלולים לקבל כמה החלטות לא הגיוניות ולעשות שטויות – יותר קטנות ופחות קטנות.

עוד דבר שגיליתי מניסיוני עם קדחת בקתה, קשור בתחושת זמן. אם בדרך כלל החיים עפים לי, במצב של סגר נדמה שימים ארוכים-א-ר-ו-כ-י-ם…ם….ם…..ם.

קורונה, אהובתי

לטובת 'שיטוח הגרף' משפחות שלמות תקועות עכשיו בבית. גם כשיוצאים החוצה אסור להתקהל, הורים עובדים או לפחות מנסים לעבוד מהבית, השגרה הפיזית משובשת, מבוגרים לא הולכים למכוני כושר, לבתי קפה ולכל שאר הסיבובים שעוזרים להם להתאוורר, ילדים לא משחקים עם כל החברים אלא רק עם דוגמית אם בכלל, בחוץ הטבע דווקא קורא לבוא, יש חשק, אין חשק, אינפוזיית החדשות מפמפמת הנחיות ופרשנויות דרך כל צינור ומכשיר, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את טבעם של האנשים, את גילם של הילדים, את הטמפרמנט הכללי, את גודל הבית, מידת הפרטיות שאפשר לקבל (יכול להיות שאופן-ספייס לא היה רעיון כל כך טוב), ואת מידת היצירתיות של ההורים שפתאום מבינים מה זה אומר לעבוד בצוות הוואי ובידור של מלון באילת 24/7.

גם אם אתם רגילים לעבוד מהבית, התקופה הזו יכולה לשבש אתכם.

טוב, מה עושים?

אני מדלגת על החלק של מה עושים עם הילדים, ועל החלק של איך שומרים על סבא וסבתא. גם בגלל שבתור סבתא לארבעה זה די קורע שמסבירים בחדשות שצריך לשמור עליי (catch me if you can) גם כי יש מערכת חינוך, מומחים וכד', וגם כי אני לא מאמינה בתפיסת 'הילד/ים במרכז'.

עוברת לחלק של הגדולים, ולהלן אמא ואבא, אמא ואמא, אבא ואבא, וכל תיאור אחר לצמד המבוגרים שמובילים את התא המשפחתי או חיים בו יחד כבני זוג בלי ילדים.

תיאום ציפיות

מצב סגר או סגר חלקי דורש תיאום ציפיות כי הוא לא מצב רגיל, גם אם אתם בני זוג בלי ילדים בבית, יש לכם עבודה, תחביבים שאתם יכולים להמשיך לעסוק בהם, הרגלים שהקורונה לא חונקת והכל סבבה. משהו בכל זאת השתנה ועל כל אחד מכם השינוי משפיע אחרת. יכול להיות שאתם מסתגרים פנימה פתאום, פחות בא לכם לפגוש אנשים, יכול להיות שאתם פורחים מהסגר כי קיבלתם במתנה קצת שקט והזדמנות לעשות דברים שאתם לא מספיקים לעשות בשוטף ואתם מתעלמים מבן/בת הזוג כדי למצות את הזמן. בכל מקרה, זה דורש התאמות. מה האתגרים? מה ההזדמנויות? מה אתם צריכים מהצד השני במצב החדש הזה?

דברו גם על מה שאתם מרגישים

קל לשקוע לדיווחים זוגיים על מה קורה, מה אמרו בחדשות, איזה סרטון דאחקות-קורונה קיבלתם כרגע בווטסאפ, מה מצאתם ב CNN ולהתעלם מדיבור על רגשות. גם אם הרגשות מביכים, לא נוחים, לא קלים לשיתוף – דברו. זה יותר טוב מלהגיע למצב של פקעת עצבים רק בגלל הניסיון להחזיק פאסון בתוך הבקתה.

מסגרת

אני שומעת מהרבה אנשים שהאווירה מזכירה להם אווירת מלחמה. מישהו אמר תת מודע קולקטיבי ישראלי ולא קיבל? אווירת מלחמה זה אומר לא רק קמה סוטרהפרימת מסגרת לוחות זמנים ומי צריך להיות איפה ומתי. זה אומר שפחות שמים לב לאיך נראים, למה אוכלים ושותים, למה נכנס דרך האוזניים, לאם החלונות סגורים או פתוחים. יש איזה רעש רקע שמפריע להיות מודעים לגמרי ולהחזיק מסגרת. מלראות אנשים ברחוב, יש הרבה שנראים לי קצת 'פרומים'. אז אני מנחשת איך נראים אלה שלא יוצאים מהבית.

יפה שאנחנו מרגישים מספיק נוח זה בחברת זו כדי להיפרם, אבל לא הייתי נסחפת עם הפרימה הזו. אם אתם צריכים משהו שיעזור לכם להיאסף מחדש ולא מצליחים לגייס אותו מבפנים, צרו סיבה חיצונית: ארוחת ערב לאור נרות עם עוד זוג – גברים מבשלים, שגרת "הlook  של היום" ותעלו את זה לאינסטרגם, ומכאן אתם יכולים להפליג לאן שהדמיון שלכם ייקח אתכם. ערב משותף מול הטלוויזיה – לא חכמה. האנשים בטלוויזיה לא רואים אתכם ולא דורשים מכם להתאפס.

אופק

אנשים צריכים לראות אופק. גם אופק לסוף הקורונה אבל את זה אנחנו לא יודעים. אני מתכוונת לכך שהעיניים הפיזיות שלנו צריכות לראות אופק. רחוק. אם אנחנו לא רואים אופק, אנחנו מסתגרים ונהיים עצובים. אם אתם בבידוד, לכו לעמוד ליד החלון ואם הוא קרוב לבניין אחר תמצאו את הזווית בה אתם יכולים לראות הכי רחוק שאפשר. התבוננו לנקודת האופק למשך כמה דקות, כמה פעמים ביום.

אם אתם לא בבידוד, צאו החוצה וחפשו מקום בו אתם יכולים לראות אופק, מקום בו אתם יכולים ללכת לעבר האופק. האופציה הטובה מכולן היא ללכת למקום ממנו אתם יכולים לראות עד קצה האופק ללא הפרעה. לא כולם גרים קרוב לשפת הים, בנגב או בעמק יזרעאל, אבל אם תחפשו תמצאו אופק טוב.

תנועה וקול

בחרו דווקא את הפעילות הגופנית היותר מאומצת. לא חייבים מכון כושר כדי להפעיל לב-ריאה. יוטיוב יגיש לכם סרטונים שיוציאו לכם את המיץ בסלון, נסו ותיהנו. גם הקול הוא תנועה שצריכה לבוא לידי ביטוי. הסתגרות בבית גורמת לנו להנמיך את הקול יותר ויותר, אלא אם כבר התחרפנתם ואתם מוכנים להפגין את זה חיצונית. אז כדאי תוך כדי התעמלות גם לתת לקול לעבוד. אם לא נעים לכם מהסובבים, צרפו את הוצאת הקול לנשיפות תוך כדי התעמלות. זה תירוץ הגיוני. אם אתם רוצים לצרוח מרוב קדחת בקתה השתמשו בעצה הזו: המקום הכי טוב להסתיר גופה הוא בית קברות והמקום הכי טוב להסתיר עץ הוא יער. לכן, המקום הכי טוב להסתיר צעקות ונהמות הוא מסיבת צעקות משפחתית. לכו על זה.

תחושת הישג

לאלה מבינינו שחייבים לתקתק דברים, לעשות משהו, להשיג הישג: יש שתי אופציות. או שתחליטו שההישג שאתם שואפים אליו בהסתגרות הזו הוא כניעה ושזה בסדר לכם לתת לשעמום, לחוסר הכיוון ולבהייה להשתלט, או שתחליטו שההישג שאתם שואפים אליו הוא להספיק לעשות דברים שאתם לא עושים בדרך כלל כי אין זמן. כמו למיין את המגירות של השמונצעס, לשנות את סידור הרהיטים בבית, לצבוע קירות וכו'. אפשר גם להחליט על הישג משולב, בעיקר אם שניכם שואפים להישגים שונים בתכלית. אם אתם יודעים מה אתם רוצים ומיידעים אחת את השני, תחסכו לעצמכם חיכוכים מיותרים. אולי תרוויחו חיכוכים רצויים.

מרחב אישי

כביכול, אם כבר יש קדחת בקתה בסביבה, אז מה צריך עוד התבודדות בתוך ההתבודדות? אם אתם סגורים עם ילדים, המחשבה על התבודדות היא כביכול לא שגרתית. רק כביכול, כי גם כשיוצאים לחופשה משפחתית יכולה להצטבר תחושת חנק, קדחת בקתה, נכון? רובנו לא רגילים להיות זה עם זה באותו חלל למשך הרבה זמן. כדאי לכם ליצור בבית אזורי התבודדות. גם אם הבית קטן ורוב החלל פתוח, אפשר פוף פה, פינת התכרבלות שם, מקום לשמוע מוסיקה או פודקסטים עם אזניות בעוד פינה וכו'.

חשוב להכריז על הפינות כפינות וחשוב לקבוע כללים – כשמישהו פורש לפינה לא מפריעים לו, לא שואלים אותו אם הוא רוצה לשתות משהו ולא באים לתת חיבוק. עוזבים אותו לנפשו עד שהוא מתחבר בחזרה.

להישאר בקשר

טלוויזיה דלוקה ווטסאפים מטרטרים זה לא להישאר בקשר. להישאר בקשר זה איטלקים שרים סרנדות בחלונות, וזה להרים קשר דיגיטלי לקרובים והיקרים שלכם פעם ביום או יומיים כדי לדבר אתם ולהתמקד בשיחה אתם. זה גם לבדוק אם יש בסביבה הקרובה אדם שחי לבד ולהרים אתו קשר פעם ביום יומיים. בני אדם צריכים חברה אנושית שמקדישה להם זמן ותשומת לב. גם אתם.

פרויקט 100 ימים

מכירים את #the100daysproject ? השנה הוא מתחיל ב 7 באפריל אבל אתם לא חייבים לחכות. בוחרים פרויקט ומתמידים בו 100 ימים. תמצאו את שאר ההנחיות והכוונה לרעיונות באתר. אם תחשבו "ואם הקורונה תיגמר קודם?" הניחו למחשבה והתחילו את הפרויקט כי הוא יכול לעשות לכם טוב עם ובלי קשר ללו"ז של הקורונה.

יומן חוויה

קדחת בקתה יכולה לגרום לכזה חוסר שקט, שכתיבת יומן יכולה להיות הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות. דווקא את חוסר השקט הזה יומן יכול להרגיע. יש כל מני יומנים ותרגילי כתיבה שיכולים לעזור, אני מציינת רק חלק: כתיבת דפי בוקר (דרך האמן/ג'וליה קמרון), יומן הוקרה – לרשום בכל יום שלושה דברים שאתם מוקירים עליהם תודה, יומן סיכום יום – שלושה דברים שאני מוקירה עליהם תודה או שלוש הפתעות משמחות, דבר או שניים שאני רוצה לעשות או להיות יותר טובה בהם מחר, ודבר אחד שלמדתי.

רק בריאות! גם רגשית, נפשית ורוחנית.

2020-05-29T11:48:57+03:00 16 במרץ, 2020|

כשהשמש שוקעת האור חוזר למנורה






כותרת הרשומה היא ציטוט מפי ילד בן ארבע. בגלל שהוא נכד שלי, אני מרשה לעצמי לקרוא לו 'מר קטן' והוא מסכים לי. יש לו עוד אחד כזה "בקרח יש מים והם יוצאים מהחורים". שמצטרף למשפט אחר שאמרה אמא שלו כשהייתה בגילו, "אמא שלי עושה ככה עם המקל ויוצא לה שיר". מקל – הכוונה לשרביט ניצוח. מה שתפס את תשומת לבי בשלושת האמירות המקסימות הללו היא היזמה לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – אור, מים, מוסיקה.

נזכרתי בציטוטים האלה תוך כדי דיון שהתפתח לנו לא מזמן בקבוצת מספרי סיפורים בקהילה. הדיון עסק בארבעת הבנים בהגדה של פסח ומה אפשר ללמוד משם על אופן ההתייחסות לאנשים שונים במעגל לומדים. מיד אחרי ארבעת הבנים מופיע מדרש:

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא, אִי בַּיוֹם הַהוּא יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

לענייננו: יש מצוות עשה לזכור בכל יום את יציאת מצרים. התזכורת מופיעה בקריאת שמע. יש עוד מצווה – לספר את סיפור יציאת מצרים. זה כבר סיפור-סיפור, שאותו אנחנו מצווים לספר פעם בשנה בחיק המשפחה. שאל מי ששאל אם אפשר להתחיל לספר מראש חודש ניסן ולא רק בליל הסדר. תלמוד לומר רק ביום החג. שאל ההוא – אפשר לפחות להתחיל מבעוד יום? תלמוד לומר – אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שזה רק בליל הסדר. רק כשיש משהו מוחשי מונח לפניך, שממנו אפשר להתחיל להסביר הסברים ולספר סיפורים על עניינים שאתה לא יודע עליהם מספיק כדי לשאול רלוונטיות. שוב העניין הזה של לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע.

מה שהזכיר לי אירוע קטן עם אישה יוצאת אתיופיה שעזרתי לה למצוא את הסיפור שלה. יש לה סיפור, היא הצליחה להוציא אותו. באחד התרגילים המאוחרים שעשינו תיעדנו נקודות מפנה בסיפור על פתקאות שמונחות על ציר זמן. כשסיימנו את התיעוד היא התבוננה על מערך הפתקאות ואמרה, "עכשיו יש לי סיפור". מבחינתי היה לה סיפור גם קודם. היא חשה בו כממשי רק כשהשלד שלו נרשם על הפתקאות. עוד ביטוי לצורך לתת מיכל מוחשי.

בדיון עלו גם דוגמאות מסוג "מקל סיפורים" שהוא מנהג מקובל באירועי-סיפור, להשתמש במקל מקושט שעובר מיד ליד. מי שמחזיק בו הוא האדם שמקבל את המקום לספר סיפור. מי שדורש אותו לעצמו יודע שיש לו סיפור לספר. או אבן גדולה שעוברת מיד ליד ומי שמחזיק בה מוסכם על כל הנוכחים שתורו לדבר. או תת-דוגמה שמספר הסיפורים אריק שמיידלר ז"ל נודע בה – מקל מגולף ממנו "משך" את הסיפורים שלו. ואלי ההיפך. אולי הסיפורים גילפו דרכו את המקל כדי שיספר אותם. מי יודע.

משם התכנסנו לאחת הסוגיות המוכרות למספרי סיפורים, עניין ה"תלבושת". אני לא מתייחסת כאן לתופעה הלא-קשורה-בעליל שהופיעה בארץ בשנים האחרונות: הורים לא קונים כרטיסים לשעת סיפור אם המבצע לא מגיע עם תלבושת ואביזרים. אם מישהו רוצה לדון אתי בזה, אין בעיה. הדיון בקבוצה נסוב סביב הצורך של מספרי סיפורים במשהו שיעזור להם לעשות את המעבר לדמות מספר הסיפורים – של עצמם. או בצורך להשתמש לפעמים במשהו שהוא תלבושת או חלק של תלבושת, כדי "לארגן" משהו בעצמם או במהלך האירוע הסיפורי. כאלה יש דוגמאות יפות ומעניינות, אך אם להעיד על האמת – אין בהן הכרח. מספר סיפורים יכול להגיע בלי שום דבר מלבד המיומנויות שלו עצמו ולהחזיק קהל הרבה-הרבה זמן.

עם זאת, קיים צורך פנימי. עובדת קיומו קשורה לרעיון שרץ לאורך הרשומה הזו – הצורך לתת מיכל מוחשי לדבר שלא בדיוק מחזיק צורה ולא לגמרי ברור מניין הוא מגיע – כמו להיות מספר סיפורים. הצורך להמחיש את החלק הזה בזהות. מספר סיפורים הוא עיסוק חסר "מדים" – עד שהמספר פותח את הפה. בעולם שיש בו כל כך הרבה מדים, סמלים, ייצוגים מוחשיים לזהות, מרכיבי זהות, עיסוקים ותפקידים, קשה להיות בעל מקצוע שקוף-מדים ונטול ייצוגים מוחשיים.

ויש עוד צורך שקשור באותו עניין: הצורך לבצע את המעבר למקום "ההוא". זה מקום קצת אחר מלהיות אני "הרגילה". זו לא דמות אחרת, זו לא אני אחרת, זו יותר איזו תנועה פנימית לעבר מקום בתוכי שממנו אני מכווננת לספר סיפורים, לתקשר עם אנשים, להקשיב הקשבה עמוקה, לנקות את כל הרעש מחוץ למגרש עליו נתמסר הסיפור, הקהל ואני. יש כאלה שפותרים את המעבר בשימוש באביזר לבוש כמו כובע, או בגד מסוים שהוא לא בדיוק תלבושת אלא בגד-עבודה. יש כאלה שמשתמשים בחימום קולי למעבר, יש כאלה שמתבודדים או שותקים לפני מופע ויש כמוני שעוברים בסוויצ'. בכל מקרה יש שם מעבר ולמעבר הזה יש ביטוי מוחשי ביותר, גם אם הוא לא ניכר לעין.

2020-03-01T13:11:11+03:00 21 בדצמבר, 2017|

געגועיי לשלווה

ככל שמתפרקת תמונת החינוך בארץ, ככל שהדברים נראים מסויידים, חסרי טעם ויומרניים יותר, ככל שמתרבים הדיבורים על כשלונות ואף-אחד לא עושה דבר כדי לעצור הכל ולשאול מה קורה, ככל שמתדלדל האומץ מתוך מקצוע החינוך, כך גדלים געגועיי לשלווה.

שלווה, שאת שם משפחתה איני יודעת אם שמעתי אי-פעם, הייתי המחנכת שלי בכיתות ד' – ו'. שלוש שנים אותה מחנכת, כבר לא פוגשים כאלה. גם את גילה לא אוכל לומר. היא נראתה מבוגרת עם שיער שחור שלעיתים הלבין ואז השחיר בחזרה. בדיוק אותו שחור שהיה לה גם יותר מעשרים שנה אחר-כך כשחלפנו זו על פני זו בחטף, בחצר אותו בית-ספר. היא אמרה "לימור שיפוני" באותו קול צרוד ספוג עשן סיגריות. אז היה מותר למורים לעשן בחצר בית הספר, אולי גם בכיתה ושלווה השמישה את ההיתר הזה עד קצה בדלי המון סיגריות. הפתיע אותי לשמוע את שמי, לא הפתיע אותי ששלווה זכרה אותו ולא בגללי זכרה. זכרה כי מורים אמורים לדעת ולזכור את שמות תלמידיהם.

היא לימדה אותנו הרבה מקצועות, היא ידעה המון. כך זה נשמע ואנחנו לא הצלחנו לא להקשיב גם אם ניסינו. מעולם לא הפריע לה תלמיד בזמן שיעור והיא מעולם לא נדרשה להרים את קולה בשל הפרעה או רעש. אם עשתה זאת הייתה לכך סיבה אחת בלבד – משהו באמת עקרוני. עקרוני מצד התוכן והיה חשוב לה שנדע את העיקר. לא היו לה התלבטויות לעניין העיקר והיא לא התחבטה בפוליטיקלי-קורקט. היא ידעה אז את מה שאני מבינה היום – אם זה עקרוני למורה, התלמיד יבין שיש דברים בעולם שהם עיקר. גם אם לא העיקר שהיא רואה. בכל מקרה, עיקר צריך שיהיה. אני מתקשה לומר שהיו בינינו תלמידים שלא ידעו להבדיל בין עיקר וטפל ואם התגנב לו טפל, הרי שהיה בגודל הראוי לו ולא העיקר.

ספר אחד לכל מקצוע, מעט ציורים ותצלומים, הרבה טקסט. קראנו ועוד איך שקראנו. גם הבנו את הנקרא כי שלווה ידעה לפתח אותו לנגד עינינו כך שנבין. בהתחלה הבנו בעזרתה, מאוחר יותר ידענו להבין לבד. מחברת חומה אחת לכל מקצוע וממש כתבנו בהן, דפים על-גבי דפים של שיעורי-בית, לא מה ששלווה אמרה. לזה הקשבנו.

היו מעשי-משובה, ודאי. גם עבירות משמעת של ממש אבל לא בשיעורים של שלווה. היא הייתה הדמות אליה הגענו אחרי שתפסו אותנו ואחרי שהיינו בבירור אצל המנהלת. זה היה החלק המאתגר ביותר – להגיע לשלווה אחרי. היא הייתה שואלת שאלה קצרה או שתיים ומצפה לתשובה בארשת קשובה. לא כדי לנזוף, לא כדי לבייש – כדי לשמוע איך אנחנו מנסחים את מה שעשינו, מה קרה בבירור, מה אנחנו מבינים מכל זה. אם היה לה משהו להוסיף – הוסיפה. אם לא, הורתה לפוחז לשבת במקומו בניע-ראש מוכר.

שלווה לא ניסתה להציל אותנו מהקשה של החיים, לא ריככה איפה שהקושי היה במידה המתאימה גם אם לנו זו נראתה מצוקה גרנדיוזית באותו רגע. היו לה פרופורציות בריאות ולמדנו אותן ממנה דרך השקט, דרך קבלת הדברים כמות שהם. לא תמיד הולך כמו שרוצים, מה לעשות. יש אפשרות לשפר, לשנות, להתאמץ, להתאמן. היא כיבדה את כולנו בלי שידענו מה דעתה על כל אחד מאיתנו בנפרד. היא לא העדיפה ילד כזה או אחר ומי היו ההורים שלנו ממש לא שינה לה יותר מדי. אנחנו היינו העיקר והייתה לה עבודה לעשות איתנו. היא עשתה, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, מדי חודש, שנה אחר שנה, אני לא יודעת כמה שנים, הרבה.

היא גרה ליד בית הספר אבל מעולם לא הזמינה אותנו לבקר. פעם אחת היא שלחה תלמיד להביא משהו מביתה – דבר מה שהכינה לשיעור ושכחה בבית. אני זוכרת איך אותו תלמיד הלך בחרדת קודש וחזר לתוך מתקפת עיניים בכיתה החרישית "ראית את הבית שלה?" שאלו העיניים. אף אחד לא שאל בקול, אולי עוד כמה זכרו בהפסקה אבל העניין נמוג מהר.

בכיתה ז' עברנו לחטיבת הביניים – אחד הרעיונות היותר מטופשים עלי-אדמות. השלווה נגמרה אבל איכשהו היא נשארה בתוכי – עד היום. היא הפכה להיות מקום מפלט פנימי שמכניס דברים לפרופורציות בריאות גם כשהכל מסביב מוטרף.

תיכף מתחילה שנת-לימודים. הלוואי והייתי יודעת שתהיה בה שלווה.

2020-03-01T13:22:35+03:00 17 באוגוסט, 2012|

זמן נשים

ערב חתונתה הלכנו למקווה. סבתה, אימה ואחות אימה, חמותה לעתיד ואחותה, אחיותיה, אחיותיו, בנות וחברות. עדת נשים ארוזה בשיירת מכוניות צנועה נותנת במרחב הציבורי שינוי רגעי, סימן בשטף החיים; שילך הזמן בקצב הנכון ולא ירוץ מהר מדי לחופה. העסקה העתיקה, זו הנטווית בידי הממונות על קווי הזמן הארוכים, צריכה להיחתם ראשונה.

מוסרות צופרי המכוניות משתחררים, יחד איתם צהלולים, מחיאות-כפיים ושירה. גרם מדרגות מעוקל וחדר-קבלה צר הופכים את הקבוצה לדבוקה מעורבת רגשות; סקרנות, חשש, יצר שמחה פשוטה, תקווה עצמית, כאבי צלקות-חיים, אהבה שאינה נדרשת להסבר, מבוכה, קרבת פתאום מפתיעה, שותפות רדומה המתעוררת לחיים מעומק הזמן והגופות הנשיים המצטופפים לכבודה.

בלנית קצרת-קומה ונעימת סבר מקבלת את פני החוגגות החילוניות. בקול רם עשוי-חג ודברי שבח היא מצליחה איכשהו לחצות את קווי הריחוק הרגילים. יהא המניע הרשמי אשר יהא, הסיפור שלה הוא עוד גוון לסיפור עמוק יותר שאינו משתבש בשום גרסה; במעגל חייה של האישה הצעירה שתורה למקווה נקבע לשעה שמונה ורבע, מגיע השלב הבא. "יש גם אחת בתשע" אמרה הקצרה. אפילו המשפט הזה לא מצליח לתת להרהור הציני מספיק חומרי-חיים.

"בואי אמא" אמרה. הלכנו לאורך המסדרון. היא נחושה לעמוד במשימה שבאותו רגע עוד הבינה כשלב הכרחי בדרך לפתק שידרוש הרב למחרת; אני, נושאת סלסלת המתנות המפוארת שהכינה עבורה אם החתן חושבת לעצמי מחשבה שקטה: למרות שכפות רגלינו לא דורכות על חול שפת-ים ומקום הטקס כלוא למבנה ממורק וחסר אופק, תחושת הזמן הארוך אליה תתוודע בעוד דקות נוכחת. גם אם לא תבין אותה, תרגיש בה. אני מחייכת.

הבלנית מסבירה, הילדה מקשיבה. שתיהן ממלאות את חלקן באדיקות. הראשונה יוצאת, השנייה נכנסת למקלחת ואני משרתת את התקדמותה בכיוון המטרה. היא מתעטפת במגבות. רגע לפני שאני יוצאת לקרוא לקצרה אני שואלת "את רוצה שאזמין גם את סבתא ואת אמא שלו?" מבט של בהלה חולף לרוחב פניה, התשובה תשובת נערה. אני מסבירה את הטעם ומבטה משתנה למבט מהורהר של למידה. "החלטה שלך" אני אומרת "מה שאת בוחרת". "רק הן" היא מאשרת ואני יוצאת למסדרון, מציצה מעבר לסיבוב ובלי דגל לבן מנסה לוודא שלא יצלפו סוכריות ‘טופי ברכה’ לכיווני.

אני מזמינה אותן לבוא ורואה את מבטי הנשים האחרות – אלה שכבר יודעות את קווי הזמן הארוכים והאחרות שמבטן מופתע ונבוך. שוב אני מחייכת, הפעם לדבר שלא הבנתי עד לאותו רגע – במעמד ההזמנה הזו מסומן קו ההפרדה הסמוי בין אלה היודעות לאלה שלא. זו הממתינה בפנים עברה שלב לפני רגע, עכשיו עברתי גם אני.

הבלנית מובילה וכשהיא פותחת את דלת חדר הטבילה אני רואה על פני הכלה מבט חדש. המגבות נמסרות לידי והיא יורדת בנחישות אצילה אל המים הצלולים, משתפת פעולה עם הוראות האישה הקצרה. אנחנו עדות למעשה, מעיפות לחלל האוויר מילים המפוגגות את מבוכת הרגע שהיא כיסוי דק מהינומה לרחשי הלב; כל אחת וסיפור חיי-אישה שלה הידוע בשלמותו רק לה עצמה, כל מה שיודעות כולנו והטובלת עדיין לא, כל מה שיודעות הן ואני עוד עתידה לגלות, כל מה שאחותי ואחותה, סבתי ודודותיי, בנותינו וחברותיה וכל אישה אחרת לאורך קווי הזמן הארוכים. העסקה העתיקה נחתמה.

יצאה בלבוש חג, הסוכריות צבעו את האוויר סביבה, עוגיות, משקאות וברכות של שעת-רצון לרווקות נרגשות. יצאנו ומולנו עלו במדרגות הנשים של תשע.

מזל-טוב יפתי. אוהבת, אמא.

2020-03-01T13:29:04+03:00 5 באוגוסט, 2010|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות