ראש בראש עם כתף אל כתף

זה לא נכון שישראלים על-פי טבעם אינם טובים בניהול. העם מצטיין במה שהמלך מתגמל עליו – בכסף, במשרה או בכבוד. הנמשל יתברר בהמשך.

ב 8 ינואר 1982 שלחה סג"מית בסדיר מכתב סודי למפקד החיל המקצועי אליו השתייכה. המכתב שתכנו ועניינו לא יפורטו כאן, התגלגל לתכנית פעולה המשפיעה כיום לטובה על ביטחונם של כל תושבי מדינת-ישראל, חיילים ואזרחים כאחד. מאוחר יותר קיבל המכתב את הכינוי "מכתב הסג"מית" והוצג בפני תלמידי פו"מ כדוגמה לסגנון הלא היררכי בו מתנהל צבא ההגנה. הוכחה לכך שקצינה זוטרה יכולה להגיע בקלות יחסית לקצין בכיר ולהביא בפניו עניין חשוב לדיון.

המכתב, תוצר עבודת בדיקה בת כחצי-שנה, היה פרויקט אישי שהתגבש כנלווה לעבודת הרצף של אותה קצינה. היא הבינה משהו, הבינה כמה הוא חשוב, בדקה כל פרט, גיבשה חשיבה וערכה הכל למסמך ברור. אף-אחד לא ביקש או דרש ממנה לעשות זאת. במסגרת מילוי תפקידה נראה לה שזה דבר נכון לעשותו. אחר-כך הגיע מסע מפרך של ניסיונות להבקיע את אטימות המפקדים המקצועיים. הכל לפי הספר, בלי עקיפת סמכות, חודשים ארוכים של תכתובת ללא מענה והתייחסות כלשהי. אחרי שמיצתה את כל ההליכים פנתה למפקד הישיר שלה וזה עשה עבורה את הקישור למפקד החיל המקצועי. משם, הייתה הדרך מהירה מאוד לזימון, שימוע, הסקת מסקנות, יצירת תכנית פעולה והוצאתה לפועל.

הילדה השתחררה מסדיר ויצאה לאזרחות. שום דבר הקשור במה שעשתה בצבא לא חיכה לה – לא בצבא ולא בחוץ. משם עשתה דרכה לבד בדרך חתחתים השמורה למי שבחרו לעסוק באמנות. מיכולת ראיית התמונה הגדולה וסגנון החשיבה האסטרטגי שלה נהנים כיום מי שמסוגלים בכלל להבין שהם צריכים שרות כזה או שהם צריכים שהוא יגיע דווקא ממנה.

מדוע לא הלכה ללמוד לימודים רלוונטיים? כי אז לא ידעה שיש לימודים כאלה, לא ידעה שיש ליכולת כזו שם, לא ידעה שמה שהיא עשתה הוא בכלל דבר שיש לו דורשים. זה מה שידעה לעשות וזה מה שעשתה. אף אחד מהמבוגרים סביבה לא עצר אותה לרגע ואמר, "תקשיבי ילדה…"

שלושים שנה מאוחר יותר קוראת מי שהייתה הילדה ההיא את הכתבה 'ראש בראש: איזו יחידה מובחרת בצה"ל הנפיקה הכי הרבה מיליונרים?' והכתבה הרדודה הזו מצליחה להציף ולהפוך סוף-סוף למילים סדורות את מה שרצתה לומר כבר מאז:

צבא הוא מסגרת גדולה שיש בתוכה אנשים צעירים רבים, ערימות של פוטנציאל נגיש שניתן לכוון, לעצב ולתת לו להתנסות במסגרת מעבדה עצומה. אלא שלחיילים בוגרי יחידות שאינן יחידות עילית, שאפילו לא קוראים להם 'בוגרי יחידות' אלא סתם 'חיילים משוחררים', לא מחכה בחוץ שום-דבר הדומה למסלול מכוון, שיטה, גופים תומכים, מעורבים מעוניינים, שוק המתייצג בדמותם של אנשים כמו יוסי ורדי או משפחת עופר – שיש לבוגרי היחידות שצוינו בכתבה – גם אם יש להם יכולות יוצאות-דופן ורצון לתרום. אף אחד לא עוצר אותם רגע לפני או אחרי שער הבקו"ם ואומר "תקשיבי ילדה…"

'הכי הרבה מיליונרים' הוא מדד אחד מתוך כמה. הדגש ששמים על המדד הזה יוצר תפיסה מעוותת של מה באמת נדרש כדי להצליח לחולל תועלת בעולם וכל מה שנגזר מזה מעוות בהתאמה, כולל נגזרות חברתיות מקוממות ביותר. יש בארץ אנשים רבים שהם תוצר השיטה הזו המתהלכים בהרגשה שהם לא פחות מ 'גזע עליון'.

הישגי היחיד הם אף-פעם לא הבסיס לניהול מערכות גדולות – חברתיות, עסקיות, שלטוניות.

מה עם מדדים מסוג:

  • 'יצירת מירב התועלת למירב האנשים'
  • 'היכולת להניע צוותים גדולים מתוך תחושת אחריות עצמית עמוקה'
  • 'היכולת למזער פגיעה באופן שיטתי באמצעות ראיית התמונה הגדולה ויצירת הקשרים וקשרים בין קרעי-מידע'

המדדים שציינתי שגם הם רק רשימה חלקית, מייצגים חלקים חיוניים בתמונת הצלחה מערכתית כלשהי. אלא שכאן בוחרים לשים דגש מופגן ושבע-רצון-עצמי על מה שמייצג מטריאליזם מהיר ורווחים גדולים למעט אנשים; דגש מוגזם על טכנולוגיה וזלזול בכל מה שקשור בניהול, זיהוי ומיפוי של בעיות, תכנון נכון ועבודה עם שכל-רוחבי. המערכות מעודדות את מי שיכול 'להביא את הקרקפת' כמאמר הכתבה או לחלופין להיות הזרע היחיד שיפרה את הביצית שמהם ייווצר – עוד דבר; במקום להקצות במקביל את המשאבים הנדרשים להעמיק, לשפר את איכות הדברים הקיימים ואת האינטגרציה הנכונה ביניהם.

יש כאן תסכול אישי. לא שאני לא שבעת רצון ממה שאני עושה – ההפך הוא הנכון. הצער הוא על שזה שאם רק הייתה מסגרת מכוונת האומרת "תקשיבי ילדה…" יכול היה להיות אחרת, עם פחות חתחתים ואולי מכוון טוב יותר למקום שיביא יותר תועלת וליותר אנשים. הרבה יכולת יוצאת-דופן נשארה ונשארת על רצפת שולחן-עריכה שיש בו פילטר יחיד. התוצאה צרה, שברירית והרבה פחות מפוארת ממה שיכולה הייתה להיות.

חבל.

2020-03-01T13:24:32+03:00 7 באוגוסט, 2012|

טקס יום הזיכרון – הצעה אחרת מפעם

כל תושבי הישוב שהחליטו לבוא מתכנסים במקום שיש בו רחבה גדולה. סביבה מעגל גדול של גוזניקים ומאחוריהם עומדים כולם. למי שצריך כסא – יש כמה מסודרים בצד, מביאים לו והוא יושב. במה קטנה מסומנת, לא נישאת מעל הציבור, דגל ישראל, לוח תפאורה יחיד עם המילה יזכור ועוד כמה מילים מתאימות, שני מקרופונים למופיעים ושורת דגלי ישראל קטנים. השאר – מה שיש מסביב בדרך-כלל.

הציבור מתכנס בזמן לצפירה. המנחה קורא להתכנסות "מפקד". יש דום, יש נוח, זהו. הצפירה מפלחת את האוויר לרוחב שמי המדינה כמו שמותחים קו למכנה משותף בחשבון. תרועה להרמת הדגל, תרועת יזכור להורדת הדגל, קריאת יזכור. כל אחד עומד לעצמו – גם הילדים ובני הנוער שהתקבצו לא ליד ההורים. אין רעש, אין דיבורים, הם עומדים מסתכלים ומקשיבים. שלושה שירים, שני קטעי קריאה, המופיעים מבוגרים בני המקום, לא ילדים ולא בני-נוער. גיטרה או אורגן לליווי בסוף 'התקווה' אחרי 'תם הטקס' ואנשים פונים לביתם.

אחרי עשרות שנים בהן אני משתתפת בטקסי יום הזיכרון כאחד המופיעים, טקסים רשמיים, ממלכתיים, הטקס הזה נראה לי יותר נכון. טקס קהילתי שלדי – מכבד ולא מנפח. טקס שאף-אחד לא יכול לגבות עליו תשלום כי אין על מה וטקס שגם אם אתה מתנגד לפולחן שנבנה סביבו ומה שהוא מייצג לעיתים קרובות מדי, הוא מה שצריכים החיים כדי לסמן סימן קטן על הזמן לטובת הקשר שלהם עם נסיבות המוות – כקהילה וכיחידים בקהילה.

2020-03-01T13:25:59+03:00 9 במאי, 2011|

לימוד חובה למנהיגים בכל הזמנים

פוליטיקאי או מנהיג אחר שאינו מודע לכוחה של המילה המדוברת משול למנהל תפעול של חברה גדולה. כמה שלא יעשה, אפילו אם יעשה טוב, אם אינו מודע לחשיבות הנאום וההיגד הראוי – מנהיג הוא לא. הוא יכול להיות ראש-ממשלה מעולה, מנכ"ל תותח, ראש-מערכת יעילה ויצרנית. אבל אם הוא רוצה להיות מנהיג – יצטרך ללמוד איך לצרף לכלי מנהיגותו את אמנות הנאום, סיפור הסיפורים והיכולת לבוא בדין ודברים גם אם לא עין בעין עם כל מי שנמצא תחת מנהיגותו וגם מול מי שעומד נגדה.

כמה מאיתנו קראו את המשפטים הבאים?

"הרעיון אותו אעלה בספרי הוא עתיק יומין: הקמתה של מדינת יהודים… איש אינו חזק או עשיר די הצורך כדי שיוכל להעתיק עם שלם ממקום למקום. רק רעיון יוכל לעשות זאת."    ~ב.ז.הרצל, מתוך מדינת היהודים.

יש רבים שקראו. כמה זוכרים? כמה משתמשים בציטוט הזה כיום? הרי כאן מדובר בתמצית המנהיגות ותקשורת ההמונים אבל אם אין מספרים את הסיפור באופן בלתי נשכח, אם לא שומע אותו כל אדם מתוך הקבוצה שאותה ביקש הרצל להניע, הרי שחוט המנהיגות נקטע. מה שזוכרים האנשים במיוחד זה את הרצל עצמו כשבא לבקר כאן. הם זוכרים את מראה פניו, מבטו, קולו, קומתו, חזותו הכללית ואת הרושם שעשתה עליהם. הם זוכרים דברים שאמר אפילו אם היו שוליים יחסית, רגעיים. הם ייחסו חשיבות לכל תנועה שעשה. מנהיג צריך להיות נגיש לצאן מרעיתו והדרך המרכזית לעשות זאת הם ההקשבה והסיפור, לא ההסתגרות, לא החליפה המחוייטת, לא רכב השרד, המטוס הפרטי וכל שאר סימני השררה. אלה חשובים, אבל הסיפור חשוב יותר. אם המנהיג אינו מספק אותו, יעשו זאת האנשים וכמו שנוכחים מנהיגינו כרגע – לא תמיד לטובתם.

מנהיגים גדולים יודעים  לספר סיפור

וזאת מסיבה חשובה אחת בלבד – סיפור הוא כוח השפעה עצום. ברגעים המורכבים ביותר של מנהיגים בהסטוריה, הם סיפרו סיפור כדי להשפיע על מהלכיהם של בני-אדם. הם שלחו אנשים למלחמות, החזירו אותם משם, הזיזו עמים ממקום למקום, העבירו אותם דרך תקופות קשות מנשוא, יסדו מדינות, נטעו בלב תקווה או ייאוש. סיפור אחד מעוצב ומסופר היטב יכול ליצור אפקט חזק בהרבה מפצצה גרעינית. אמנות הנאום האבודה הוא שמו של דף באתר ה"גארדיאן". אם זה מעניין אתכם גלשו לשם, הורידו נאום והקשיבו. הנאום הראשון בסדרה הוא נאום של צ'רצ'יל. אפשר לשמוע את הגיל והבריאות הרעועה, את הטיפה המרה, את עישון הסיגרים. אפשר לשמוע גם איך הוא בונה את הסיפור, מציב עצמו בנקודת פתיחה של אמת אישית ובלבול, מצייר ציורים מעוררי הזדהות של קושי, של דויד וגליית, בונה עומס רגשי על מאזיניו רק כדי לשחרר אותם מאוחר יותר, מנחית נצחון דבור מלא עצמה, מגיש לעצמו לחבטת מחץ.

רק סיפור לספר

לפעמים זה כל מה שעומד לרשות המנהיג – רק סיפור לספר. יכול להיות שכל התמונה היא לרעתו ולרעת אנשיו, אבל אם ישכיל לספר את הסיפור המתאים, יצליח לפתוח אפשרות נוספת עבור כולם. ייתכן שתצלח ייתכן שלא, אבל הרווח הוא באפשרות הנוספת. אם הסיפור מעולה ומסופר היטב, גם אם ייכשלו, עדיין יהיה להם חוט של תקווה, חזון עתיד להיאחז בו. אנחנו שוכחים לפעמים שהמצב בו אנו חיים הוא פרדוקסלי כמעט מכל בחינה ולעיתים קרובות מדי מצפים לפתרונות מיידיים לכל דבר. אם המנהיג יודע לספר סיפור, הוא יכול לייצר את המרחב ואת המחוייבות הנדרשת כדי להתמודד עם מצבים מורכבים, בלי שכל אחד מאנשיו ילין בכל רגע על כמה קשה, בלי שרבים יראו רק סוף מול העיניים, בלי שכל אחד ידאג רק לעצמו.

סיפורים, לא שקרים

כן, יש הבדל עצום בין השניים. יש מנהיגים רבים המסתתרים מאחורי וילאות סיפוריים כשהם חושבים שהם מכסים בכך על שקר גדול. אבל שקר עתיד להתגלות וכוונה בלתי ראויה אפשר להריח מרחוק. יש בין המנהיגים דמגוגים רבים, מלהיטי קהל ועוקפי חשיבה מודעת המחוננים בלהטוטנות מילים. אבל אין אומרים? אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אי-אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. לפעמים מספיקה רק חשיפה אחת של שקר מחופה כדי לרסק מנהיג אל תהומות השכחה, לפעמים מצליחים למשוך אותנו באף הרבה זמן – אבל לא לתמיד. אז אם מנהיג מתכוון להשתמש בסיפור – כדאי שיאמין לו ויעמוד מאחוריו – באמת.

הא, כן, האמת…

אני שומעת מה חלק מכם חושבים. האמת….באמת, של מי? איזו אמת בדיוק? למי היא טובה ואת מי היא הולכת להפיל או לחסל? אכן, במרוצים הבלתי נלאים בהם חיים מנהיגים כיום וגם מתוך כך שלא כולם נבחרים מסיבות ראויות – יש הרבה אי-אמת בחייו של מנהיג. לא את כולה דרך-אגב רק הוא מייצר… מתוך עבודתי עם מנהיגים אני יכולה לומר כי האמת היחידה שהם יכולים לערוב לה, אם ישכילו לכך ואם זה חשוב להם, היא האמת שלהם עצמם לגבי מצב נתון. אלא שמשום שהם לא יכולים להשאיר אותה לעצמם והם מצווים להעביר אותה הלאה, הם צריכים ללמוד לספר סיפור, לא שקר, לא התחנפות, לא פאתוס, לא שום דבר שמונע משיקולים חיצוניים אלא את הסיפור המדגים את האופן בו הם עצמם רואים את הדברים. לכך דרוש אומץ ודרוש לימוד. לכך דרושה ההבנה שגם מנהיג הוא אדם אחד בלבד ושהוא יכול לשגות בסיכוי סביר למדי. לכך דרושה ההבנה שגם אם המנהיג בבדידותו הגדולה מודע לאפשרות לטעות, יש עליו אחריות עצומה של בחירת האמת שלו, גיבושה, עיצובה והגשתה לציבור. שאם לא, הוא מוליך את כולם לאבדון כזה או אחר.

 

2020-02-23T18:29:13+03:00 28 באפריל, 2007|

ללמד מנהיגים לדבר אמת

בשנת 2002 השתתפתי בפעם הראשונה בועידה השנתית של הNSN – הארגון האמריקאי למספרי סיפורים. משעות הבוקר זרמו למלון עוד ועוד אנשים עד שהתקבצו להם כ400 אישה ואיש. הגענו מוקדם משום שלפני הועידה עצמה התקיים אירוע קדם-ועידה ובחרתי לקחת חלק בקבוצה המתמקדת ביישום אמנות הסיפור בארגונים. האולם היה רחב ידיים, ישבנו סביב שולחנות עגולים והבוקר קלח בנחת. בזה אחר זה עלו דוברים שסיפרו על הצלחותיהם ביישום סיפור סיפורים בארגונים גדולים וקטנים. היה מעניין והדיון נקטע רק לטובת ארוחת צהריים שהוגשה בחוץ. יצאתי, ראיתי תור גדול וחזרתי לשבת בינתיים באולם, לבד.

כעבור כמה דקות הרגשתי שמבעד לדלת עומדת לעבור ישות המשדרת אנרגיית חיים חזקה ביותר. עוד שניה חלפה, ודרך הדלתות הגבוהות הופיעה גברת עגלגלה, לא גבוהה במיוחד, מבוגרת ממני, לבושה שחורים ופרח אדום עצום נעוץ בתסרוקת השיניון שלה. כשראשה מוביל קדימה, היא סרקה את האולם והניחה את מבטה הנוקב עלי, עשתה את הדרך הפתלתלה ביער הכסאות וישבה בכיסא הסמוך אלי בלי להוציא מילה. לא אופייני לאמריקאים. "שלום," אמרתי והיא המשיכה להתבונן בי. זה לא הרגיש לא נוח. "את לא רוצה לדעת למה ישבתי לידך?" שאלה לבסוף. "למה ישבת לידי?" עניתי כמתבקש. "הרגשתי מבחוץ שבאולם הזה יושבת ישות עם נשמה חזקה אז נכנסתי לראות מי זה" הנחיתה.

לא יכולתי להתאפק מלצחוק ופלטתי "אם היית גבר הייתי אומרת לך שזה משפט פתיחה מקורי." היא חיכתה בסבלנות עד שאצא משביעות הרצון העצמית שלי ואז אמרה "את לא יודעת מי אני." הודיתי, ואז הוסיפה "אני דר' קלריסה פינקולה אסטס." עכשיו זה היה התור שלה להיות מרוצה כי בקלות היה ניתן לראות שהלסת התחתונה שלי פגעה בשטיח. "את הרבה יותר יפה במציאות מאשר בצילומים שלך," אמרתי. מה לעשות, זה מה שעף לי מהפה ולשמחתי לא ההיפך. "גם את" ענתה ואז התפוצצה מצחוק והמתח הראשוני שנוצר מכל המהלך הפותח הזה הפשיר.

היא התעקשה שאוכל משהו וטרחה לקום, לעמוד בתור ולהביא לי צלחת עמוסה. "we have to break bread together" זימזמה תוך כדי שהיא בוצעת פרוסת לחם ועומדת עלי כדי שלוודא שאני לועסת. רק אחרי שנחה דעתה בעניין האוכל אמרה "אז מה את חושבת על מה ששמעת עד עכשיו?" היו לי שתי אפשרויות – להיות נייסית או לומר את האמת. בעצם הייתה לי רק ברירה אחת ועניתי "זה מעניין, זה יפה אבל שמעתי רק על הצלחות. אין קשיים? זה חסר לי." "איפה בגוף זה מרגיש לך חסר?" שאלה. אחרי מחשבה קלה הנחתי את ידי על הבטן ואמרתי "כאן." דר' פינקולה-אסטס שקעה לתוך מחשבות עמוקות ואני המשכתי לאכול. אחרי שלוש דקות אמרה "יש לך משהו לכתוב עליו?" התיק שלה היה עמוס ניירת ודי ברור היה שיש לה משהו משלה לכתוב עליו אבל פתחתי את המחברת שלי ואמרתי "בבקשה."

היא דיפדפה במחברת הרשומה בשפה שאינה מכירה עד שהגיעה לעמוד נקי ורשמה עליו, סובבה אלי את המחברת ואמרה "זה?" על הדף הייתה רשומה מילה אחת –  "PARNASA". חייכתי לעצמי בהפתעה אבל גם כי פתאום הבנתי את עומקה של המילה הזו. "כן," עניתי וגם הסברתי במה חידשה לי השאלה שלה. "תודה לך, עזרת לי מאוד ועוד תביני איך ומה", אמרה, קמה ויצאה כלעומת שבאה. שוב חייכתי כי כבר היה לי סיפור והייתה לי מילה רשומה בכתב ידה במחברת שלי. ימי הכנס חלפו בעניין גדול והיום האחרון נפתח בהרצאה של אותה גברת. הפעם הופיעה לבושה בפרח אדום וכל תלבושתה הייתה בצבע המתריס הזה. נושא ההרצאה "חניכה: איך להיות מבוגר: המתנות והאתגרים."

תמצית דבריה – רכישת בגרות אינה עניין של גיל כרונולוגי כמו שהיא הוצאה לפועל של כישורינו והמתנות שיש לנו ובחינת עמדותינו ללא הרף. הפואנטה בלהיות חכם היא להיות אדם אמיתי. בזאת אנו לומדים לפרנס (מוכר מאיפה שהוא?) ולייעץ לעצמנו ולאחרים ויש לגבורה הזו דרך להתפתח. את התמצית הזו העתקתי בתרגום חפשי מחוברת הכנס. חיפוש במחברת שלי הוביל להבנה שלא רשמתי כלום בהרצאה שלה ואני יודעת בדיוק למה; היא הצליחה לרתק אותנו למקומותינו בלי רצון לעשות דבר מלבד לשמוע אותה עוד ועוד. אולם של 400 איש צחק יחד, בכה יחד ואי אפשר היה להשתחרר אפילו לרגע מקורי הקסם שטוותה ביד אמן דרך ליבות כל היושבים בקהל. היא הציגה את רעיונותיה בזה אחר זה, שוזרת דיבור חופשי בקריאת קטעי שירה, בדיחות ודברים חריפים אודות תפקידו של המבוגר כמספר סיפורים עבור משפחתו, של המנהיג עבור קהילתו. הוא זה המעביר את הדורות הצעירים יותר דרך זכרון אבותיהם ואירועים שקרו, הוא העוזר להם לפענח את זהותם בזמנים של שינוי, הוא המתיר את לשונם בהתמודדות עם אובדן וכאב. לא רק שהוא היודע לעשות זאת – זו אחריותו המרכזית בחיי משפחתו והקהילה בה הוא חי.

עד כדי כך חשוב התפקיד בעיניה שהגיעה לומר "אם אתה רוצה להרוס תרבות, הרוג ראשית את מספרי הסיפורים" ללמדנו שהיעדר מספרים או היעדר "זקני השבט" או נושאי ידע מבוסס מסורת ארוכת שנים וחשיבה, פירושו הרס התרבות. הרס התרבות, זהותה והתפוררותה לכל רוח ולהשפעות שאינן בהכרח רצויות. היא בנתה את הנקודה הזו נדבך על גבי נדבך ואני, כמו שאר היושבים בקהל, חשתי את הכאב הצורב שעלה בי מן ההרהור בתרבויות שאני מכירה שהיעדר מספרים ואנשים מבוגרים היכולים להתבטא אמת מאפיין אותן. עלה בי הצער על העוני והגזל הרוחני, על הרעב לזהות, לתוכן. ואז, ברגע ההוא, אחרי שקיבות כולם נחמצו המשיכה "כן, זה סוג של רעב לדבר שהיהודים קוראים לו – פרנסה" והרחיבה אודות כל משמעויותיה של המילה הזו – לפרנס את האש, את הבטן, את המשפחה, הקהילה, המדינה, הלאום, הזכרון, הזהות, לדאוג לכך שלא יהיה רעב לא בנפש ולא בגוף, לא ליחיד ולא לקבוצה, לפרנס ללא הפסק.

התובנה הבאה עבורי הייתה הקשר בין הדברים הללו לאופן בו מתרחשות אינטראקציות דיבור שטבען מפרנס – שזו אמנותו של מספר הסיפורים. אנחנו שואפים לתת אוכל לרעב וראשית עלינו לזהות את הרעב כדי שנוכל לתת את האוכל הנכון. אנחנו עושים זאת עבור אחרים ועבור עצמנו וכל המהלך הזה קשור בחוכמה, בלהיות אדם אמיתי. בין שאר השמות בהם התברך העיסוק הזה נקראים המספרים "seekers of truth" – דורשי אמת. במקומות בהם אין מספרי סיפורים, אין דורשי אמת ואינטראקציית הדיבור יכולה להתבסס שם על שקר גמור. לא רק שקר לגבי עובדות אלא בעיקר שקר בכל מה שמפרנס ולכן העוני והרעב בגוף וברוח. שלא תטעו – מספרי סיפורים לא תמיד מדברים אמת עובדתית, אבל האמת שאנחנו מייצגים עמוקה מן העובדות. היא נוגעת לעיתים קרובות במה שלא ניתן כלל למדוד, רק לשמוע עליו חוויות. אנחנו מציעים פתרונות סובייקטיביים לבעיות סובייקטיביות.

מתי כושל מנהיג באי אמירת האמת מלבד הפעמים בהן הוא משקר שקר מוחלט הניתן להוכחה? כאשר אין לו כוונה לפרנס את מה שאנחנו באמת צריכים אלא לפרנס משהו אחר כמו אינטרס אישי צר או את הפחדים של עצמו. אם רבים בעם צורחים למנהיג שהוא משקר, הם לא בהכרח מדברים רק על העובדות. הם מדברים בעיקר על אחריות שיש למנהיג כלפי העם – לא להשאיר אנשים לבד בחושך, בבלבול, באי הבנה בקשר לאיך הדברים מסתדרים מול מה שהם מרגישים, בתחושה שהוא מנותק מהם ואינו שומע אותם.

בסוף ההרצאה רציתי לגשת אליה ולומר תודה אבל לא היה לי סיכוי לחדור את חגורת האנשים שעמדה סביבה וכבר הבנו שאני לא אוהבת לעמוד בתור ומוטב לי לחכות להזדמנות אחרת. כעבור שעה, כשהלכתי לאורך אחד המסדרונות במלון היא הפתיעה אותי מעבר לפינה "חיפשתי אותך כדי לומר לך תודה" אמרה "כבר חודשיים שאני מנסה לברר מהי המילה המדוייקת לתיאור הרעיון אותו תארתי ואת עזרת לי למצוא אותה." לא טרחתי אפילו לשאול איך ידעה מי אני אם בכלל, במה עזרתי וכל שאר השאלות שאולי יש גם לכם.

2020-02-23T18:23:46+03:00 19 באוקטובר, 2006|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות