פוגעים לילדים גם במוח וגם בעתיד

נזקי חשיפה למסכים בגיל הרך

כמו שנאמר בכתבה, יש תקופה קריטית לקבלת הגירויים שיעזרו להתפתחות היכולות הכחולות במלואן. אם אתם מאפשרים לילדים בעיקר את האדומים, הם יגיעו לשוק העבודה עם חסך משמעותי ובלי היכולת להשלים אותו.

חשיפה למסכים בגיל הרך יוצרת התמכרות ושורה שלמה של נזקים למוח ולהתנהגות של ילדים. את זה אנחנו יודעים כבר הרבה זמן, והאייטם הזה בחדשות 12 אולי עזר קצת להעלות את הבעיה למודעות. אבל זה לא נגמר שם. הילדים שניזוקים עכשיו מחשיפה למסכים יצטרכו יום אחד להשיג לעצמם עבודה טובה בשוק העבודה. לפי כל המומחים, העבודות הטובות תדרושנה יכולת מפותחת בשורת כישורים שהם ייחודיים לאדם, בלי קשר למשרה כזו או אחרת. את רשימת הנזקים שאתם רואים למעלה באדום, לקחתי מהאייטם בחדשות 12. זו רשימה חלקית בהחלט. את רשימת הכישורים הנדרשים בשוק העבודה העתידי תוכלו למצוא באינספור מקומות, אני רק ריכזתי.

מה שלא הראו בחדשות 12 זה את ניסוי ההמשך: אם יחליפו לילדים פריטים בולטים בחדר בזמן שהם מרוכזים במסך, הם ישימו לב? ומה אם יחליפו להם אחים או אחיות או הורים? התשובה היא לא, הם לא ישימו לב. ראו כאן.

זה לא סתם שהרבה הורים בסיליקון ואלי מגדלים את הילדים שלהם רחוק מהטכנולוגיה. הם יודעים בדיוק מה יש בתוך האפליקציות שהם מספקים לילדים של אחרים. העובדה הזו אמורה להדליק נורה אדומה ומהבהבת בראש לכל הורה.

 

2020-02-23T10:47:28+03:00 17 בפברואר, 2020|

איזה מזל שיש ילדים. אחרת היינו צריכים להצביע על עצמנו

אם ראיתם בחדשות 12 את האייטם "ניסוי מיוחד: זה מה שקורה למוח של הילדים בגלל החשיפה למסכים" (אין לי מושג מה חשבתם על זה) ראיתם גם את אבי ורשבסקי מנכ"ל MindCET, שכמו רבים אחרים בתחומו לא ממש מתעכב על האתגרים – גם אם הוא יודע לומר שיש כאלה – ומדלג קדימה לדיבור על יתרונות עולם המסכים בלמידה.

הקדים אותו בהרבה אביה של התינוקת שמופיעה בסרטון בתחילת הכתבה. זה סרטון שהוא העלה לרשת ב 2011 יחד עם עוד סרטון תוך שהוא שוטח את משנתו:

"הטכנולוגיה מקודדת את מוחנו, משנה את מערכת ההפעלה שלנו. מוצרי אפל עשו זאת בהרחבה. הסרטון מראה כיצד כיום, עבור הילידים הדיגיטליים, מגזינים הם חסרי תועלת ואי אפשר להבין אותם. זה קליפ מהחיים האמיתיים של ילדה בת שנה, הגדלה בין מסכי מגע ומוצרי דפוס. זה סרטון על איך הדפוס הופך ללא רלוונטי. מדיום הוא מסר. מחווה צנועה לסטיב ג'ובס, על ידי האדם החשוב ביותר: תינוקת."

בסרטון השני הוא לקח יותר תנופה:

"כל מדיה היא תחת הסכנה להיות לא רלוונטית. חובות הוריים כוללים תחזוקת רלוונטיות של מדיה ללמידה; והצגת טכנולוגיות חדשות, פולשניות ועשירות יותר, אך בתשומת לב רבה. התגובה של ילדים לטכנולוגיה היא מטאפורה על מה שקורה לחברה; להיות פשטני, לשדרג את מערכת ההפעלה. מה שקורה כיום ניתן להשוות להפצת הדפוס. ב 1450, כשהדפוס דהר דרך אירופה, פחד אחד שיתק את המעטים שידעו לקרוא: הפחד לאבד את הזיכרון שלהם. ספרים היו קשים לניוד. קריאה מבלי לשנן הייתה בלתי נתפסת. אבל עם ספרים זולים בכל מקום, זכירתן של מיליוני שורות חדלה להיות רלוונטית. פחד זה התבסס על ההקשר הישן. הזיכרון חדל לפתע להיות יתרון תחרותי, והוחלף בכישורים אנליטיים יותר וספרים במחירים נוחים.

הדפוס שינה אותנו בתחומים נוספים. זה עזר לבנות מדינות והפך את מוחם של האנשים לרצוף יותר, אנליטי, ויזואלי יותר. זה אפשר לפתח בתי ספר ולייצר תרבות המונית וליצור אוריינות. אך הפחד לאבד זיכרון והתקווה להיפטר מהמשקפיים מנעו מרבים מהמאה ה- XV להבין מה קורה בפועל. לפעמים, אותו דבר קורה גם היום. טכנולוגיית המידע משנה אותנו, אך אנו לא אוהבים את הרעיון הזה. אנו מטפחים את החלום לשלוט בטכנולוגיה. אנו קונים זיליון מסכי מגע ואנו מקווים להישאר ללא מגע. נטשנו דורות של ילדים מול הטלוויזיה, אבל איכשהו, אנו מפחדים כשאנחנו רואים תינוק אחד עם אייפד. ואנחנו צודקים: הטכנולוגיה מקודדת את המוח ואת החברה שלנו מהר מדי בכדי לאפשר לנו לשמור על השליטה. כשאנחנו רואים תינוק שנוטש מגזינים מכיוון שאין להם קישורים, סרטונים, פיצ'רים חברתיים והתמונות שלהם לא עושות זום – אנו מרגישים, יותר טוב מאשר בלימודי שוק, שאנחנו משנים מעט את החברה שלנו."

זה הראש, לא רק שלו, של עוד המון אנשים שעוסקים בטכנולוגיה ומוציאים ממנה את לחמם. ולפי התגובות יש שמסכימים אתו וחושבים שהם מסתכלים על קדמה, ויש שחושבים שזה מאוד עצוב. אני חושבת שאיזה מזל שיש ילדים לצלם אותם לכתבה, כי אם הם לא היו היינו צריכים לצלם את עצמנו ולשבת להסתכל על זה. אני גם סקרנית לדעת מה יחשבו הילדים שצילמו אותם על זה שצילמו אותם, כשהם יגדלו.

ולכל האנשים שמאכילים את העולם בסיפור על כמה מציאות וירטואלית טובה לאנושות, יש לי קטע קטן לשתף. כבר לא זוכרת איפה מצאתי אותו.

המצפון

הוא משולש קטן בתוך הלב. הוא מתנהג כמו שבשבת.

כשאתה נוהג בטוב הוא נח, ואינו מסתובב.

כשאתה נוהג ברע הוא מסתובב והפינות החדות מכאיבות מאוד.

אם אתה ממשיך לנהוג ברע הפינות משתפשפות,

וכשהמשולש הקטן מסתובב אתה כבר מתרגל ויותר לא כואב.

 

שבוע טוב, חברים.

 

2020-02-23T10:48:18+03:00 16 בפברואר, 2020|

דו"ח חדש: כיצד יכולה מעורבות המונית בעיצוב העתיד לפתור בעיות מורכבות

מכירים את זה שאתם באים לדבר עם נציג/ת רשות כלשהי, מדברים על יזמה או רעיון לפרויקט, מגישים מסמך או מציגים מצגת ומקבלים בחזרה "זה מעניין, תודה שבאת, יש לנו כבר תכניות עבודה מגובשות לשנה הקרובה?" במקרה הממש טוב?

זה משום שרוב עובדי הרשויות – כל רשות – לא שמעו או לא לקחו ברצינות עדיין את רצונו, כוונתו, מוכנותו של ציבור לקחת חלק בפיתוח העתיד של עצמו ושל הסובבים אותו. גם זה במקרה הממש טוב. יותר שכיח לפגוש עובדי רשויות שפוחדים מיזמות של הציבור.

אלא שהשינוי לכיוון עבודה משותפת של הרשויות והציבור הוא בלתי נמנע, לאט ובטוח. יותר אנשים רוצים להיות מעורבים בעיצוב חזון העתיד ומוכנים להתאמץ בשביל זה מעבר ל'לעשות לביתם'. הטעות של עובדי רשויות היא שהם לא מרימים את הכפפה מספיק מהר. במקום לחשוב מה כן ואיך אפשר לעבוד יחד, הם נצמדים למה לא ומגדרים את עצמם ממפגש עם אזרחים בכל מני אמתלות.

הרשויות מפסידות את כל היצירתיות, האכפתיות, המסוגלות, הידע, הניסיון והמשאבים שציבור מסוגל לגייס ולהעמיד לרשות מטרה משותפת. בהתנהלות ה'לא' הן גם מקוממות עליהן את הציבור. בדיוק אותו ציבור שהן אמורות לשרת. הן גם חוסמות את האפשרות של אזרחים לחוות יותר תחושות של מסוגלות, שייכות ורווחה. שזה החלק העגום ביותר בעיניי.

יש כבר בארץ משהו התחלתי בכיוון, ראו 'שיתוף ציבור'. יש רשויות שמשתמשות בפורום תושבים וועדות אסטרטגיות, השאלה היא כמה הדברים באמת משפיעים על תכניות העבודה ועל העבודה בפועל.

עם הביקורת, רצוי לדעתי לחשוב כל הזמן על מה כן. על מה שציבור יכול לעשות כדי לעזור לעובדי רשויות ללמוד את מה שהם לא יודעים. ללמוד בטוב, לפתוח את הראש, להכיר מודלים שכבר עובדים, ללכת יחד גם בעניין הזה. כי אם יודעים מה הדרך, יותר קל להחליט שמנסים ללכת בה.

אני מפנה אתכם לפוסט ודו"ח חדש ומצוין של קרן החדשנות Nesta, שיש הרבה מה לאסוף ממנו. הדו"ח כתוב אנגלית, אם אתם פעילים בעניין שיתוף הציבור, מעורבות המונית וכל כותרת אחרת שמייצגת רצון של אזרחים לעבוד עם רשויות ו/או רצון של רשויות לעבוד עם הציבור – לטעמי הדו"ח שווה לכם את המאמץ הקטן של תרגום. כאן המקור, כאן תרגום הפוסט המקורי:

העתיד שלנו: על ידי האנשים, עבור האנשים

מעבר לפורום תושבים ומעורבות ציבורית מסורתית, טכניקות עתיד משתפות (שזו הגדרה קצת שונה משיתופיות – הערה שלי) עוזרות לאנשים לפתח דימוי קולקטיבי של העתיד שהם רוצים, כך שנוכל לקבל החלטות טובות ומושכלות יותר.

על ממשלות, מנהיגי ערים, מוסדות ציבור, מממנים והחברה האזרחית להיות בחזית הגישה הזו, לתמוך בה באמצעות מימון, אסטרטגיה ופרקטיקום.

המדריך שלנו מכיל הצעות מעשיות כיצד לעשות זאת. הדוגמאות כוללות:

  • ביצוע מחקר במימון ציבורי, ממוקד משימות, שהדטה עליו הוא מתבסס מגיע מתרגילים הבנויים מתוך תפיסת עתיד משתף.
  • יצירת חקיקה חדשה המחייבת מחלקות ממשלה (בריטניה במקרה הזה) להשתמש בגישות אלה כדי לתרום לקבלת החלטות ואסטרטגיות.
  • הטמעת גישות אלה במסגרת יכולת שירות המדינה ומסגרות מקבילות לשלטון מקומי ולארגוני צדקה.

סוף ציטוט, הדו"ח עצמו נמצא כאן, מעניין ונוח לקריאה.

למי שלא מכיר, Nesta היא קרן חדשנות בריטית העוסקת במחקר והפקת דו"חות לשימוש מקבלי החלטות, קובעי מדיניות ופעילים בתחומים אזרחיים. המטרה שלהם לדבריהם, היא להפוך רעיונות נועזים למציאות ולשנות חיים לטובה. תחומי החדשנות בהם עוסקת הקרן הם כלכלה יצירתית ותרבות, חינוך, חדשנות בממשל, בריאות, מדיניות חדשנות, צפי עתיד. הם טובים במיוחד בפרויקטים בתחומי בינה מלאכותית, אינטליגנציה קולקטיבית, ניתוח נתונים, הכללה פיננסית, עתיד העבודה והכישורים. יצא לי לשמוע חוקר בכיר שלהם באקדמיה של ה OECD. מלבד נועם הליכות ורהיטות, הבן אדם מדבר על סטטיסטיקות ואנליזות כאילו שהוא מדבר שירה. בחיי שמרתק. ולא פחות חשוב – כל הגישה שלהם לשימוש בטכנולוגיה מתקדמת נשענת על שדרה אתית מוצקה – לטובת האדם ולא לטובת ניצול חולשות האדם.

2020-02-23T10:51:17+03:00 19 בנובמבר, 2019|

בן חמש, סבתא ודיגיטלי

יום כייף לכבוד יום הולדת חמש. סבתא ונכד נוסעים לחיפה, לביקור במדעטק. בגיל חמש כל דבר הוא הרפתקה: נסיעה ברכבת, נסיעה באוטובוס, עיר גדולה והומה, ובטח שהמדעטק. יש הרבה דברים טובים לומר על המקום הזה, יש גם ביקורת והמלצות לשיפור, אבל זה לא העניין ברשומה הזו. כשרכשתי כרטיס באתר, הזמנתי גם כניסה לתערוכה "דיגיטלי". הסבתא הזו, שמבינה הרבה בדיגיטלי, גם מוטרדת מאוד מחלק מההשלכות שלו. הטרדה הזו יוצרת אצלי התלבטות לגבי איך אני עוזרת לנכדים שלי לדעת מה באמת קורה. איך אני עוזרת להם לדעת ולהבין מספיק, כדי שהם יוכלו להחליט איך לחיות בדיגיטלי.

מה שגרם לי בכלל להזמין כניסה לתערוכה, היא הגישה שנקט המוזיאון. על הנייר, עובד יופי. עוד יותר על הברושור שקיבלנו בכניסה. תוך כדי שהילד מתנסה בכל מני דברים, אני קוראת את השילוט וההסברים ומבינה שבחלק מהמוצגים וההפעלות, תוצאות העשייה מושפעות גם ממידע שמגיע מהרשת, מ"חכמת המונים" וסביר להניח שמעוד כל מני חישובים ומניפולציות של אלגוריתמים על מידע של המון אנשים.

אחת ההפעלות שמופיעה לא מעט הם שאלוני "בחן את עצמך" על מסכים. דברים כמו "איזה גיבור-על אתה" או "כלב או חתול". כאלה. הילד טיפס על שרפרף, שאל מה זה, הבין מה צריך לעשות, אני קראתי את השאלות והתשובות, הוא בחר באצבע על המסך ובסוף כל שאלון התקבלה תוצאה.

בינינו, שאלוני פייסבוק+. הרבה תשובות היתוליות, תוצר מוחם הקודח לא-יותר-מדי של קופירייטרים מתחילים או כותבי בדיחות. בתוספת ההבנה שהכל מושפע מ mash up של מה שקורה ברשת, באמת שאין מה לקחת ברצינות. אבל הילד ראה את הדברים אחרת לגמרי.

אחרי כמה שאלונים כאלה, הוא ירד מהשרפרף והתיישב עליו. ידיים קטנות משולבות על החזה, ראש למטה, מכווץ. "מה קרה?" שאלתי. "זה לא יכול להיות, מה שיצא לי. זה לא קשור למה שבחרתי. זה בכלל לא אני." שאלתי, "איך אתה יודע?"

"אני יודע. כי יש לי בראש כל מני חלומות ודברים שזזים ואני חושב אותם. ואני יודע שאם אני חושב את הדברים שלי, יוצא משהו שקשור. לא משהו שלא קשור."

התאפקתי לא לצחוק מרוב חמידות, כי הוא נראה מתוסכל מאוד. "תסבירי להם שזה לא יכול להיות." הנה אני מסבירה לכם. "אני מאמינה שמה שחשבת זה לא מה שיצא. אחרת לא היית כועס. אבל, זה יקרה לך עוד הרבה פעמים – שיגידו שהתשובה הנכונה היא לא משהו שאתה חושב שקשור. גם חברים שלך, גם אנשים אחרים. אם תתעקש, לפעמים הם פחות ירצו להיות חברים שלך. קוראים לזה 'לחץ חברתי'. חברים שלוחצים ולוחצים עד שאתה מוותר כי אתה לא רוצה לוותר על חבר. לפעמים הם גם יהיו צודקים. לפעמים לא."

הילד הרים את הראש והתבונן בי. "סבתא, אני מבין מה שאת אומרת לי." (למות מהיצורים האלה).

"זה כבר קרה לך או לחבר בגן?" "כן", ענה. הוא הסתכל סביב על האנשים שעומדים ליד המסכים ומשחקים. "הם גם יודעים את מה שאמרת לי?" שאל. "אם הם יודעים שיש להם בראש חלומות שלהם שהם חושבים אותם, אז הם יודעים. ואז כשיש לחץ חברתי הם יכולים להחליט מה הם רוצים לעשות." הוא הסתכל עליהם פרטנית, כאילו מנסה להרגיש מה יש לכל אחד בראש.

המשכנו. שמתי לב שהוא מתרחק מהמסכים עם השאלונים וגם מהפעלות שאחרי ניסיון אחד לא היה ברור לו מה הקשר בין מה שהוא עשה לבין מה שיצא. אחד המוצגים הדיגיטליים הקרין על קירות משהו שנראה כמו מערכת עצבים דיגיטלית בתנועה. לא הספקתי לקרוא מה זה היה כי הוא עף משם כמו טיל. "מה קרה?" שאלתי. "זה עושה לי להרגיש לא טוב. זה לא חלום שלי."

היו גם דברים שמצאו חן בעיניו. המכנה המשותף ביניהם – לילד היה ברור מה קרה עם מה שהוא עשה. בתחנות האלה הוא היה מעורב לחלוטין בעשייה, שוב ושוב. מנסה, בודק את התוצאה, מנסה שוב, אחרת, לומד מה האפשרויות לבטא את הדברים ההם שיש לו בתוך הראש ובגוף.

ואז הלכנו למשחקיה בתחתית הבניין ההיסטורי והוא בנה בקוביות. שעתיים. קודם רובוט מים – אל תשאלו אותי מה זה – ואחר כך בית עם מטבח, מיטה, כורסה, שולחן ונחש מחמד. לקח לו זמן לשכנע אותי ללטף את הנחש. מתישהו נכנעתי וליטפתי אותו קצת.

למחרת חשבתי על מה שקרה עם האלגוריתמים, הילד והחלומות. וגם על מה שקרה עם סבתא. וחשבתי לי שכל ילד צריך שיהיה לו לפחות מבוגר אחד שממנו הוא יכול לקבל הסברים על מה באמת קורה ואיך זה עובד, כדי שהוא, הילד, יוכל לבחור מה הוא רוצה לעשות. כי אחרת, איך הוא ידע אם מה שיש לו בראש אלה חלומות שלו או חלומות של אחרים?

2020-03-01T10:57:14+03:00 4 בנובמבר, 2018|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות