שאלה לשר החינוך בעניין התכנית החינוכית בנושא השואה

משרד החינוך החליט שנושא השואה יילמד מגיל הגן. להמון אנשים יש המון דברים לומר על כך – גם לי. מכל מה שיש לי לומר, אני מציגה כאן שאלה לכבוד השר ואשמח לקבל תשובה מותאמת:

באתר "שבילי הזיכרון" בחלק המוקדש לציון יום הזיכרון בגני הילדים, מפורטים "קווים חינוכיים לעיסוק בנושא השואה בגן הילדים". אם תתעמקו קצת, תגלו שיש שם התייחסות לעובדה שיום השואה הוא יום 'שונה' ולא מעט מן ההנחיות מכוונות לסממנים מוחשיים והתנהגות היוצרים את הרגשת השונות של היום. אני לא בטוחה שזה מה שצריך לתווך לילדים צעירים כדי ללמד אותם משהו, אלא שאז מגיעה הצעה למבנה שיחה עם הילדים לקראת יום השואה והגבורה ובמהלכו. מצטטת:

"בפתיחה ניתן להסביר לילדים כי היום הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום זיכרון הוא יום שבו רוצים להזכיר לכל האנשים תקופה שהייתה לפני הרבה שנים (חשוב להבהיר כי תקופה זו הייתה עוד בטרם נולדו הילדים והוריהם), שקרו בה אירועים עצובים. יודגש הריחוק: "זה קרה בארצות רחוקות". באותה תקופה, אנשים (שניתן להגדירם בשם "נאצים", אם הגננת הבחינה שהילדים משתמשים במושג זה) עשו מעשים חמורים כלפי היהודים, ולזה אנו קוראים "שואה" (הגדרת המילה "שואה" כאסון גדול, משהו רע מאוד). במהלך השיחה חשוב לתאר את גבורת היהודים באותה תקופה ושמרו על תקווה". חשוב להוסיף ולהדגיש כי בתקופה זו היו גם אנשים שאינם יהודים שעזרו ליהודים."

אם הייתי ילדה בגן ובעיקר משום שאני מכירה המון כאלה, וודאי שהיו לי שאלות כמו "איזה (אילו זה עוד לא בגן) אירועים עצובים?"  "מה זה ארצות רחוקות?" "הם היו אנשים רעים?" "מה זה מעשים חמורים?". דווקא עם המילה "שואה" הייתי מסתדרת וגם עם ההסבר. מקסימום הייתי שואלת, "שואה זה סיפור עצוב?" ומגלה מהגננת שכן.

נאמר שעם קצת מחשבה ותחכום הנדרש לצורך התחמקות מתשובות ממשיות, השאלות הללו הן משהו שרוב הגננות יכולות להסתדר אתו. יש רק שאלה אחת שמסבכת את העניינים ממש – "מה זה יהודים?"

כבוד השר?

נ.ב. כמספרת סיפורים יש לי הערה/הארה עבור מי שכתב את ההצעה למבנה השיחה: הרחקת עדות היא טכניקה מרכזית בסיפור סיפורים והיא מאפשרת לגעת בדברים שקשה לדבר עליהם, מבלי להשליך במפורש על מי שמדבר. במקרה הזה – הגננות והילדים. "לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה…" זה עובד יופי. אלא שכאן הסיפור לא ממשיך ב"חי ילד קטן וחמוד ושמו משה" שהמכנה המשותף שלו עם הילדים המאזינים לסיפור בשנת 2014 הוא היותו ילד קטן וחמוד. אנחנו זוכרים שמאזינים נכנסים לנעליים של דמות הגיבור בסיפור ובודקים מולו תחושות הזדהות מסוימות, כן?

המכנה המשותף של אותו משה עם הילדים של היום הוא פרט אחר לחלוטין, מרכיב הגדרת זהות קשה להבנה, משהו שאי-אפשר להוריד בכביסה, שהייתה בעיניי אותם "אנשים"  ההצדקה להנחית על משה את מה שעבר עליו ועל מיליונים כמותו לפני "הרבה שנים בארץ רחוקה".

עם מה זה משאיר את ילדי הגן 2014?

2020-03-01T13:21:22+03:00 1 בספטמבר, 2014|

סתום ותלוש לא יכול להיות שקוף ומחובר

גילוי נאות – ימין ושמאל לא מעניינים אותי כהוא זה. בעיניי הם קיטוב מלאכותי העוזר לבעלי-עניין לחמוק מדיון אמיתי ולעבריינים לחמוק מעונש.

למרות הבטחת ראש הממשלה שלא לקצץ בתקציבי משרד החינוך והרווחה, הם קוצצו. סיפרו לנו ששר החינוך נלחם מספיק חזק כדי להקטין את הקיצוץ ואף הצליח בכך. הצליח לקבל את התקציב שיבטיח את המשך ההתנהלות הנוכחית – משרד חינוך סתום ותלוש.

אם היו לוקחים לו עשרים אחוזים מהתקציב, היה חייב לעשות משהו. יכול היה לפטר מורים, אלא שאז הייתה לו בעיה אופרטיבית. בקיצוץ כזה, אולי היה מתפנה סוף-סוף לבדוק את כל מה שמיותר במשרד החינוך; פונקציונרים שמקבלים משכורת ורכב צמוד אבל לא ברור מה בדיוק הם עושים שם, מבנים מיותרים סתומים בפקידים מיותרים; ועדות פדגוגיות-אקדמיות-דידקטיות המנחיתות על תקציב המשרד עלויות סחבת ותלישות; שלוקח להן ארבע שנים להגיע למסקנה הנאורה שצריך לעשות משהו בקשר לילדי-ישראל ופייסבוק; שבמקום זה הן מנפיקות עוד ועוד תכניות לימוד מועשרות ספרים ואביזרים שלא קשורות לשום-דבר ולא עושים בהן שימוש. זה רק קצה הרשימה.

המערכת שבראשה עומד השר כבר מזמן סתומה ולא רלוונטית. "זה לא התחיל בקדנציה שלו" תמיד יהיה הטיעון – טיעון לא מעניין. שר נמצא בעמדה המאפשרת יצירת שינוי ואפילו שינוי מהיר. אם הוא שר עם ראש, מלכתחילה הוא מבין שלא הכל יקרה בזמנו – חלק ייתרחש מיד אם רק יחליט, חלק יקרה בהמשך ובחלק מהעניינים הוא מכין את התשתית לשינוי עבור השר שיבוא אחריו. תראו לי מתי היה פה בפעם האחרונה שר-חינוך המפעיל חשיבה כזו; לא נצפה מזה שנים רבות. מנכ"ל דווקא היה אחד אבל גם הוא חלף. כל מה שרואים היא חשיבה על שינוי מיידי בפרמטרים פוליטיים.

היאחזות השר ואנשי שלומו בתוצאות מבדקים מכל מני סוגים, מעניינת גם היא כשלג דאשתקד. יואילו לצאת ממשרדיהם ולהגיע אינקוגניטו למוסדות חינוך. אז יגלו את האמת המרה על אלימות תלמידים ומורים, על תנאים פיזיים לא-ראויים, עומס בלתי-אפשרי, עייפות, כעס וצביעות. הרבה צביעות.

במערכת החינוך עובדים מורים מכל מני סוגים. חלקם עושים עבודתם נאמנה במסגרת התנאים הבלתי-אפשריים שהם נתונים בהם. חלק אחר לא מתאים לתפקיד בתחום ההוראה ולשלוח ילדים להתחנך אצלם היא טעות נוראה. להיות תלמיד במערכת החינוך בישראל הפך להיות סוג של רולטה רוסית. גורל הילדים תלוי באיזו מורה "יצאה לי במזל" וגם אם יצאה טובה היא כמעט תמיד תוחלף בשנה הבאה.

פיטרו את אדר כהן, הממונה על לימודי אזרחות. קמו שש-מאות מורים והשתמשו בזכותם לערער. זה צעד יוצא דופן בהיקפו, משהו שהיה צריך להדליק אור-ירוק לדיון פתוח; סוג של רעש אמות-הסיפים שהוא נדיר מאוד בנוף האדישות המקומית הפושה בכל. מה עשו עם זה? כלום. אני מקווה שאותם שש-מאות מורים לא יעצרו כאן אם הם האנשים האמונים על הוראת המקצוע החיוני ביותר לתלמידי ישראל בעת הזו. שלא יפחדו ולא יתקפלו ויובילו מהלך.

מולם יש מי שרואים בפיטורים האלה "ניצחון גדול למחנה הציוני". אני רואה עצמי ציונית, גם אם לא מאורגנת במחנה וכל המהלך הזה מזעזע אותי. אין כאן שום ניצחון מלבד ניצחון צרות האופקים והטינה הפוליטית. אני רואה גם את הקולות האחרים בתוך אותו "מחנה". גם הם כמוני רואים את ההזדמנות. השאלה היא על איזה מצע אמיתי יושב הציבור שלהם כשמחברים את המילים "השקפת עולם יהודית, ציונית ודמוקרטית".

בגן שעשועים ישבה בתי הצעירה, אז בת שש-עשרה. ילד כבן ארבע ניגש אליה ושאל מדוע היא לובשת מכנסיים. "כי נוח לי" ענתה. "את יהודיה?" שאל. "כן" ענתה היא. "אם את לובשת מכנסיים – את לא יהודיה!!!" צרח באמוק וחזר לשחק בארגז החול. ילד כבן ארבע לא נולד עם רעיונות כאלה בראש. מישהו לימד אותו וגם לימד אותו שמותר לו לפלוש לתוך חייהם של אחרים ולצרוח עליהם אם הם לא נראים לו. זה במסגרת ה"יהודית, ציונית ודמוקרטית". בינתיים עברו ארבע שנים, המצב התדרדר.

"הילד במרכז" הוא הרעיון החולה ביותר שהגיע ממשרד החינוך אי-פעם. יחד איתו הגיעו כל הסחי והרפש שמסוגלים הורים, ילדים ומורים ליצור יחד כשאין גבולות וכשילד יודע שבסופו של יום הכל נתון למרותו, שליטתו וגחמותיו. זו עמדה מפחידה, משתקת וכל מה שהיא מצליחה להציף מתוך ילדים זה את "בעל זבוב".

הוסיפו לכך את העובדה שהמון מורים למדו בשנים האחרונות להיות "קואוצ'רים" (מילה מטופשת ורמת הלימוד מטופשת עוד יותר) ותקבלו מערכת שמצד אחד מדברת מילים כמו "שפע" "בחירה" "העצמה" ומיקסום" ומצד שני לא רואה את הילדים ממטר ומאלצת אותם לעשות הכל, אבל הכל, כדי להיראות אצל ערימת מבוגרים צבועה ושקרנית.

"חינוך מתחיל מהבית". נכון. גם מדינה היא בית ובבית הזה אין חינוך. אולי יש תכניות למחוננים, אולי יש תכניות תגבור, אולי מנפחים לילדים את הראש על "העתיד הוא בטכנולוגיה" וגורמים להם לחשוב ש"מעבודה לא מתעשרים" וש"כל אחד הוא יזם" אבל לרבים מהם וגם להוריהם אין כישורי-חיים מינימאליים.

הקטע הבא הוא גראפי אבל כל מילה כאן היא עובדה הניתנת להוכחה ודאית: בבתי-שימוש בבתי הספר, בצבא ובמבני-ציבור תמצאו צואה מרוחה על הקירות, תחבושות הגייניות ספוגות-דם מוטלות על הרצפה, שיירי-מזון וזבל לסוגיו מתגלגלים על הרצפה גם בכיתות ובאולמות.

יותר ילדים לא מביאים את מה שצריך להביא לבית הספר מאי-פעם ולא מסיבות כלכליות; ילדים מאחרים לשעת הלימוד הראשונה בגלל שההורים לא קמו בזמן; ילדים מכים מורים. בכוחה של מערכת חינוך לשנות את כל זה ובזמן קצר מאוד אם היא תטרח להטיל אחריות על ילדים והורים אבל היא לא עושה זאת כי "לא נעים". כי כל מני אינטרסים אחרים. מבוגר בעל תפקיד המטיל משמעת בתחום עבודתו נחשב לאדם קשוח ולא-כייפי, מישהו שצריך להרחיק כדי להמשיך בדקדנס המסתאב לתוך צואה עצמית.

אחלה חינוך.

השאלה היא תמיד "אז מה אפשר לעשות?" אם רוצים לעשות. צריך להתחיל באיזשהו מקום ולי נראה שאותה קבוצה של שש-מאות מורים לאזרחות היא מקום טוב להתחיל איתו. לא נדרשת שום התארגנות-על ושום שטות מהסוג המסרבל הדורש תקציב ואישורים: לכל אחד מכם יש לפחות מאה תלמידים. זה כבר ששת-אלפים איש ולא בטל בשישים. אם כל אחד מכם ישכיל בנוסף לגייס לטובת מה שהוא מתכוון לעשות גם כמה עוזרים מבין ההורים, אנשי-חינוך מקומיים אחרים, אנשי-רוח, אמנים וכל אדם אחר שירצה לעזור ותירצו להיעזר בו, אתם יכולים לשנות הרבה. בעוד שנה, דברים כבר יראו אחרת. הרי כולנו יודעים שתלמידים מוכנים להתגייס ולהתעלות כשלוקחים אותם ברצינות ומטילים עליהם אחריות אמיתית לטובת עניין רלוונטי.

אמצעי למידה טוב מזה באזרחות? לא מכירה. יישר כוח ואשמח לעזור.

2020-03-01T13:24:21+03:00 6 באוגוסט, 2012|

טדקס נוער ביאליק רוגוזין | בעקבות

ישנם אירועים השולחים אותך הביתה עם חיוך לשעות וימים. [email protected] היה אירוע כזה, חיוך בגלל שזה הרגיש טוב להיות בת-אנוש, במיוחד לעניין האנושי. (לגרסה אנגלית)

TEDxYouthDay טדקס נוער

האירוע התקיים ב20 בנובמבר ב59 מקומות סביב הגלובוס. משום שאירועי טדקס מאורגנים עצמאית ומניחים בחירה חופשית לכל עניין כמעט, ניתן לצפות לגיוון, יצירתיות ומעוף. ערבבו את אלה עם המילה 'נוער' והחגיגה מתחילה… צפיתי בשטף שידורי הווידיאו לאורך יממה, מאזינה בדריכות, נרגשת ומופתעת, צחקתי, שמחתי, התפלאתי, נדהמתי, הערכתי, הודיתי מדי פעם לאלוהים או למבוגר האחראי – מי שזה לא יהיה, שמחתי שוב ורציתי מאוד להודות לכל מי שהיה מעורב.

מה שתפס אותי באופן עמוק היה המגוון: הנושאים השונים, הבחירות, הדרך בה עובדים יחד המקומי והגלובלי והשאיפה הבלתי פוסקת לאושר בקיום ובעשייה בכל דרך בה נבחר.

טדקס נוער ביאליק רוגוזין תל-אביב

אם כבר מדברים על גיוון… האירוע בתל-אביב חיכה ל30 בחודש תוך ויתור על שידורי הווידיאו הגלובאליים אבל בלי כוונה לוותר על המסיבה. אין דת כזו בתל-אביב. אם זו הפעם הראשונה בה אתם שומעים על ביאליק רוגוזין אני ממליצה לכם לצפות בווידיאו הזה משום שלשמוע את הסיפור מסופר מפי המנהלת קארן טל יעזור לצבוע את שאר המילים שלי בצבעים עמוקים יותר, המפיקים מתוכם מורכבות המתפתחת מדי יום לבהירות שהוכתרה "נס חינוכי". זו גם הזדמנות "לפגוש" את הכוח המניע שמאחורי הפלא.

הכל קשור באהבה המגיעה ישר מהלב וכאילו כדי לחזק את מה שיכולה הייתה להיות רק הנחה מבוססת משאלת-לב, ניסח פרופסור אריה שכנר (להציל לב של ילד) את אקורד הסיום במילים, "כל אחד רוצה לב כדי לאהוב ולהרגיש את האהבה של האחרים".

אהבה הייתה שם בכל מקום אליו התבוננת והיא הגיעה מהילדים, צוות בית הספר (שראוי יותר לקרוא לו משפחה), המון המתנדבים, הורים שבמקרה נקלעו לסביבה שלבשה מראה אחר להפליא ומכל האורחים הנכבדים שהגיעו ברצון כשהם נענים לקריאתו של יוסי ורדי. אם אמנה את שמותיהם הרשומה עלולה ליפול מהרשת בשל עודף משקל ולכן ועם כל הכבוד ויש כבוד, אני משאירה את המידע הזה בצד. בכל מקרה, היה ברור שכעבור כמה דקות קצרות כולם הבינו שהמסיבה האמיתית קשורה לילדים, בית הספר ורעיונות ששווה להפיץ.

אירוח והפקה לטובה

האירוע התקיים בחצר הפנימית של בית הספר תוך שרוב התלמידים נוכחים במקום – אתגר יוצא-דופן עבור כל חברת הפקה. הבנות של Oscar4B פתרו את האתגר בחן מוחץ ויצירתיות מדהימה. ההתרחשות חולקה ל'אירוע מרכזי' ו'הפנינג' עם האפשרות לעבור בין שני המתחמים בחופשיות. אם בחרתם לצאת החוצה או להיכנס לכל אחד מחדרי הפעילות יכולתם להתנסות בכל דבר ממלאכות עד אנימציה דרך ציור, אלקטרוניקה, צילום, ג'אגלינג, ברייק-דאנס, אקרובאטיקה, פלמנקו, היפ-הופ, תיפוף או קינקט; יכולתם לנעוץ את השיניים בסופגניות חמימות ממולאות ומקושטות על-ידי שפים מתנדבים או בארוחת צהריים טעימה, גם היא פרי התנדבות ותרומה.

בנוסף יכולתם לצפות במרוץ כלי עבודה ממונעים, תערוכת רובוטים, קוסם, להטוטני רחוב, רובוטים מנגנים, מיצג טרמפולינה, דברים מפתיעים שאפשר לעשות עם מגנטים, אפקטים מיוחדים לקולנוע, סימולאטור של מגלשת מים ופעלולנים שביצעו פעלולים הזויים למדי במקום בו יכלו גם עוברים ושבים לצפות, נמשכים מהיום-יום הקשה שלהם לזמן קצר, פניהם נכבשות בהבעה ילדית של פליאה.

כוחם של ילדים: חקרו! דמיינו! השיגו! שנו!

התכנית סיפקה שורת דוברים ארוכה שהורכבה בעיקר מילדים ובני-נוער המעורבים במגוון יזמות המדגימות את הנושא הנבחר. המבוגרים היו שם כדי לשתף רעיונות ששווה להפיץ, כל אחד מהם ראוי להרצאת TED משל עצמו וההאזנה להם יכולה לגדוש את הלב מרוב השראה. אלא שבדרך ענווה, רובם שימשו מנחים בשיח המרכזי שהושאר לילדים, חלקם צעירים מאוד.

התכנית חולקה לארבעה מושבים שנשזרו במוסיקה חיה, שלל מופעים וקטעי ווידיאו של TED. פגשנו ילדים ובני-נוער המעורבים באמנויות, ספורט אולימפי, טכנולוגיה, מדעי המחשב, גיימינג, יזמות וסטרט-אפים, התנדבות, מדעים באופן נרחב והחיים בפרט. שמענו אותם מדברים אודות החלומות והדמיון שמאחורי הבחירות שלהם להתנדב, לחקור, לדחוף את עצמם לקצה ומעבר, להשיג עם או כנגד כל הסיכויים, לשנות את עצמם ואת העולם סביבם לטובה.

הם לא חולמים בהקיץ "שיתגברו על הפנטזיות האידיאליסטיות האלה כשיגדלו ויפגשו את החיים האמיתיים", תשכחו מזה. הם חיים את הבחירות שלהם מדי יום וכמו צעירים רבים אחרים בגילם, מתכוונים לשנות הכל. המסר אינו מתלהם אגב, ההיפך הוא הנכון.

האירוע ובית הספר ארחו ילדים מבתי-ספר ופרויקטים אחרים לנוער בתל-אביב בזמן שרון חולדאי ראש העירייה, סיפק עוד אחת מהשורות הראויות להפצה, "אם אתם חושבים שחינוך הוא יקר, נסו את הבורות".

הערת סיכום (אישית)

בזמן האחרון שומעים כאן הרבה על יזמות למיתוג ישראל. מצד אחד אנחנו לא שבעי רצון מהסיפור שמספרים עלינו בחוץ, ברוב הפעמים בצדק: לחלק גדול מהעולם אין מושג אודות טבעה האמיתי של ישראל. מצד שני הקונספטים המוצעים נעים בין יזמות וברק טכנולוגי לרוחניות הוליסטית, תיירות וכל מה שבדרך כאילו שאנחנו עצמנו לא יודעים מהו הסיפור שלנו באמת. אז הרשו לי להציע הצעה צנועה…

הסיפור של ישראל הוא אודות מורכבות אנושית דחוסה לרמה שיכולה לבחור להיכשל או להפיק מרגליות של תקווה. אני יכולה לשמוע את הציניקנים מגחכים אבל הקול המריר הזה לא יכול לכסות את מה שראינו בביאליק רוגוזין:

את תבונת המבוגרים, בעלי ניסיון ומודעים, היודעים ש"זה לא קסם זו עבודה קשה" כדברי המנהלת קארן טל; היודעים שהדרך לתקווה ארוכה ולעיתים רחוקות זוהרת; היא דורשת התמדה בלי קשר לנסיבות הרגעיות; היא דורשת אהבה אמיתית המגיעה ישר מהלב, להיות משפחה עם כל השטיקים שלה, אבל כך זה עם משפחות; התבוננות מלאת פליאה בדור הצעיר תוך ניסיון לשער מה יגדלו להיות והניסיון לצייד אותם לדרך בהתאם; עבודה עם משאבים מצומצמים מדי לעיתים קרובות ואז כשמגיעה הקריאה גל של התנדבות ותחושת אחדות העוברים את גבולות הדמיון כאילו שאנחנו חיים כאן לאורו של איזה חזון ענק ועם זאת כל-כך פשוט – התקווה לחיות באושר ושלווה, חדוות חיים אמיתית.

זה מקום מיוחד משום שאנחנו מנסים בכל כוחנו לשמר את אפשרות הבחירה. ביאליק רוגוזין הוא צריפה של החומר הזה, מדגים תקווה גדולה ומתרגל את אפשרות הבחירה מדי יום. מתוך שיחות אישיות עם הילדים למדתי שמה שהם רואים כמיוחד בבית הספר הם שני דברים בעיקר – חצר בית הספר בה חיים בנחת ילדים בני דתות ושפות שונות והעובדה שמתייחסים אליהם ברצינות מתוך כוונה, כבוד ותשומת-לב רבה.

זכיתי להשתתף בטדקס נוער ביאליק רוגוזין כמתנדבת תוך שאני מנסה כמיטב יכולתי לאצור את ההתרחשות ולספר את הסיפור בערוצי מדיה חברתית בזמן-אמת. לכל מי שהיה מעורב, לילדים, תודה רבה מעומק לבי.

באהבה, לימור.

נ.ב. קארן, מה שאת לא יודעת הוא שמי שכותבת את הרשומה הזו היא מספרת סיפורים מצוינת. אם אי פעם תרצי לקרוא לי מהסיבה הזו רק תני סימן. אני חושבת שלילדים ולי יש כבר מהלך פתיחה חיובי בינינו.

עוד נ.ב. הסרט הדוקומנטארי הקצר "Strangers no more" של חברת הסרטים סימון וגודמן, הוכרז כמתמודד על פרס האקדמיה. האם יזכה בפסלון הזהב? אין לי מושג אבל אני יודעת לזהות סיפור ששווה להפיץ כשאני פוגשת אחד.

 

2020-03-01T13:28:20+03:00 4 בדצמבר, 2010|

רובין הוד – שוב מפספסים את הפואנטה

בתגובה לכתבתה של גילה דקל ב'הארץ' רובין הוד – לא נסיך הגנבים, נסיך המלווים בריבית, שוב נראה לי שמפספסים את הפואנטה. כמו בסיפור על האחים גרים מישהו רץ לחשוף את "האמת העובדתית" למרות שגם הכתבה עצמה לוקה ב"עיבדות" לא עובדות. לבנות תיאוריה שלמה על בלדה ולהחליט שאלה העובדות? אפילו מספרת סיפורים לא קונה סיפור כזה.

אבל זה כלל לא העניין. אמת היא לא עובדות אלא מה שמפיק הקורא/מאזין עבור עצמו מהסיפור. כל אחד ומה שמטריד אותו באותו רגע, עמים שלמים ומה שמטריד אותם באותו רגע, אנושות שלמה ו.. ההמשך ברור. הסיפורים שם כדי למסור בידי המאזין קצה חוט מחשבה, לברר לעצמו במה הוא מאמין, מה דרכו, איך ירצה לחיות את חייו או את הרגע הבא. הם בונים עבורנו מקום מסודר לחשוב ולהרגיש לתוכו באופן בטוח, מה שדי קשה לומר על המציאות.

הסיפור על רובין הוד או רובין מלוקסלי או כל "לוקח מהעשירים נותן לעניים" אחר קיים כי זקוקים לו, גם אז, גם היום. לא אני יכולה לומר אם היה מלווה בריבית או לא, גם לא אף אחד אחר כל עוד אין איזו עדות שחוקרים רבים יסכימו עליה. על המלך ארתור יש רק שתי הסכמות כאלה אז כנראה שעל רובין הוד עוד פחות. למי אכפת בכלל?

אם היינו מגלים שסקרלט פימפרנל היה בעצם רשע מרושע שונא אדם זה היה הופך את החיים שלנו לטובים יותר? אם היינו מגלים שהמלך ארתור היה רכרוכי וחסר עמוד שידרה, זה היה עושה לנו כייף? אם היה מסתבר שזאוס היה נוכל רודף נשים, ביריון מפיל אימה וחסר דעת, החיים שלנו היו משתבחים? אם היה מסתבר שהמן היה אדם רך-לב שנפל קורבן לאימתו מהשליט שהיווה השראה לדמותו של אחמדינג'אד היה ממש סבבה?

כדי לחיות בטוב אנחנו משנים את העובדות. הגיע הזמן להכיר בעובדה הזו ולהפסיק להטריד אותנו עם העובדות.

נ.ב.

כמעט שכחתי לספר לכם ששמעתי שהחבר'ה שגרים איפה שאני גרה הם דווקא כן צאצאים של הטמפלרים. עובדה ידועה היא שמבצר עתלית היה אחד הבסיסים החשובים שלהם והם כאן בסביבה כדי לשמור על המבצר ולחכות ליום בו ישוב לידיהם (הם מתאמנים כבר שנים על רגע המפגש עם אתם יודעים מי). חוץ מזה יש להם עוד סיבה – הם מחפשים בסודי סודות, בשקט בשקט, כבר מהמאה ה12 את אקסקליבר, שלפי שמועה שיום אחד תופרך כעובדה בטלה, נמצאת כאן עוד מימי מסעות הצלב. כן נו, ריצ'ארד לב הארי לקח אותה איתו כדי להבטיח את נצחונו על הכופרים, הוא רק לא ידע כמה חם יהיה לו כאן וכמה הכופרים עקשנים. הוא כנראה איבד אותה בדרך או שמסר אותה (וכאן אנחנו חוזרים לעובדות) לטמפלרים שישמרו עליה עבורו ועבור מלכי אנגליה אחריו. אז כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת הם נשארו כאן ומכחישים בינתיים כל קשר. אני מחפשת אותה כבר שנים. באים?

 

2020-03-02T16:28:56+03:00 10 במרץ, 2010|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות