סיפור תגובה | כלי מנהיגות לזמן משבר או שינוי

ב23 במרץ 2020, מסרה ראשת הממשלה של ניו זילנד ג'סינדה ארדן הצהרה טלוויזיונית לאומה. אחד-עשר יום לאחר שארגון הבריאות העולמי הכריז על קוביד-19 כמגפה עולמית, שטחה הגב' ארדן בפני האומה הסבר ברור ובהיר על שיטת ניהול המשבר שבחרה ממשלת ניו זילנד, ואת המשמעויות עבור האזרחים והממשלה. רבים ברחבי העולם שצפו בהקלטה הזו, הצטערו באותו רגע שהיא לא ראשת הממשלה שלהם.

להצהרה הזו הגיעה הגב' ארדן אחרי שבועיים של ניהול משבר והתייחסות יומית לשאלות עיתונאים שהציפו את חששות הציבור. בכל השידורים ענתה לשאלות שנשאלו בבהירות, מתוך הבנת תחושות אי הודאות והפחד, בממוקד, הקפידה לפרט איך הסיסמה "נעבור את זה יחד" מיתרגמת לתכנית עבודה, ולא שכחה לומר כמה מילים לבביות ומחזקות. להצהרה ב 23 בחודש היא הגיעה כדי לתקשר בסיפור ברור החלטה ברורה על אסטרטגיה. אפשר לחלוק על האסטרטגיה, אי אפשר לחלוק על כושר המנהיגות של גב' ארדן – להחליט החלטה מבוססת שיקול דעת, להחליט במהירות שתאפשר זמן תגובה רלוונטי, ולתקשר את ההחלטה בבהירות.

סיפור תגובה הוא כלי בידי מנהיגים לענות על צורך בבהירות בזמן של אי-בהירות

משבר הקורונה זרק אותנו לחלק הלא מסומן של המפה. אנחנו לא מכירים את השבילים, לא יודעים בוודאות איפה לקחת פניות, איך להתקדם, מה מחכה בהמשך. עצרנו, ברור לנו שאי אפשר להמשיך לעמוד במקום עוד הרבה זמן, צריך להתקדם, השאלה היא לאן. זה נכון מהרמה האישית, דרך הרמה המשפחתית, הקהילתית, הרשותית, ועד לרמת מדינה ומעבר לזה. מה עושים? איך מגיבים כשברור שהרבה דרכים שנסללו לאורך שנים חסומות עכשיו, לא שמישות? כשברור שצריך להגיב מספיק מהר כדי שהתגובה תהיה רלוונטית?

זה הזמן בו כישורי מנהיגות הם הנדרשים ביותר: היכולת לראות את התמונה הגדולה, לאמוד מצב תוך כדי שהוא משתנה, לקבל החלטות, לבחור דרך, ולתקשר את ההחלטות והבחירות האלה. כולם נושאים עיניים למי שההחלטות שלהם משפיעות על החיים שלנו באופן מיידי – ילדים על הורים, הורים על מערכת החינוך ועל המעסיקים, מעסיקים על הוראות משרד הבריאות והחלטות משרד האוצר וכו' וכו' וכו'. סיפור תגובה עונה על השאלה – איך ממשיכים מכאן?

אגב, סיפור תגובה יכול היות תגובה לכל שינוי, לא רק לדרמה גורפת כמו הקורונה. כל הזזת גבינה מחייבת את המנהיג בתגובה, ולכל תגובה יש סיפור תגובה שעוזר למנהיג לתקשר את תמונת המצב, את ההחלטות שלו ואת מה שנדרש מהציבור אותו הוא מנהיג.

המבנה של סיפור תגובה

המבנה של סיפור תגובה

המבנה של סיפור תגובה מימין לשמאל: בעבר, ואז קרה משהו, אז עכשיו, בעתיד.

סיפור תגובה עשוי ארבעה חלקים:

  • 'בעבר' – תיאור קצר של החיים בעבר. סיפור הרקע שמשמש מסד לסיפור. בדרך כלל עבר קרוב.
  • 'ואז קרה משהו' – זו נקודת המפנה. קרה משהו שיצר אתגרים שצריך להיענות להם. נוצרה תחושת פער. המציאות השתנתה ונותרנו מבולבלים. באותו זמן אנחנו מנסים לעשות שכל בהתרחשויות.
  • 'אז עכשיו' – החלק בסיפור שמתאר את ההחלטות והבחירות שאנחנו עושים כמענה לאתרים ולהזדמנויות. בדרך כלל, הוא יהיה מפורט יותר מהחלקים האחרים.
  • 'בעתיד' – תיאור העתיד אם יסתבר שההחלטות והבחירות היו הנכונות, ושיישמנו אותן באופן אפקטיבי. אם לא ניתן לתאר עתיד, אפשר לפחות לטעת את הביטחון בכך שיהיה עתיד.

בהשוואה למבנים סיפוריים אחרים, סיפור תגובה מתבדל בכך ששני החלקים האחרונים של המבנה – 'אז עכשיו' ו'בעתיד', נמצאים בעיקר לפנינו. הסוף אינו ידוע. מה שידוע הן ההחלטות, מה צריך לעשות, והתקווה. בסכמה הגדולה של מבנים סיפוריים הצורה הזו נקראת 'חץ' כי היא מזכירה חץ במעופו – אנחנו יודעים שהחץ נורה ולאן הוא מכוון, אנחנו לא יודעים עדיין אם הוא יפגע במטרה אליה כיוונו.

המבנה הזה משרת מטרה אחת: את השאיפה לבהירות במצב של חוסר בהירות. את האפשרות לספר סיפור הדוק, למרות שעדיין אין לו סוף. ראשת הממשלה של ניו זילנד לא התחייבה לתוצאות. היא התחייבה לאסטרטגיה, לתכנית פעולה, ולביטויים של האסטרטגיה בחיי האזרחים, ביטויים שהם יוכלו לראות מתרחשים בזמן אמת, מדי יום. גם אם התוצאות לא היו כל כך מוצלחות, היכולת לחולל בהירות במצב של חוסר בהירות יצרה אצל האנשים את ההרגשה שממשלת ניו זילנד רואה אותם, ועושה כמיטב יכולתה כדי לשמור עליהם ועל המדינה במצב של תפקוד.

ניתוח סיפור התגובה של הגב' ארדן

ארדן מקדימה את הסיפור באזכור המטרה שלשמה היא מספרת אותו: "כדי לתת לכם (אזרחי ניו זילנד) כמה שיותר וודאות ובהירות, ככל שאנחנו (ממשלת ניו זילנד) יכולים, תוך כדי שאנחנו נלחמים בקוביד-19."

משם הולכת ארדן לתחילת הסיפור ולתיאור תמונת הרקע, ה'בעבר': השינוי המהיר והלא צפוי שחל בחיי אזרחי המדינה. תוך כעשרה ימים, הקורונה שינתה את חייהם.

'ואז קרה משהו': ממשלת ניו-זילנד החליטה להגיב חזק ומוקדם.

כדאי לדעת שבכל סיפור, ה'משהו' שקורה, נתפס כהפרעה לא רצויה. גם אם בסוף יסתבר שהמשהו הזה יצר הזדמנות נדירה, התגובה הראשונית שלנו היא "מה עכשיו?!" הגב' ארדן אומרת לניוזילנדים שלא רק שהממשלה החליטה ליצור הפרעה, היא החליטה ליצור הפרעה חזקה ומידית במכוון. כדי להמשיך עם ההחלטה הזו, היא תצטרך את שיתוף הפעולה המלא של האזרחים – האנשים שכרגע, בזמן שהיא מוסרת את ההצהרה הזו, עדיין לא מתים על הרעיון. המשימה שלה היא לגייס אותם והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לכוון לתכלית של סיפור תגובה – יצירת בהירות. וזה בדיוק מה שהיא עושה.

'אז עכשיו' כאן היא גוללת באופן בהיר ביותר את כל מה שהאזרחים צריכים לדעת באותו רגע. היא קובעת מטרה אחת: להשטיח את העקומה. היא מוסיפה הסבר רקע פשוט ומובן, בתוספת השאלה שמעסיקה את כולם: איך נדע מה לעשות? ומשיבה: יש שיטה; ארבע רמות התראה, לכל רמה יש משמעות עבור האזרחים כמו גם עבור הממשלה. מה ישתנה, מה יישאר קבוע.

אחרי שהסבירה את השיטה היא משתמשת בה: מודיעה לאזרחים שהמדינה נמצאת ברמת התראה 2 ומסבירה מה צריך לעשות. היא מתייחסת בממוקד לנושא מערכת החינוך ולצורך במידע.

'בעתיד' הגב' ארדן לא מתחייבת למה שהיא לא יודעת – מתי זה ייגמר. היא יודעת לומר שהדרך לעתיד קשורה בשיטת ההתראות ומבקשת מהאזרחים ללכת אתה. ואז היא מזכירה להם משהו שנוסך בהם תחושת גאווה ועוזר לגייס אותם – אנחנו יודעים להתגייס, אנחנו יודעים לעזור אחד לשני. החיבור לדבר שניוזילנדים יודעים על עצמם, יוצר תחושת המשכיות. יהיה עתיד.

לאורך כל ההצהרה הזו היא מגלה אמפתיה, מפגינה אמון באנשים, מתייחסת לכל היוצאים מן הכלל בלי לטעת בהם רגשות אשם, נצמדת לגופו של עניין, שומרת על בהירות ונימה סימפטית.

שתי הגרסאות של סיפור תגובה

במרבית המקרים, יש שתי גרסאות לסיפור תגובה:

גרסה פנימית. זו גרסה שמתקשרת למעגל הפנימי מה מתרחש, מדוע זה מתרחש, ומה המשמעות עבור הקבוצה וחבריה. הקבוצה יכולה להיות משפחה, חברה, ארגון, שבט, מגזר וכל קבוצה אחרת. חברי הקבוצה נושאים עיניים אל מי שמנהיג אותם מתוך צורך לקבל מענה לארבעה צרכים: אמון, נחמה, יציבות ותקווה. גם אם קרה משהו אפוקליפטי, גם אם נוצר כאוס ממשי, גם אם כל הסדר השתבש לחלוטין, אנחנו רוצים גם שהמנהיגים יתנו לנו מנה כפולה של תקווה.

גרסה חיצונית. זו גרסה שמתקשרת למי שנמצא מחוץ לקבוצה את ההחלטות שלכם, ומה אתם מקווים להצליח להשיג באמצעות יישום ההחלטות הללו. הגרסה הזו נדרשת רק אם יש מי שרוצה או צריך לשמוע אותה. אם אין מישהו כזה, הגרסה החיצונית אינה נחוצה. במקרה של ראשת הממשלה של ניו-זילנד, נדרש לה גם סיפור חיצוני. זאת משום שיש עניין בין מדינות לספר כיצד הן מתמודדות עם הפרעה בסדר גודל של קורונה גם מחוץ לגבולותיהן. זו דרך לתפוס את מקומן על הבמה הבינלאומית, לבסס את מעמדן, לשתף מידע וידע, ולהוות דוגמה בין אם חיובית או שלילית כדי שמדינות אחרות תוכלנה ללמוד מה נכון ולא נכון לעשות. בעניין הזה הפגין ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון מנהיגות, כשהודה קבל עם ועולם שההחלטות הראשונות שקיבל הסתברו כמוטעות.

במקרה של הגב' ארדן, הגרסאות זהות. זאת משום שהיא לא מספרת את סיפור התגובה ככיסוי למשהו שרק קבוצה נבחרת יודעת. ההחלטות והמעשים כמו גם הסיפור עליהם, חופפים. זו דוגמה יוצאת דופן. אם תבחנו את רוב מנהיגי מדינות העולם בתגובתם ובסיפור תגובתם לקורונה – סיפור פנימי לחוד, סיפור חיצוני לחוד.

שפה וסגנון

כפי שציינתי, התכלית של סיפור תגובה היא ליצור בהירות רבה ככל שניתן במצב של חוסר בהירות. שפת הסיפור צריכה לתמוך בתכלית הזו – שפה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים או יותר, שפת פעולה, ישירה ולא מתחכמת. הסגנון צריך להיות ענייני אך לא נטול רגש. כשמתרחש שיבוש גדול, הציבור, חברי הקבוצה, מצפים מהמנהיגות לנחמה, לתקווה, לרגישות, שעוברת גם בסגנון ונימת הדיבור. אנחנו רוצים לדעת שהמנהגים מרגישים את מה שאנחנו מרגישים. מרגישים באמת. בלי מרכיב הרגש, קשה לנו לתת אמון מלא.

חומרי הסיפור

המבנה מאוכלס ברגעים נבחרים מתוך שלל האירועים שאפשר לשייך לכל חלק. הגב' ארדן לא סיפרה נרטיב מקיף של כל השינויים שחלו בחיי האזרחים, של כל החלטות הממשלה, של כל ההנחיות לציבור. היא בחרה את הפרטים שיצליחו להדגים בצורה הבהירה ביותר את התמונות השונות בחלקי הסיפור. לטובת הבהירות וכדי לוודא שאנשים יבינו, היא גם הוסיפה חומרים שאינם חלק מהנרטיב הישיר של האירועים. למשל, לפני שהכריזה על מערך התראות לקורונה, היא נתנה דוגמאות למערכי התראות אחרים שכבר קיימים בניו זילנד. בזה היא עזרה לאזרחים להבין את הרעיון: מכירים מערך התראות למקרי שריפות? אז כזה, רק לקורונה. זו דרך לחסוך הרבה הסברים שהיו מכבידים על הבהירות.

אזהרה למנהיגים

סיפור תגובה הוא כלי לתקשר באמצעותו החלטות של מנהיגים ובקשות מהציבור, מצוות העובדים, מחברי הקהילה. הוא כלי ליצירת בהירות ונטיעת תקווה. הוא לא כלי לכסות על קושי בקבלת החלטות, לא כלי ליצירת עמימות, לא כלי להאדרת המנהיג או כלי להפחדת הציבור. אם תבחרו להשתמש בסיפור תגובה באופן הלא נכון, אל תתפלאו כשיסתבר לכם שאיבדתם את אמון הציבור, העובדים או חברי הקהילה, אל תתפלאו כשהם לא יענו לבקשותיכם ואל תתפלאו כשיסתבר לכם שהם הלכו לבדוק במקום אחר מה צריך לדעת ומה נכון לעשות.

2020-05-16T18:51:01+03:00 17 במאי, 2020|

מה גרם למשבר הנוכחי בסטוריטלינג? רוברט מקי משיב

רוברט מקי הוא המנחה המוכר בעולם לכתיבה יוצרת. הוא התפרסם בזכות סמינר שהוא מעביר כבר למעלה מ 20 שנה תחת השם 'סיפור', וכתב ספר רב-מכר הנושא את אותו שם. רבים וטובים מהתסריטאים, השחקנים והבמאים בהוליווד למדו בסמינר כזה ונשבעים בהשראה שמקי משמש עבורם.

בסמינרים האחרונים, מקי מדבר גם על 'משבר' בהתייחס לסטוריטלינג, לסיפור. אחת המשתתפות בסמינר שלחה לו שאלה בעניין. הוא השיב לה בסרטון שארכו שמונה דקות. אני מביאה את דבריו של מקי בתרגום לעברית. בין אם רואים אתו עין בעין ובין אם לא, אלה דברים שכל מי שעוסק במדיום סיפורי ראוי שיקשיב להם, יחשוב עליהם, ויחליט כיצד הוא בוחר להתייחס אליהם בעבודתו.

השאלה של אלן פול: "הזכרת את המילה 'משבר' בהתייחס לסיפור. רציתי לדעת מה בדיוק גרם למשבר, ש[גם אני] הבחנתי בו. איך קרה שלפני 1950, 1960, לא היה הכרחי לקיים סמינרים על 'סיפור', ועכשיו זה משהו שאנחנו צריכים מאוד."

התשובה של רוברט מקי: "מדוע סטוריטלינג הפך כל כך פרובלמטי? מהרבה סיבות.

סיבה אחת, נכונה בכל תחום אמנות, היא הישחקות צורות ומבנים מסוימים. מוסיקה קלאסית הייתה מבוססת על הרמוניות וטונליות שנשחקו, מיצו את עצמן לקראת תחילת המאה ה20. פתאום מלחינים רצו להשתמש בא-טונליות ודיסהרמוניות – רעש – במוסיקה הקלאסית שלהם. ייצוג עבד נפלא בציור לאורך אלפי שנים, ואז צורות אבסטרקטיות תפסו את המקום. כך שלפעמים, צורות מסוימות נשחקות. בסטוריטלינג, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים מתחו וחקרו את הצורות של סיפור בדרכים ראויות לציון. כך פנינו והתרחקנו מהצורה הקלאסית. כותבים מסוג מסוים התרחקו מהצורה הקלאסית כי נדמה שהיא נשחקה. זו סיבה אחת. הידע שהיה לאנשים בצורה הקלאסית, טרום שנות ה50 וה60, אבד; כי אנשים אבדו בו עניין.

בכתיבה, בין הסופר והעורך היו יחסים אינטימיים מאוד. העורכים היו האחראים, לעיתים קרובות, לאיכות של היצירה הגמורה. עורכים היו עובדים עם סופרים, נכנסים לעבודה וכופים על כותבים, מכריחים אותם להשתמש בצורות קלאסיות כדי לנסות ולעשות את הספר נגיש יותר לקוראים. אותו הדבר במערכת האולפנים, בדרמטורגיה בתיאטרון. היה סוג של חניכה, חניכוּת, מערכת יחסים בין האנשים שהוציאו לאור, הפיקו, לאנשים שכתבו, והידע עבר מהחונך לחניך. הימים האלה נגמרו.

אבל השינוי הגדול התחולל עמוק יותר בחברה, ויש לזה קשר לערכים. סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. כל זה דורש שהקהל/קורא פחות או יותר מבינים, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם, ואיך כל זה קורה בחיים. אבל זה צריך להיות ברור ומוסכם.

כיום, היחסיות והסובייקטיביות של ערכים משתוללים בכל מקום. אחד הדברים שמדברים עליהם בחברה הוא כמה מקוטבת היא אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט נגדי של ערכים, ואין הסכמה ביניהם. הם לא יכולים לדבר זה עם זה כי הבנת הערכים שלהם כל כך מקוטבת.

ואז יש את כל מי שנמצא בין שתי הקבוצות האלה ששואלים את עצמם על מה כל זה לעזאזל. הם מנסים למיין: מה ימין, מה שמאל, ואז האמצע, והם מנסים להבין עבור מה חשוב לחיות במדינה הזו, מה הם הערכים.

כך שההתמוטטות והקיטוב של ערכים, אובדן החונכות, החזרתיות והשחיקה של הצורה, השאירו את האנשים בשלושת רבעי המאה ה20 בבלבול מוחלט בכל דבר ועניין.

כתוצאה, בדרכים רבות, סטוריטלינג הפך פחות אפקטיבי, יותר ויותר קלישאתי, או 'שונה' לטובת ה'שונה', האחרוּת, או מוקסם מפן יחיד ומוגבל. כך הפוסט-מודרניסטים השקיעו את עצמם בשפה ובכל המניפולציות של שפה, הקולנוע נתפס על מפגני ראווה, התיאטרון הפך גם הוא למפגן ראווה, מחזות זמר וכל השאר, והתרחשה הרדדה של סיפור. לא שאין עבודות נפלאות בחמישים השנים האחרונות. בהחלט היו. אבל לא באופן העקבי, העשיר והיפהפה שהיו לנו בעשורים קודמים של המאה הקודמת.

אבל, אני לא דואג בקשר לזה, כי הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים, כמו שהם היום, אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות. הם חוקרים רומנים גרפיים וכל מני וריאציות באינטרנט. אבל צורה אחת של סיפור שיש כיום, שהיא טובה מתמיד, זו טלוויזיה.

הכתיבה לטלוויזיה מעולה, וחקר האפשרויות בכל הנוגע לצורה בטלוויזיה הוא ממש נפלא. כותבים גילו פתאום את המשך. משך גדול. אני מתכוון – סדרת טלוויזיה ארוכה כמו 'עמוק באדמה' היא ודאי גדולה בסטוריטלינג שלה ועושר הדמויות מרומן של אלף דפים. אני מתכוון, אם תיקחו את הסדרה ותהפכו אותה לרומן, אלוהים, אלה יהיו עשרה כרכים של אלף דפים האחד.

אז במשך העצום הזה יש כל מני אפשרויות נפלאות של מציאויות לא אמינות, ריבוי נקודות מבט, וסובייקטיביות מכל הסוגים.

אז זה מאבק. זה תמיד מאבק. ובעשור האחרון זה מתנהל בכבדות אלא שאין בזה דבר חדש. העולם עבר את זה במאה ה18, בתחילת המאה ה20, תקופה איומה של סטוריטלינג עם כמה יוצאים מן הכלל. כך שאני חושבת שהשמש תזרח מחר ושמספרי סיפורים-כותבים ימצאו את המדיום שלהם. אני חושב שהם כבר עשו זאת, קוראים לזה טלוויזיה, ולי העתיד נראה מזהיר במובן של השימושים החדשים והעומקים בהם כותבים יישמו את אמנות הסיפור."

לא במיוחד הפתיע אותי לגלות שעד לרגע כתיבת הפוסט הזה, יותר משנה אחרי שרוברט מקי העלה את הסרטון, צפו בו פחות מ 700 גולשים. גם הוא מתמודד עם אובדן החניכה והחניכוּת ועם כך שמרבית האנשים, בטוחים שהם מיצו את מה שיש לדעת על סיפור אחרי שצפו בכמה קטעי וידיאו רדודים.

אלא שהנזקים לא נשארים רק בסיפורים ובסטוריטלינג. הסיפורים והאופן בו מספרים אותם משקפים משה שקורה במציאות: משברים ערכיים, משברי אמון, הפחדה ועוד שלל תופעות חברתיות הרסניות. אני רואה ניסיונות לשנות את הסיפורים מתוך אמונה ותקווה שזה ישנה את המציאות. ואולי זו לא השאלה הנכונה. המשך יבוא.

2020-05-03T08:33:32+03:00 3 במאי, 2020|

אתם לא תהפכו אותנו לחיות

בעודי כותבת את הרשומה הזו, פגשתי את הסרטון של עודד פורר, יו"ר ועדת הכספים הזמנית בכנסת. בכמה דקות, הוא מתמצת בנחרצות את רמת התפקוד של הממשלה בזמן משבר הקורונה ונועל את הישיבה: 100 בדיבורים, 0 במעשים.

'המצב'

אנו נמצאים בתקופה מבולבלת ולא יציבה. התגובה שלנו ל'קוביד 19' – למרות שהיא עשויה להתברר כמספקת בעניין הבריאות – כבר הביאה את הכלכלה לקצה הקיפאון. רבע מהמשק מובטל, מיליוני ישראלים במרחק של משכורת אחת או תשלום אחד מאסון פיננסי. 'התכנית הכלכלית' חורקת תחת המדיניות של ממשלות נתניהו לתעדף תשואות להון מרוכז במקום עושר קהילתי. חורקת תחת הניתוק של מקבלי ההחלטות מחיי היומיום של אזרחי המדינה. חורקת תחת ההרגל של הפקידים להכביר ביורוקרטיה ולא לבדוק אם הם עצמם יכולים לעמוד בדרישות שהם דורשים מהאזרחים. חורקת תחת ההרגל לאפשר לבנקים לעשות ככל העולה על רוחם.

אנחנו במצב חירום. אנשי חירום מאומנים לחשוב 'חיי אדם'. הם כל כך מאומנים, שלפעמים הם שוכחים ש'חיי אדם' זה גם הם. מה שקשה לומר על פקידי ממשלה בזמן חרום. הם כנראה מאומנים לחשוב על דברים אחרים. הפתרונות שהם מציעים עד לרגע זה רק מהדהדים את חוסר השוויון, המעמדיות, הגזענות, הקיטוב והשבטיות שקורעים את החברה הישראלית לגזרים.

היושב בכסא ראש הממשלה וחבורת הפודלים שלו, נעדרים תעוזה לעשות את מה שצריך לעשות – להשתמש בהזדמנות הזו לפרק את השיטה הכלכלית העקומה שהם תקעו לתוך חיינו. לעצב מחדש את יסודות הכלכלה. הם כנראה מעדיפים לחכות לליל הקלשונים שמתקרב במהירות עצומה ואז להשתמש באפשרות העומדת לרשותם – להפעיל עוד אלימות על האזרחים.

הם לא לבד. יש הרבה שנהנים מהעיוות שיצרו ממשלות נתניהו. הרבה שתופסים את עצמם כזכאים לפריווילגיות 'כי הם' ומסבירים את הפער בין איך שהם חיים לבין איך שחיים אחרים ב'כי הם לא'. בא וירוס אחד קטן וטרף את הקלפים. מה שהאנשים האלה מרגישים עכשיו, זה מה שמרגישות 'האוכלוסיות המוחלשות' כל יום, כל הזמן. ברוכים הבאים לעולמם של ה 30% שלא מרגישים ש'מצבנו מעולם לא היה טוב יותר'.

יש לנו בחירה ברורה: למנף את המשבר כסיכוי טוב ליצור כלכלה דמוקרטית יותר. לתקן את האי-שוויון האכזרי שאנחנו חיים בו, המתבסס בעיקר על נישול קבוצות מסוימות לטובת השגשוג של קבוצות אחרות. להשקיע בעתיד בר-קיימא. או, להמשיך בדרך שהביאה אותנו עד הלום. להנציח את האי-שוויון, את הנישול, את הספינים של הקפיטליזם החזירי, של הגזענות. את התוצאות של הדרך הזו אנחנו חיים עכשיו.

אם הממשלה תמשיך לספר סיפורים על 'תכנית כלכלית שתציל את כלכלת ישראל ותוציא אותנו מהמשבר מחוזקים', תמשיך לספר סיפורים על מענקים והלוואות שצריך לעבור מכשולים כדי לקושש אותם ולגלות שאי אפשר להגיע אליהם, תמשיך להיות יותר עסוקה בלוודא שהיא מבטיחה את עתידם של מוקדי העושר והכוח, בעוד מספר קטן של חודשים אנחנו נחיה במציאות הרבה יותר אכזרית מזו שאנחנו חווים כרגע. מזו שיש לפחות 30% מהאזרחים שחיים אותה כבר שנים. ולא רק בענייני פיננסים.

ובינתיים, בזמן ש'צמרת השלטון' ופקידיה עסוקים במה שהם עסוקים – שזה לא בטובת האזרחים – משהו משתנה בנו, האנשים. נראה שיותר ויותר מאתנו מבינים שרבים מהמנגנונים שאמורים לספק ממשל טוב, הם אבן ריחיים על הצוואר שלנו. שבעצם, אנחנו יודעים לעשות הרבה יותר טוב מהם: לארגן, לטפל, לבדוק, לשים לב, לעזור, לתרום, להבין מה דחוף יותר ומה פחות, להאכיל, לתת מחסה, לדאוג לאחרים, להיות אנושיים.

במקביל, רבים מאתנו מחפשים דרך להחזיר לנתיבם את חזון הדמוקרטיה והכלכלה הדמוקרטית שאנחנו רוצים לראות. 'כלכלת חירום' ו'כלכלת חילוץ' לא מדברים אלינו ולא עושים עלינו רושם. אנחנו יודעים מה המחיר ומה התוצאות. אנחנו יודעים כמה יותר כוח זה נותן בידיים של מי שהביא אותנו לכאן. אנחנו רואים איך פוליטיקאים וכתבים מדבררים את ה'יהיו עסקים שיקרסו ולא ייפתחו יותר' ו'כנראה ש 20% מהמועסקים שפוטרו או הוצאו לחל"ת לא יחזרו למעגל העבודה' כאילו שזו גזירת גורל ואין דרך אחרת. כאילו שהם לא משרתים מעסיקים וטורפים בעלי ממון שמצאו הזדמנות לנצל בחסות הקורונה.

יש מה לעשות מלבד לכתוב על זה בפייסבוק ולהפגין?

כן, יש הרבה מה לעשות והרשומה הבאה שלי תעסוק בזה. אלא שערב יום השואה היום, ונזכרתי בסיפור שמסמל עבורי את מה שיש לעשות לפני הכל. שמעתי אותו מאריק שמיידלר ז"ל.

…במחנה האסירות הזה היה משהו שהקצינים הנאצים אהבו להשתעשע בו במיוחד: להעמיד סיר עצום של מים רותחים עם קצת משקעי קליפות תפוחי אדמה בתחתית, במרכז רחבת המחנה. לאסירות לא ניתנו כלי אוכל. מה היה השעשוע? לראות את האסירות רצות אל הסיר כדי לנסות להשיג לעצמן קצת מהמשקעים שבתחתית, לפני שייגמר. מטפסות זו על זו, שורטות, נושכות, מושכות בשיער, דוחפות, נהדפות, נרמסות, נכוות מהנוזל הרותח. מבחינת הקצינים זה היה שעשוע עילאי.

עד שפעם אחת, כשהגיע הסיר והנשים הסתערו עליו, קראה אחת מהן 'האלטן'. כולן קפאו במקומן. אולי מההפתעה. היא הסתכלה עליהן ואמרה, "הם לא יהפכו אותנו לחיות." התכופפה, חלצה נעל, הניפה אותה באוויר, הדגימה אתה תנועת מצקת לתוך מרק ואמרה, "נשתה עם זה. כל אחת מנה, כל טבילה לתחתית הסיר. נסתדר בשורה."

ואם למישהו מתחשק לומר "איך את מעזה להשוות בין קצינים נאצים לממשלת ישראל" זו התשובה שלי: אני לא משווה. כי בעיניי, זה סיפור על האנשים שמישהו מנסה להפוך אותם לחיות והם מוצאים את הדרך להסיט את עתידם למקום אחר. זה סיפור על חופש.

2020-05-13T02:40:47+03:00 20 באפריל, 2020|

תַּצְרוּם זום בליל הסדר | מדריך מזעור נזקים

גם אתם מתכוונים לגשר את ההרחקה החברתית בעזרת זום בליל הסדר, ולהפגיש את העץ המשפחתי לשירי פסח? מצפה לכם תַּצְרוּם (קקופוניה) שאתם לא מאמינים. לא מאמינים? נסו עכשיו – התחילו שיחת זום עם עוד אדם אחד ונסו לשיר יחד את 'אחד מי יודע'. את התוצאה שתקבלו הכפילו בהרבה אנשים באותו זום, עם רעשי רקע, עם יכולות גלישה של מכשירים שונים, עם הגדרות האודיו של זום, עם הבת-דודה שרוצה ללוות בגיטרה, עם הנכד שרוצה לשדר את ההילולה בפייסבוק-לייב ואתם יכולים לצפות למשהו שמסוגל לגרום לקורונה לתפוס את הראש בין הידיים ולשאול את עצמה "למה?!"

זום בליל הסדר – מדריך מזעור נזקים

נתחיל מהבסיס: זום זו תכנת ועידה. ועידות, בדרך כלל, מתנהלות לפי תכנית. יש מי שמוביל ומנחה את הועידה, יש סדר דוברים, יש נהלים לדיבור. ליל הסדר זו לא ועידה והוא לא מתנהל באותו אופן גם אם יש אם או אב סדר. ובכלל, יהודים לא לוקחים אליפות על דיבור לפי סדר בלי להתפרץ זה לדברי זה, שלא לדבר על ישראלים.

זום לא בנויה לסחוב אירוע אודיו סוער כמו ליל הסדר. הווידאו עובד לא רע כי כל אחד בחלון שלו, אבל בזירת האודיו קורה משהו אחר לגמרי. לכן, העצה הכי טובה שלי היא: סוף מעשה במחשבה תחילה + חזרה.

נגיע לזה, בינתיים כמה טיפים לאלה שלא ישקיעו מחשבה וחזרה תחילה. נמנעתי מלהיכנס לעניינים כמו שימוש במיקרופונים חיצוניים, הגדרות סאונד מורכבות ואפשרויות מתקדמות. מי שצריך את אלה סביר להניח שימצא.

עיכוב delay

כשמנסים לשיר יחד בזום, עיכוב היא הצרה הראשונה שמבחינים בה. זו צרה ברמת מכת מצריים. כל מצטרף נוסף לשירה יוצר עיכוב נוסף. עם כמה חלונות פתוחים בזום מובטח לכם שכשתגיעו ל"ואתא כלבא ונשך לשונרא" תשמעו גם "ואתא שונרא ואכלה לגדיא" וגם את השורה הראשונה מתגלגלת בעקבותיכם בעיכוב והדהוד שמפריעים להחליט איפה בשיר נמצאים בדיוק ומתי לקחת אוויר. פחות או יותר התופעה המתסכלת ביותר בתולדות השירה בציבור.

בנוסף, זום מחליטה את מי ישמעו מתי, והתוכנה מתעדפת קולות רמים וברורים. אם יש לכם סבתא ברוריה שאוהבת לשיר כמו שהיו שרים בפלמ"ח, היא לוקחת. וכשסבתא ברוריה לוקחת אוויר, מישהו אחר נכנס במקומה. כנראה איזה דוד משה ששר בקצב עצמאי. שורה תחתונה – זה לא עובד. זה מתסכל, גם מצחיק, בעיקר מתסכל.

אם יש לכולכם רצון טוב וחרף התסכול אתם מוכנים לצלוח את ים סוף, אין לכם בעיה. יישמע זוועות ותהיו מרוצים. עוד אפשרות היא לחלק את בתי השירים בין המשתתפים ואז תוכלו להתקדם באופן סביר.

הד ופידבק

הד זה הד, ופידבק זה הצפצוף הנוראי שבוקע ממערכת סאונד כשהמיקרופון והרמקולים קרובים מדי זה לזה. זום בליל הסדר מוסיף הד לעיכוב, ומזמן הרבה פידבקים. איך מתמודדים:

בזמן שאתם בזום עם כולם, דאגו לכך שבכל בית יפעל רק זום אחד על מכשיר אחד. אל תפתחו כמה מכשירים על זום באותו חלל.

השתדלו לכבות סלולריים בזמן שאתם בזום, או השאירו רק אחד דולק אם זה מכשיר הזום שלכם.

כדאי שתבדקו מראש לאיזה מחשב/נייד מהמכשירים שיש לכם בבית יש את המיקרופון הכי טוב. השתמשו רק במכשיר הזה לשירת הזום האדירה שלכם.

כבו את כל שאר המכשירים שמשמיעים סאונד בבית וראשונה לכולם – הטלוויזיה. דאגו לכבות אותה בכל הבתים שמשתתפים באותו זום.

כבו גם כל מכשיר אחר שיכול לקלוט ולשדר את הסאונד שעובר בזום. למשל, אם מישהו מכם מנסה לשדר את הזום לפייסבוק-לייב, תגלו שהסאונד מפייסבוק חוזר לכם לתוך הזום ויוצר הפרעה בלתי נסבלת. המלצתי – וותרו על פייסבוק-לייב אלא אם מי שמשדר אותו נמצא בחלל אחר והזום לא יכול לשמוע אותו.

בהגדרות האודיו של זום, סמנו ביטול הד אגרסיבי – הוראות לסעיף הזה תמצאו בחלק הבא. הפתרון הזה תלוי בכל מני משתנים ולא תמיד עובד.

מוצא אחרון – mute, השתק. אפשר לבקש מאנשים שיש להם רעשי רקע להשתיק את הזום שלהם. מארח השיחה, מי שהזמין את המשתתפים, יכול להשתיק את כולם – שזה די כייף, האמת. עם זאת, המשתתפים יכולים ל unmute את עצמם אז קחו בחשבון.

לא שומעים את הליווי וגם השירה לא משהו

אם יש לכם במשפחה אנשים שיודעים לשיר וללוות את עצמם בגיטרה, אקורדיון, או כל כלי ליווי אחר כולל פלייבק, תגלו שבזום קשה מאוד לשמוע שירה עם ליווי. את השירה שומעים ככה-ככה והליווי נשמע כמו תיקי (עדי אשכנזי) במערכון 'יומני היקר', רק קטוע.

הסיבה לכך היא שהתוכנה דוחסת את הסאונד כדי לחסוך במשאבים. כלומר, מה ששומעים בזום, זה לא מה ששומעים במציאות. אם אנחנו משתמשים בזום לשיחות ועידה, הדחיסה פחות מורגשת ולא באמת מפריעה. אבל שירה בצמד/משפחה קטנה ושירה עם ליווי בדחיסה, נשמעת אפססס – דחוס. איך מתירים את הדחיסה?

בצד של מארח השיחה – זה שמזמין את המשתתפים

פתחו את התוכנה וחפשו את כפתור ההגדרות במסך הפתיחה (קליק).

בניווט משמאל בחרו אודיו (קליק), ובתחתית מסך האודיו בחרו 'מתקדם' (קליק).

רואים למעלה את השורה שסימנתי באדום? כברירת מחדל, האופציה הזו אינה פעילה. אם מפעילים אותה, כל משתתפי השיחה יראו אצלם כפתור המאפשר להם להשמיע את 'סאונד המקור' – שזה איך שהם נשמעים ללא דחיסה. לכן, סמנו את האופציה (קליק).

בצד של המשתתפים בשיחה

אם מארח השיחה פתח את האפשרות לביטול דחיסה, תבחינו בכפתור שלא היה שם קודם. התבוננו על הפינה השמאלית העליונה של מסך הזום – רואים כפתור כחול שרשום עליו 'כבה סאונד מקור'? זה הכפתור לשחק בו כדי לגלות באיזה משני המצבים שומעים אתכם טוב יותר.

מה עם שלוש ההגדרות הנוספות?

במקום להשתמש ב'סאונד מקור', יש למארח עוד כמה אפשרויות לאיזון הסאונד. לכל אחת יש את הרווח וההפסד שלה. הצעתי – נסו את האפשרויות מראש, לפני ליל הסדר, כדי לגלות מה עובד הכי טוב עבורכם:

דיכוי קולות רקע קבועים כמו מזגן, מאוורר, מפל ביתי. זום מאפשרת לכם לבחור מתוך ארבע הגדרות – דיכוי אוטומטי (להחלטת התכנה), דיכוי מתון, דיכוי אגרסיבי וביטול הדיכוי (לאלה שהשקט עושה להם רע). כדי להחליט מה כדאי לבחור תצטרכו לקחת בחשבון גם את כוח המחשוב/אינטרנט שכל אופציה דורשת. אם חיבורי הרשת שלכם לא יציבים והאינטרנט מקרטע לפרקים, דיכוי אגרסיבי יכול לחבל לא רק ברעשי רקע, אלא גם באפשרות לשמוע אנשים מסוימים.

דיכוי קולות רקע אקראיים כמו גרירת כסאות, טריקת דלתות, הקלדה. הוראות כנ"ל.

ביטול הד הזכור לנו שלא לטובה מהסעיף הקודם. כאן יש שתי אפשריות – אוטומטי ודיכוי אגרסיבי. דיכוי אגרסיבי עלול לגרום לכך שקולכם יישמע קטוע. שווה בדיקה.

סוף מעשה במחשבה תחילה + חזרה

כמו שהבנתם, זום היא לא הפלטפורמה האידיאלית לכנס מקהלות. אלא שזה מה שיש כרגע, לכן כדאי לתכנן. להתייחס לכל העניין קצת יותר כמו ועידה. להחליט באיזו שעה נפגשים בזום, לקבוע מראש מי קורא איזה חלק בהגדה, מי שר איזה בית בכל שיר, מי מנחה במעברים בין הקטעים, מי אחראי על ענייני סאונד – כולל שליטה ב mute, ומי מחלק הוראות לאנשים שלא מבינים. לא תזיק גם חזרה קטנה, ותמיכה מראש לאלה שזום קצת קשה להם, במיוחד בקטע של לכוון את המצלמה לכיוון עצמם ולא לכיוון התקרה.

חג שמח וזום מבדח!

2020-04-11T09:14:15+03:00 6 באפריל, 2020|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות