מתנפחים בשכונות | איזו תרבות זו?

תוכן המייל שנחת בתיבה הפתיע אותי: עיר בישראל מעוניינת להפיק פסטיבל מספרי סיפורים בהשתתפות – מספרי סיפורים. הפתעה. שמה של מי שעשתה את החיבור שכנע אותי לבדוק במה מדובר. נסעתי לפגישה ראשונה. נראה רציני. נסעתי לפגישה שנייה עם נציגי המתנ"ס, מי שעמדו מאחורי המחשבה ויצטרכו להוציא לפועל. פגישה ארוכה, יסודית, אנשים עם עיניים נוצצות שידעו מה החוויה שהם רוצים להעביר את תושבי העיר שיגיעו. הם בחרו לוקיישן מקסים ונכון, ערכו לי סיבוב מקיף, סיפרו לי על האוכלוסייה ומה הם מקווים שיקרה.

נבחר תאריך, נקבע תקציב, התחלתי לעבוד על גיוס מספרי סיפורים – שלושים במספר. טלפונים, טפסים, קונספט, בריף, התרגשות. אירוע כזה עוד לא היה בישראל. אנשי המתנ"ס התניעו תכנית עבודה, גייסו רכזים, נכנסו לפרטי פרטים. זו לא עיר שמאורגנת לאירועי תרבות כאלה ועם זאת, הם מצאו פתרונות לכל סוגיות ההפקה. בכוחותיהם. לא בתקציב גדול אלא ביכולת שלהם לגייס אנשים וכישורים.

התכנית האמנותית התגבשה, משרד יחסי ציבור נכנס לפעולה, התאריך התקרב. מספרי הסיפורים כבר עבדו על התכניות שלהם, אנשי המתנ"ס התאהבו ברעיון שאירוע כזה יתקיים אצלם. אווירה של מגויסים עד קצות השערות.

כמה שבועות לפני מועד קיום האירוע הגעתי לפגישת עבודה במתנ"ס. כשנכנסתי המקום נראה חשוך. התאורה עבדה, האנשים נראו כבויים. סגנית מנהל המתנ"ס הרימה את המבט ואמרה בשקט, "קיבלנו טלפון מראש העיר. לבטל את הפסטיבל, ובתקציב הזה לשים את [שם של זמרת פופ פופולרית] על במה מרכזית ומתנפחים בשכונות."

"מה קשור או מה סותר?" שאלתי. "הוא חושב שזה מה שיציל את הקריירה הפוליטית שלו. יש אתו עניינים," ענתה. "יש משהו לעשות? מישהו לדבר אתו?" שאלתי עוד קצת. "ניסינו," אמרה. "אין סיכוי. מבטלים הכל."

כך צלל לתהום פסטיבל מספרי סיפורים שהתכוון להיות אירוע מקסים ביותר, בלוקיישן מופלא, אמיתי, מקצועי, מכל הלב של הרבה אנשים שלקחו חלק בהפקה – שלא קרתה.

המילים "ומתנפחים בשכונות" נשארו חקוקות בזיכרוני עד היום.

אם הגדרה לתרבות היא "מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם" (ויקיפדיה),

ההתנהגות היא להפיל פסטיבל שעובדים עליו לטובת כל תושבי העיר ואחרים שיגיעו,

ולשים את התקציב על במה מרכזית עם זמרת אחת ומתנפחים בשכונות,

מעניין אותי לדעת מה הערכים, האמונות ותפיסות העולם שמגדירים את התרבות הזו.

כיוון, מישהו?

2020-02-23T10:56:02+03:00 19 באוגוסט, 2019|

פרויקט OP17 | אגם לב אדם

צפון איטליה, אגם מולבנו, בצפונו עיירה ציורית. גן עדן עלי אדמות. את היופי הזה מפרים פעם ב 12 שנה עובדי חברת הידרו-אנרגיה מקומית. הם מגיעים בחורף ומרוקנים את האגם כדי לתחזק את המתקנים שעל הקרקעית. תושבי העיירה חווים את אירוע ריקון האגם כפצע שהם לא יכולים לעמוד בו.

לקראת חורף 2017 וריקון האגם, פנתה המועצה ל Natourism – גוף שעוסק בתיירות וסביבה. ביקשה למצוא דרך להפוך את הטראומה להזדמנות. בעזרת ארבעה אמנים ידועי-שם: Luca Lagash, MOG, Thomas Boehm and Alessandro Cremonesi. הם הגישו הצעה לפרויקט אמנות/תרבות בשיתוף עם ארגון רופאי לב לילדים. את אתר הפרויקט תמצאו כאן.

קונספט במילים יפות בתרגום חופשי וערוך מאתר הפרויקט

התהליך שעובר האגם: ריקון והסטה זמנית של המים, תיקון, טיפול והכנה, מילוי מחדש וציפייה להתחדשות החיים, דומה לתהליך שעובר ליבו של ילד שזקוק לניתוח לב. האנלוגיה והמטאפורה סיפקו את המפתח לפרשנות האמנותית של תופעת ריקון האגם. חוויית עדות שנמשכת מספר חודשים בהם האגם שוכב מרוקן, מכין את עצמו להתחדשות מלאה של מימיו וחייו. שבריריות הילד המנותח, דומה לשבריריות הסביבה, שלעיתים קרובות מדי מנוצלת ועומדת למבחן הקידמה. זו שלפעמים שוכחת מה יכול להיות המחיר לסביבה, לאנושות ולבעלי החיים שאתנו על הכדור. באותו זמן, האגם ויופיו המלכותי חשובים להפקה של אנרגיה בריאה ונקיה. הניתוח "בליבו", הוא דרך להבטיח את הדו קיום בין צרכי האנרגיה וטבע יוצא דופן שהופקד בידינו.

ההתערבות האמנותית/תרבותית מעוררת את הבנת הערך של האופרציה המסוימת שמתרחשת באגם מולבנו. זו ואחרות, שאם תנוהלנה כראוי, תורמות להפחתת חוב הניצול שקשרנו בחוזה עם כדור הארץ. האגם הריק מעורר אותנו לרוקן גם את עצמנו ומזמין אותנו לקחת את נתיב הידע, שדרכו מתעוררת מודעות חדשה. זו שמובילה להתחדשות עמוקה, ליכולת לדמיין מה אנחנו רוצים להיות היום ולהיות מחר.

העבודה תדגים כיצד אמנות ותרבות הן דרכים יוצאות דופן להכללה וחדשנות חברתית, המסוגלות להפוך מצב שלילי ופוגע בדימוי הטריטוריה (התרוקנות האגם) להזדמנות חשובה לגאולה ולידה מחדש של קהילה, להתחדשות תרבותית.

מאחורי הקונספט האמנותי, במילים ששמעתי מלוקה לגאש באקדמיה של ה OECD

האנשים שחיים במולבנו וגם בחלקים רבים אחרים של צפון איטליה, מנותקים מהמציאות שסביבם. הם חיים ביופי מופלא, חיים טובים מאוד, ולא מאפשרים למה שמתחולל בעולם לגעת בבועה שלהם.

כשמרוקנים את האגם פעם ב 12 שנה, הם מתחלחלים עד עמקי נשמתם. עד כדי כך, שהם לא מוכנים לראות את האגם המרוקן ורובם עוזבים את המקום עד שימלאו את האגם מחדש. הם מתנהגים בצורה דומה לכל מה שמטלטל את הבועה שלהם, גם לאנשים. גם ביניהם.

החלטנו לעשות משהו שיכבד את האגם, את התחושות שלהם, אבל גם יזמין אותם לאפשרות חדשה: לפגוש את הקושי, לדבר על הקושי, בכלל לדבר. לראות את היופי שבתהליך, את היופי של האגם הריק, ואת החיבור בין מה שמתרחש באגם לתחומים אחרים של החיים. רצינו לגעת בהם כדי שהם יגעו זה בזה ובאחרים, במציאות, במה שקורה סביבם, לפחות באיטליה. זה בנוסף למה שכתוב באתר, והתכוונו לכל מה שכתוב שם.

אלה הדברים של לוקה, והוא כולל את עצמו בביקורת שהוא מעביר על תושבי צפון איטליה המפונקים, כי הוא אחד מהם. לפי היחס של המשתתפים האיטלקים ללוקה, מדובר באמן ידוע ומוערך מאוד, שרגיל להיות אמן 'מיוחד' שמעורב בפרויקטים מיוחדים. הפרויקט הזה מיוחד בהחלט. גם האיש.

תוצרים אמנותיים ואירועים

הפרויקט נמשך מספר חודשים. לאורכם שובצו אירועים מיוחדים כמו התקנות, השקות וחוויות משך. את הכל ניתן לראות באתר, כולל גלריה, מידע אודות האמנים, והשותפים. תמצאו שם:

  • מניפסט פואטי
  • מקום לאינטראקציה – שולחן לכמאה אנשים
  • פסל מונומנטלי של האגם – שלם ומחולק, כמו לב שלם ולב שבור
  • איסוף סיפורים נשכחים אודות האגם והאזור ותחרות כתיבה
  • נוף סאונד – חפשו בתמונות את ההתקנות של ציוד הסאונד. ממדים אדירים.
  • סיורים מודרכים באגם הריק ובסביבתו

לטעמי, שווה להקדיש קצת זמן ולשקוע לתוך הצילומים, הסרטונים והטקסטים.

מה קרה

האנשים של מולבנו באו. הם השתתפו, בהתחלה בזהירות מסויגת. אחר כך לקחו את הזמן לחוות את החוויות, את הזמן לדבר, גם אם בהתחלה היה לא נוח. השיחות עלו לתוך העיירה ונפתח שיח חדש בין האנשים. כזה שעוד לא היה כמותו במולבנו. מוכנות לגעת בכאב, לא רק זה של האגם. מוכנות להכיר במה שקורה מחוץ לגן עדן ובהבנה שזה קשור גם אליהם. להכיר בצורך למצוא את הדרך לגשר בין חיים 'מושלמים' לבין מה שעושה אותם פחות כאלה, ובין אנשים. כל מני אנשים.

אמנות שינתה תרבות המקומית. פתחה סדק שדרכו זרמו מים חדשים.

2020-03-01T10:55:05+03:00 29 ביולי, 2019|

כשאמנים מתארגנים להשפיע על מדיניות

את המקרה הזה, קובעי מדיניות במשרד כלכלה כלשהו לא יכולים לדמיין בעצמם. הם רואים את האפשרות להשתמש באנשים יצירתיים ובאמנים כמשאב לטובת התפתחות התעשייה ומנועי צמיחה כלכלית שהם מכירים. מבחינתם, נדרשים 'פועלי יצירה'. כך מתפתחים גופי תיווך שמתאימים 'פועלים יצירתיים' לצרכים של התעשייה, בדומה לאקסלרטור של שנקר בישראל.

סיפור מקרה שרואה את התמונה רק מהצד של החור בגרוש של התעשייה, הוצג השנה באקדמיה. לכאורה, נראה מעולה: דוברת אסרטיבית מפרנקפורט, מצגת מהודרת, חברה שמזמינה אמנים ויוצרים להעביר סדנאות או לבצע פרויקטים לפי צרכים של חברות עסקיות. האמנים מקבלים שכר, מה רע?

כששאלתי אם האמנים מתוגמלים על פיתוח תכניות, או אם הם מעורבים בקבלת ההחלטות שקשורות בבניית הפרויקט, קיבלתי מבט מסוג "כאילו מה?!". לא, האמנים מתוגמלים רק על ביצוע ושיגידו תודה על זה שמזמינים אותם בכלל.

כל האמנים באקדמיה ידעו לומר לגברת, ואף אמרו, שמדובר בניצול שאנחנו מכירים כבר הרבה שנים. ניצול שבנוי על הרעב הכלכלי של אמנים, שאין להם הרבה ברירות.

אפשר אחרת

סיפור המקרה הזה מדגים מה יכול לקרות אם אמנים מתארגנים להיות שחקן שלא רק משחק על המגרש, אלא גם קובע חלק מהכללים.

הבשורה היא שאפשר אחרת, ולנו בארץ יש הזדמנות מצוינת להרים אותה – כל עוד עניין התעשיות היצירתיות והתרבותיות בחיתוליו.

סקסוניה היצירתית | המרכז לתעשיות תרבותיות ויצירתיות

את הגברת שהציגה את המקרה הזה פגשתי בשנה שעברה. התיידדנו. ביום האחרון ראיתי אותה יוצאת מהאולם בדמעות. ניגשתי, שאלתי אם אני יכולה לעזור במשהו. היא קיבלה טלפון כמה דקות קודם ממנהל הארגון – לשכת המסחר המקומית דרשה מעירייה לחסום את ההתארגנות הזו ולפרק אותה. לפני שכתבתי את הפוסט, הקלדתי בזהירות את כתובת האתר שלהם, מחסירה פעימה. הם שם, עובדים במלוא המרץ. ללמדכם שיהיו מאבקים ואפשר לעמוד בהם.

סקסוניה היצירתית היא התארגנות משותפת של שלוש אגודות בחבל סקסוניה, גרמניה – לייפציג, חמניץ ודרזדן. במילים שלהם "המרכז עוסק בשיפור התנאים להצלחת עבודה יצירתית. העבודה שלנו מחזקת את הקיבולת לחדשנות וצמיחה בסקטורים עסקיים אחרים, ולפיתוח פתרונות חדשים לאתגרים חברתיים. אנחנו מספקים יעוץ ותמיכה לחברות, פרילנס, מוסדות, אגודות, רשתות ורשויות מקומיות."

מדגישה: האגודה וחבריה מסתכלים על הביזנס של חיזוק הקיבולת לחדשנות וצמיחה בסקטורים אחרים, ובאותו זמן על טיפוח הכישורים, הקשרים, ההשראות ותנאי העבודה/היצירה של מי שמוגדרים כעובדים בתעשיות התרבותיות והיצירתיות. זו דרך שונה מאוד מלהתייחס לאנשים כמשאב של תעשייה, בלי להשקיע בהם שקל, ובלי לחשוב על התנאים המיטביים להעסקתם.

המרכז מנוהל במשותף על ידי עמותות היזמים עצמם, מה שהופך אותו ייחודי בגרמניה. השירותים המרכזיים שהם מספקים הם: אוריינטציה, רישות, נראות ויצירת ערך. הרחבה בהמשך. המרכז מציע גם פעילויות בִּנאוּם מגוונות (בִּנאוּם=אינטרנציונליזציה): טיולים עסקיים ליזמים תרבותיים ויצירתיים, אירועי מידע וסדנאות בנושא עבודה בינלאומית, הרצאות על תעשיות תרבותיות ויצירתיות במדינות אחרות והשתתפות בפרויקטים בינלואמיים. הם מחוברים לרשתות באוסטריה, בלגיה, צ'כיה, דנמרק, יוון, איטליה, לטביה, הולנד, פולין, שוודיה וארה"ב.

על כל אגודה כזו נמנים עשרות עד מאות יחידים, יזמות קטנות, יזמות יותר גדולות, חברות, פרילנס וכל מי שרוצים להחזיק ידיים, מוכנים לשלם, מוכנים ללמוד ולפעול.

איך זה עובד

שמעתי את ההסבר מהגברת מחמניץ, אז אני מדגימה על האגודה שלהם. העקרונות דומים בשתי האגודות האחרות, עם התאמות מקומיות ולפי החלטת חברי האגודה.

החברים באגודה משלמים דמי-חבר שנתיים דיפרנציאליים. יש חברות מלאה שמחייבת את החבר לא רק בתשלום אלא גם בשעות התנדבות. יש חברות תומכת שמחויבת בתשלום דמי חבר ללא חובת התנדבות. ראו כאן במורד הדף.

יש חבילת הטבות, לדוגמה:

  • שימוש בפלטפורמה האינטרנטית של האגודה להצגת הצעות עבודה, פרויקטים, חברות שצריכות שרות או עובדים. השימוש הזה עוזר גם למפות את הצורך בעבודה של אמנים ויוצרים בחמניץ.
  • רישות עם כל שאר חברי האגודות לטובת יישום רעיונות ופרויקטים גדולים.
  • השתתפות בסדנאות וקבלת יעוץ פיננסי, משפטי ושיווקי
  • השתתפות באירועים רלוונטיים לתעשיות התרבותיות והיצירתיות, כולל מפגשים ורישות
  • מנוי לניוזלטר שדרכו מקבלים החברים מידע שוטף אודות אירועים מקומיים ואזוריים, ועוד חדשות כאלה ואחרות

בנוסף, האגודה דואגת לנראות שלה ושל פעילות החברים, מקדמת את הטמעת רעיון התעשיות ותרבותיות והיצירתיות ותרומתן לכלכלה, מקדמת את הדרישה ליצירת תנאי עבודה והעסקה טובים, פועלת לרישות האגודה ומציאת שותפים בתחומי העסקים, הפוליטיקה, חינוך והדרכה, אמנות ותרבות – בחמניץ ובמקומות אחרים. היא מקדמת את שירותי הייעוץ שהיא מספקת, מגייסת משאבים, ומפתחת סטנדרטים להתנהלות מול חברות תעשייה ושאר הגופים שצריכים שרות מהאגודה ומחבריה.

מי עושה את כל זה

חברי האגודה ממנים לעצמם מנהל אזור וסגן או שניים – לפי היקף העבודה הנדרשת. האנשים האלה מקבלים שכר ובמקביל תורמים שעות התנדבות. שלושת החבר'ה שמנהלים את הפעילות בחמניץ באים מתחומים יצירתיים ויזמיים, וגם טובים בניהול ופרויקטורה. מעבר לעבודה שלהם יש את שעות ההתנדבות של החברים ואספות חברים. אלה נערכות כסדנאות עבודה אינטנסיביות. במסגרתן החברים מקבלים החלטות בעניין העתיד וגם 'יורדים' על כמות גדולה של עבודה משותפת לטובת קידום ההתאגדות.

מה עוד

האגודה מרכזת מידע על תחרויות וקולות קוראים. זכיות מקודמות גם כהישג אישי וגם כהישג של האגודה. הם מחזיקים חללי תצוגה שיתופיים ונותנים מקום לכל סוגי האמנויות והיצירה של החברים באגודה – יש שם מגוון.

כיום, הם פונים ישירות לחברות שצריכות שירותים ומזמינים אותן להיות חברות באגודה. גם אם לא, החברות יכולות להציג את הצרכים שלהן לחברי האגודה, ואלה מחליטים לאילו צרכים הם רוצים להיענות ובאילו תנאים.

עכשיו תחשבו על כל זה כפול שלוש, כשכולם מחזיקים ידיים עם כולם ומרושתים עם ארגונים במקומות אחרים בגרמניה ומחוץ לה. לפחות בסקסוניה הם יוצרים תופעה שקשה להתכחש לה.

כמו שקרה בחמניץ – דובים מתעוררים מתרדמתם. לשכת המסחר הזדעקה כי פתאום התרוממה תופעה בולטת שלא מטעמם. כמו שקרה בחמניץ – אם ממשיכים לעבוד ומתייצבים בכל מקום בו נדרשים לדבר ולהציג, אם נותנים שרות טוב והלקוחות מרוצים, למתנגדים אין ברירה אלא לפנות מקום לאגודה ליד שולחן מקבלי ההחלטות וקביעת המדיניות.

2020-03-01T10:52:50+03:00 18 ביולי, 2019|

פנינת תרבות נדירה בסלוניקי

SEIKILO – כלי נגינה משוחזרים ומשחקי לוח מיוון העתיקה. הנה הדף שלהם ב TripAdvisor. תוכלו לראות גם שם את המלצתי הנלהבת. בעיניי המקום הזה הוא הפתעה מוחצת. גם לפיינשמקרית של מוסיקה עתיקה כמוני, וגם למי שלא מבינים במוסיקה עתיקה חצי דבר.

מקום קטן בקומה השנייה של מבנה מוזנח על רחוב רגיל במרכז העיר. בפנים – חלל צבוע ירוק לא סטנדרטי ותצוגת יפהפייה של כלי נגינה משוחזרים מתקופת יוון העתיקה. משוחזרים הכוונה – נבנו על בסיס מחקר עומק, מחומרים חדשים. זה לא מכון ארכיאולוגי, זה מקום שמחייה צלילים שנשכחו. שיטה מוסיקלית שלמה שרק מי שלמד מוסיקה ביסודיות שמע עליה, לא בהכרח שמע אותה. יש למוסיקה הזו קסם שמשפיע עלינו מיידית.

את הסיור ערך עבורנו תאודור – בחור צעיר למדיי, בן למשפחת לוטיירים – אנשים שמנגנים ובונים לאוטות. הוא מנגן לאוטה גיטרה ולירה, בוזוקי ובגלמה, ובכל כלי הנגינה האחרים שיש שם. אם כל מה שהיה לו היא קופסה שמתוחות עליה גומיות, גם עליה הוא היה מנגן מצוין. הם חוקרים ובונים את הכלים ומצליחים להחזיק ידיים עם שותפים מכובדים, כדי להצליח להמשיך את העיסוק המופלא והנדיר הזה. אפשר גם לקחת אצלם קורס נגינה ללוטיירים.

תאודור מסביר על הכלים, על איך הגיעו למידע על מבנה הכלים, על החומרים מהם הכינו אותם וגם מדגים בנגינה. אל תהססו לבקש ממנו לדבר לאט יותר כי שווה להבין כל מילה שהוא אומר.

זו פנינת תרבות נדירה. הם עוסקים במשהו שערכו התרבותי גבוה מאוד אבל קשה לשרוד בו בלי שגעון לדבר, בלי שותפים חזקים, בלי התעניינות של הציבור. הם זקוקים למבקרים, לכו לשם, שווה.

חוץ מההפתעה והשמחה לראות ולשמוע את מה שעושים תאודור ומשפחתו, נשארה לי גם צביטה קטנה בלב שאני מכירה באופן אישי; על כמה קשה לשמר עבודה חשובה כזו בעידן מאוד פופוליסטי.

SEIKILO הוא שמה של היצירה המוסיקלית המוקדמת ביותר שנמצאה שמורה בשלמותה מהעת העתיקה – לפחות עד היום. היא נכתבה על ידי סייקילוס לזכר אשתו. לקח למוסיקולוגים הרבה שנים להצליח לפענח איך היא נשמעה. בבקשה.

2020-03-01T10:56:27+03:00 1 ביולי, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות