מה עושה מנצח?

שאל @yossibitton – "תמיד תהיתי: מה לעזאזל תפקידו של המנצח אם רוב הזמן הנגנים אפילו לא מביטים בו?"

לא מעט אנשים שואלים את השאלה הזו בוריאציות שונות. גם שמעתי לא מעט השערות משעשעות כמו "בטח היית כזו נגנית גרועה שאמרו לך – טוב, את תעשי עם המקל. לפחות את לא מפריעה לנגנים". הקרדיט לתשובה המקסימה ביותר שייך לבתי הבכורה; כשהייתה ילדונת, שאלו אותה "מה אמא עושה?" "אמא שלי עושה ככה עם השרביט ויוצא לה שיר" ענתה, "כמו קוסמת".

נגני תזמורת

הנגנים הם מי שמאפשרים למוסיקה להישמע. כל אחד מהם מיומן מאוד, שולט ברזי וגחמות כלי הנגינה שלו. כל אחד מהם מוסיקאי מגובש שיש לו היכולת להביא לידי ביטוי את רצונו של המלחין דרך התפקיד אותו הוא מנגן – תפקיד אחד מרבים. כדי להגיע לכך הם נדרשים לידע תיאורטי וליכולת טכנית, לשנים של אימון ומשמעת.

הם מסתכלים על המנצח ללא הרף גם אם למתבונן מן הצד נראה שלא. קשה להסביר את רמת הריכוז בה נמצא נגן תזמורת למי שלא התנסה בכך ובכל זאת: הנגן מתבונן על התווים ועל המנצח בו-זמנית. כדי לעמוד בכך הוא מפתח סוג של ראיה בשני מיקודים – האחד קרוב מאוד לתווים, השני רחוק יותר למנצח. באותו זמן הוא מתרכז בנגינה כדי להפיק את המיטב – מכלי הנגינה, במישור ההבעה, כחבר בצוות גדול הנושם כולו כגוף אחד. הוא קשוב מאוד, גם לקרובים וגם לרחוקים ועם הניסיון הוא הופך קשוב גם לקהל – בעיקר בקטעי סולו. עניין המבט הוא חלק קטן ממכלול מורכב.

מנצח

אם נגן צריך להיות מצויד בידע ויכולת ביצוע – הרי שאותם דברים בדיוק נדרשים גם ממנצח. הוא לא בהכרח מוסיקאי טוב מנגניו שהם אגב כלי הנגינה שלו. מה שמבדל אותו מהם היא היכולת להוביל קבוצה גדולה של אנשים מיומנים לעשות את מה שהוא מחשיב כדרך הנכונה לתרגם את כוונת המלחין ולקשור אותה לנסיבות הרגע. לא תמיד משימה קלה…

מה עושה מנצח?

ראשית הוא משתמש בידע המוסיקלי שלו כדי לנתח את הפרטיטורה – אותו ספר תווים שכתב המלחין הכולל בתוכו את כל תפקידי הנגנים, להלן 'היצירה'. הוא היחיד המחזיק ביצירה השלמה גם אם הנגנים מכירים אותה על בוריה. המנצח לומד את הפרטיטורה למידה כזו שהוא מכיר כל פסיק וכל תו בכל אחד מהתפקידים – גם אם אינו יכול לבצע אותם בפועל. לשם כך הוא נדרש לידע תיאורטי רחב-יריעה הכולל הבנה של סגנונות מוסיקה תקופתיים, סגנונות הלחנה, ידע היסטורי וידע בתולדות האמנות, הבנה מלאה של יכולות ההפקה של כל אחד מכלי התזמורת והדרך בה הם חוברים יחד (תזמור) ועוד ועוד. את כל הידע הזה הוא צריך כדי שיוכל לגבש דעה מנומקת לעניין אופן הביצוע של אותה יצירה (אחת מני רבות עליהן ינצח לאורך הקריירה שלו). הוא לא עושה "מה שמתחשק לו" או "מה שמקובל" אלא מוצא את הדרך הטובה ביותר לשרת את כוונות המלחין כשאת הסימוכין לכך הוא חייב למשוך מתוך כתב היד, מה שמאסטרו מנדי רודן היה מנסח כ"תקרא מה כתב הגאון". עדיין נשאר מקום רב להבעה שלו ושל הנגנים.

כשהמנצח מגיע לרמת הבנה ופענוח עמוקים של הפרטיטורה הוא שומע את היצירה מתנגנת בשלמותה כרצונו ב'אוזן הפנימית'. זו תכונה המתפתחת אצל מוסיקאים עם השנים – היכולת לשמוע את המוסיקה מתוך התבוננות בתווים ועל סמך ההבנה התיאורטית – ללא נוכחותה בפועל. מה שנשאר לו עכשיו זה לעמוד לפני הנגנים ו"למשוך" מהם ביצוע שיתקרב ככל האפשר למה שהוא שומע בראש. כל מה שעומד לרשותו היא שפת ניצוח הבאה לידי ביטוי דרך השרביט, שאר הבעות הפנים והגוף והיכולת לגרום לנגנים לרצות לתת לו את מה שהוא צריך בשביל המוסיקה – בלי להוציא מילה מהפה. אין ספק שכאריזמה היא חלק חשוב בעניין והיא אינה ניזונה רק מתכונת אופי פנימית; הנגנים ירצו לראות שהמנצח בטוח בדרכו ושזו מבוססת על ידע מוסיקאלי עמוק. אם אין לו משהו מעניין להביא בפניהם, מוטב שלא יבוא. אם אין לו את היכולת להוביל הם 'יריחו' את האופציה לטפס לו על הראש תוך פחות מעשר שניות – הזמן הממוצע שלוקח למנצח לעבור מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה. למה שירצו לעשות כזה דבר? גם כי כולנו אוהבים להתעצל ולהציק מדי פעם וגם כי הם צריכים את ה'פייט'. יש בעניין איזו דינאמיקה שאני מכנה "דמוקטטורה" ומאזן הכוחות בתוכה מורכב.

המנצח מרכז אליו את התזמורת באמצעות הריכוז שלו עצמו. הוא לוקח את המקום. כשמגיע מבחינתו הרגע הוא נושם והתזמורת נושמת יחד איתו לתוך הצליל הראשון של היצירה. מאותו רגע ואילך יהיה המנצח מרוכז לרמת-שיא עד לצליל האחרון כשהוא עסוק בלקרב את התזמורת לאידיאל אותו הוא שומע בראש ואסור לו להתעכב לשנייה או לנתח לאחור – זה יקרה רק מאוחר יותר. בזמן הביצוע הוא חייב להוביל ללא הרף כמו ראש חץ העף בעדינות ונחישות אל תוך צינור זמן שארכו כאורך היצירה תוך שהוא מנווט את הביצוע הרגעי גם בהתחשב בנסיבות – גודל האולם והאופן בו נשמעת בו המוסיקה, מצבם של הנגנים, שינוי פתאומי בהרכב, הוויברציה שהוא חש מהקהל היושב מאחורי גבו, תקלות פתע, טעויות, סולנים, מקהלה אם יש והמצב הפיזי והרגשי שלו עצמו.

אם תצלח המשימה בידיו יחושו הנגנים סוג של תחושת התעלות ויתנו לו עוד יותר ממה שהוא מבקש עבור המוסיקה. כשזה קורה מגיעה השנייה בה ניתקת המוסיקה מן הדף הכתוב והופכת לישות חיה ועצמאית שכל הנוכחים כולל הקהל חשים בקיומה והיא מוזנת בנגינת התזמורת המונעת בידי המנצח. אלה הרגעים אליהם שואף המוסיקאי כל חייו ואם הוא מצליח להוכיח שהוא יודע להיות כזה קוסם, הרי שעבור עוד רגעים כאלה נותנים בידיו הנגנים את כל כולם, כולל את המבט.

מקווה שהצלחתי להעביר משהו מהחוויה ותודה לך יוסי על השאלה.

2020-02-23T19:37:03+03:00 21 באוקטובר, 2011|

מנדי רודן – מאסטרו וג'נטלמן

הרבה נסיונות לכפות את סד המילים על גדלותו המוסיקאלית והאישית של האיש היקר הזה ינסו בימים הקרובים. גם הרבה מילים פחות טובות יסננו אודותיו. בעיקר נגני תזמורות שידעו את שבט לשונו המשתלחת. אבל לא יהיה ביניהם גם נגן אחד שיכפור בדעה שהוא היה מנצח אדיר, היודע נפש תזמורת ומבין אותה מתוך קרביה ולעומקם. אם היה לא נוח הרי זה משום הפער שנשאר לפעמים בין הדרך בה רצה לשרת את עבודתו של הגאון היוצר למה שנתנו לו הנגנים, או מה שהצליח להוציא מהם. וגם משום שמנצח תזמורת הוא אדם, כמו כולם.

פגשתי אותו בפעם הראשונה בגיל 15 כנגנית אבוב בתזמורת הנוער של קרית-אונו, אז, תזמורת מפוארת ועתירת יכולת. ישבנו לצד הסימפונייטה של באר-שבע בטקס קבלת הפנים לסאדאת. הוא ניגש למנצח אלקלעי וביקש ממנו "סיבוב". זה הושיט לו את השרביט ופינה מקום. מנדי ביקש תיק תוים ואחרי דפדוף מהיר בחר את האריה על מיתר סול, י.ס. באך. כמה חודשים לפני כן התחלתי לנצח. החוויה של הנגינה מולו הדביקה אותי סופית בחיידק ולתמיד. זה הרגיש כאילו אני מצליחה להפיק אור מתוך המוסיקה, לא רק לי, לכולם. בתום הנגינה החזיר לאלקלעי את השרביט ואמר, "אני מקנא בך". לא הבנתי.

שנים אחר כך באתי ללמוד אצלו. כבר ניצחתי באופן סדיר יותר מעשור, בעיקר על תזמורות כלי נשיפה והקשה, תזמורות נוער. זו הייתה הבחירה שלי מול הריאליה של חיי. בכל פעם שמישהו מעמיתי לספסל הלימודים עיקם את פרצופו למשמע הבחירה, הוא הסתובב ואמר "אני מקנא בה". לא הבנתי.

אם נגני תזמורות "חטפו" ממנו לא פעם הרי שהתלמידים שלו לניצוח זכו בהשוואה לטיפול ספא מפנק לנשמה. הוא הקשיב לכל מילה והתבונן בכל תנועה כאילו שהוא היה התלמיד ואנחנו המורים. הייתה לו סבלנות אין-קץ גם לעצלנים שבזבזו את זמן השיעור של עצמם במקום להתכונן. הוא לא טרח להעיר על אי הכנה, מי שרצה ללמוד הבין מהר מאוד שכדאי לו ללמוד לא רק את הרפרטואר של עצמו אלא גם של התלמידים שלפניו ואחריו, כי כל דקה עם מנדי הייתה שווה את משקלה בשנות ניסיון על הפודיום ובידע מוסיקאלי ותזמורתי עמוק.

רק דבר אחד היה אסור לומר בשיעורים שלו. אסור היה לומר, "כי ככה עושים את זה כולם, לא?" בתשובה לשאלה אודות בחירת ניצוח. מי שעשה את הטעות הזו זכה במבט שאת פשרו עדיף היה לא לדעת ובמשפט קצר אחד כתגובה, "תקרא מה כתב הגאון" תוך שהצביע באצבע הכנר הארוכה שלו לתוך הפרטיטורה. היה לו כבוד עצום לעבודת המלחין. הוא היה מוכן לקבל כל אינטרפרטציה, רחוקה ככל שתהיה מדעתו ובלבד שתהיה מנומקת מהיסוד ומבוססת על "מה כתב הגאון".

בוקר אחד, תוך שאנחנו עומדים במסדרון הצר ומחכים לשיעור של המאסטרו, הוא הגיח נמרצות מאחורי ואמר, "בוקר טוב ליידי. שמעתי שאתמול בערב האקורד האחרון של ואן-גליס נכנס לתוך קניון רוטשילד באותה מידת רושם שהספינה של קולומבוס נחתה על החוף עד שנעצרה". התלמידים שעמדו לידי העלו חידה על פניהם ואני הייתי המומה. רק באותו רגע, אחרי שהסביר את כוונתו, הסתבר לנו שהוא עוקב אחרי עלילות הניצוח שלנו במידה בה יכול היה. שוב עלה עניין הזלזול משום שאותו קונצרט היה אירוע ל120 נשפנים ונגני כלי הקשה. שוב חזר על האמרה, "ואני מקנא בה".  הפעם ביקשתי הסבר. "אני מנצח רוב ימי על נגנים מקצועיים. הם מנגנים טוב מאוד, טוב בהרבה מהנגנים שלך, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שהם באים לעבודה ונותנים לי 60-70 אחוז ממה שהם יכולים. במה שאת עושה, הם נותנים לך 110 אחוז. בגלל זה אני מקנא בך".

נכון שזה היה יפה מצידו. נכון שאם הייתי יכולה לשנות את הריאליה, סביר להניח שהייתי מעדיפה ללכת במסלול קרייריסטי מובהק של מנצחי תזמורות מקצועיות. אבל במקום מסוים, הוא צדק ועוד יותר מזה, עשה את מה שאמר. מנצח כזה יכול היה לשבת על גג העולם מדי יום. הוא גם ביקר שם לא מעט. אבל את רוב ימיו הקדיש לעשייה כאן, במדינה קטנה שאינה מתגמלת מוזיקאים בסדר גודל כזה כמו שמתגמלים אותם בהרבה מדינות אחרות. שהזירה המוסיקאלית שלה קטנה על כמות הכשרונות שגדלים כאן ונגועה בבחישות ופוליטיקה. הוא השקיע שנים בתלמידים שכבשו פסגות ולא היה בו שמץ קנאה או נסיון לעכב אותם, ההיפך. הוא חיפש את המקומות בהם יוכל להפיק 110% ולגרום לנגנים "להתנפח" כדבריו כדי שהאור יזרח מתוך המוסיקה ועבודתו של המלחין תקבל את כלי הביטוי הטוב ביותר שיכול היה להעמיד לרשותה. זה מה שהוא ניסה ללמד אותנו לעשות וזה מה שבסופו של דבר הבנתי.

אני אתגעגע מאוד לגאון ולג'נטלמן.

2020-02-23T19:34:51+03:00 10 במאי, 2009|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות