מה גרם למשבר הנוכחי בסטוריטלינג? רוברט מקי משיב

רוברט מקי הוא המנחה המוכר בעולם לכתיבה יוצרת. הוא התפרסם בזכות סמינר שהוא מעביר כבר למעלה מ 20 שנה תחת השם 'סיפור', וכתב ספר רב-מכר הנושא את אותו שם. רבים וטובים מהתסריטאים, השחקנים והבמאים בהוליווד למדו בסמינר כזה ונשבעים בהשראה שמקי משמש עבורם.

בסמינרים האחרונים, מקי מדבר גם על 'משבר' בהתייחס לסטוריטלינג, לסיפור. אחת המשתתפות בסמינר שלחה לו שאלה בעניין. הוא השיב לה בסרטון שארכו שמונה דקות. אני מביאה את דבריו של מקי בתרגום לעברית. בין אם רואים אתו עין בעין ובין אם לא, אלה דברים שכל מי שעוסק במדיום סיפורי ראוי שיקשיב להם, יחשוב עליהם, ויחליט כיצד הוא בוחר להתייחס אליהם בעבודתו.

השאלה של אלן פול: "הזכרת את המילה 'משבר' בהתייחס לסיפור. רציתי לדעת מה בדיוק גרם למשבר, ש[גם אני] הבחנתי בו. איך קרה שלפני 1950, 1960, לא היה הכרחי לקיים סמינרים על 'סיפור', ועכשיו זה משהו שאנחנו צריכים מאוד."

התשובה של רוברט מקי: "מדוע סטוריטלינג הפך כל כך פרובלמטי? מהרבה סיבות.

סיבה אחת, נכונה בכל תחום אמנות, היא הישחקות צורות ומבנים מסוימים. מוסיקה קלאסית הייתה מבוססת על הרמוניות וטונליות שנשחקו, מיצו את עצמן לקראת תחילת המאה ה20. פתאום מלחינים רצו להשתמש בא-טונליות ודיסהרמוניות – רעש – במוסיקה הקלאסית שלהם. ייצוג עבד נפלא בציור לאורך אלפי שנים, ואז צורות אבסטרקטיות תפסו את המקום. כך שלפעמים, צורות מסוימות נשחקות. בסטוריטלינג, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים מתחו וחקרו את הצורות של סיפור בדרכים ראויות לציון. כך פנינו והתרחקנו מהצורה הקלאסית. כותבים מסוג מסוים התרחקו מהצורה הקלאסית כי נדמה שהיא נשחקה. זו סיבה אחת. הידע שהיה לאנשים בצורה הקלאסית, טרום שנות ה50 וה60, אבד; כי אנשים אבדו בו עניין.

בכתיבה, בין הסופר והעורך היו יחסים אינטימיים מאוד. העורכים היו האחראים, לעיתים קרובות, לאיכות של היצירה הגמורה. עורכים היו עובדים עם סופרים, נכנסים לעבודה וכופים על כותבים, מכריחים אותם להשתמש בצורות קלאסיות כדי לנסות ולעשות את הספר נגיש יותר לקוראים. אותו הדבר במערכת האולפנים, בדרמטורגיה בתיאטרון. היה סוג של חניכה, חניכוּת, מערכת יחסים בין האנשים שהוציאו לאור, הפיקו, לאנשים שכתבו, והידע עבר מהחונך לחניך. הימים האלה נגמרו.

אבל השינוי הגדול התחולל עמוק יותר בחברה, ויש לזה קשר לערכים. סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. כל זה דורש שהקהל/קורא פחות או יותר מבינים, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם, ואיך כל זה קורה בחיים. אבל זה צריך להיות ברור ומוסכם.

כיום, היחסיות והסובייקטיביות של ערכים משתוללים בכל מקום. אחד הדברים שמדברים עליהם בחברה הוא כמה מקוטבת היא אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט נגדי של ערכים, ואין הסכמה ביניהם. הם לא יכולים לדבר זה עם זה כי הבנת הערכים שלהם כל כך מקוטבת.

ואז יש את כל מי שנמצא בין שתי הקבוצות האלה ששואלים את עצמם על מה כל זה לעזאזל. הם מנסים למיין: מה ימין, מה שמאל, ואז האמצע, והם מנסים להבין עבור מה חשוב לחיות במדינה הזו, מה הם הערכים.

כך שההתמוטטות והקיטוב של ערכים, אובדן החונכות, החזרתיות והשחיקה של הצורה, השאירו את האנשים בשלושת רבעי המאה ה20 בבלבול מוחלט בכל דבר ועניין.

כתוצאה, בדרכים רבות, סטוריטלינג הפך פחות אפקטיבי, יותר ויותר קלישאתי, או 'שונה' לטובת ה'שונה', האחרוּת, או מוקסם מפן יחיד ומוגבל. כך הפוסט-מודרניסטים השקיעו את עצמם בשפה ובכל המניפולציות של שפה, הקולנוע נתפס על מפגני ראווה, התיאטרון הפך גם הוא למפגן ראווה, מחזות זמר וכל השאר, והתרחשה הרדדה של סיפור. לא שאין עבודות נפלאות בחמישים השנים האחרונות. בהחלט היו. אבל לא באופן העקבי, העשיר והיפהפה שהיו לנו בעשורים קודמים של המאה הקודמת.

אבל, אני לא דואג בקשר לזה, כי הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים, כמו שהם היום, אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות. הם חוקרים רומנים גרפיים וכל מני וריאציות באינטרנט. אבל צורה אחת של סיפור שיש כיום, שהיא טובה מתמיד, זו טלוויזיה.

הכתיבה לטלוויזיה מעולה, וחקר האפשרויות בכל הנוגע לצורה בטלוויזיה הוא ממש נפלא. כותבים גילו פתאום את המשך. משך גדול. אני מתכוון – סדרת טלוויזיה ארוכה כמו 'עמוק באדמה' היא ודאי גדולה בסטוריטלינג שלה ועושר הדמויות מרומן של אלף דפים. אני מתכוון, אם תיקחו את הסדרה ותהפכו אותה לרומן, אלוהים, אלה יהיו עשרה כרכים של אלף דפים האחד.

אז במשך העצום הזה יש כל מני אפשרויות נפלאות של מציאויות לא אמינות, ריבוי נקודות מבט, וסובייקטיביות מכל הסוגים.

אז זה מאבק. זה תמיד מאבק. ובעשור האחרון זה מתנהל בכבדות אלא שאין בזה דבר חדש. העולם עבר את זה במאה ה18, בתחילת המאה ה20, תקופה איומה של סטוריטלינג עם כמה יוצאים מן הכלל. כך שאני חושבת שהשמש תזרח מחר ושמספרי סיפורים-כותבים ימצאו את המדיום שלהם. אני חושב שהם כבר עשו זאת, קוראים לזה טלוויזיה, ולי העתיד נראה מזהיר במובן של השימושים החדשים והעומקים בהם כותבים יישמו את אמנות הסיפור."

לא במיוחד הפתיע אותי לגלות שעד לרגע כתיבת הפוסט הזה, יותר משנה אחרי שרוברט מקי העלה את הסרטון, צפו בו פחות מ 700 גולשים. גם הוא מתמודד עם אובדן החניכה והחניכוּת ועם כך שמרבית האנשים, בטוחים שהם מיצו את מה שיש לדעת על סיפור אחרי שצפו בכמה קטעי וידיאו רדודים.

אלא שהנזקים לא נשארים רק בסיפורים ובסטוריטלינג. הסיפורים והאופן בו מספרים אותם משקפים משה שקורה במציאות: משברים ערכיים, משברי אמון, הפחדה ועוד שלל תופעות חברתיות הרסניות. אני רואה ניסיונות לשנות את הסיפורים מתוך אמונה ותקווה שזה ישנה את המציאות. ואולי זו לא השאלה הנכונה. המשך יבוא.

2020-05-03T08:33:32+03:00 3 במאי, 2020|

'בשם אומרם' על בני הדור השני לשואה, המשך סיפור העדות, ומאיפה מתחילים

שיחה עם דינה וינשטיין שק ומשתתפות נוספות על המשך סיפור העדות, וקצת צידה לדרך. השיחה התקיימה במסגרת תכנית שבוע השואה והגבורה של 'חופים' – תרבות יהודית ישראלית בחוף הכרמל, בשיתוף 'זיכרון בסלון'.

הרשומה הזו מלווה את השיחה, מרחיבה מעבר למה שנאמר ומתווה תחילת כיוון. דבר ממה שתקראו כאן אינו בבחינת חובה, רק המלצה וחומר למחשבה. גם אין חובה לספר – עניין המשך סיפור העדות הוא אישי וסובייקטיבי.

מחשבות על חומרים בהקשר של סיפורי דור שני

כדי לספר, צריך חומרי סיפור. יש בני דור שני שקיבלו מהוריהם ומקרובים אחרים הרבה סיפורים, פרטים, תמונות, זכרונות. יש כאלה שאין להם קצה חוט. במרבית המקרים יהיו בידיכם קרעי סיפורים, פיסות, כמה פרטים מכאן, כמה משם, אמירות שחוזרות על עצמן לאורך השנים, כמה תמונות והרבה חורים בין לבין.

אף אחד לא מצפה שהמשך סיפור העדות יישמע כמו עלילה הוליוודית. ההיפך –  אם הסיפור יישמע מקצועי ומלוטש, משהו באותנטיות של הדברים כבר לא יהיה שם. העניין הוא להיות בסיפור שיש לכם ולספר אותו לאחרים כדי שיהיו עדים לסיפור. לספרכמו שאתם יודעים, מרגישים, משחזרים, עם החורים ועם ההשלמות שאתם תבחרו. סיפור במקרה הזה יכול להיות גם כמה תמונות, כמה רגעים, כמה מחשבות בקול רם עם האנשים שמקשיבים לכם. הכל בסדר.

כדי לחבר בין הפיסות ולמלא חלק מהחורים, תצטרכו לחקור. בכל פעם עד לרגע שבו פרט מסוים שלא היה ידוע לכם עד לאותו הרגע, מתחבר עם פרט מוכר. בכל פעם עד לרגע בו מתבהר חלק נוסף בתמונה. כל חלק כזה מחדד את ההקשר או פותח תפנית בעלילה ושולח אתכם למחקר הבא – לדעת עוד על אותו הדבר, להבין משהו שאינו מובן, למצוא הוכחה או זנב של עדות לדבר.

איך מתחילים

יש פרט אחד הידוע לכל בני הדור השני – שמם הפרטי. רובם קרויים על שם מישהו שאחד ההורים איבד בשואה. ההמלצה של דינה היא להתחיל מהמעגל הקרוב ביותר. לבדוק מדוע שמכם ניתן לכם, מיהו אותו איש או מיהי אותה אישה שעל שמם אתם קרויים. המקור הראשון לתשובה הוא אחד ההורים שלכם, אם הם עדיין בחיים. אולי דודים יודעים את התשובה, אולי חברים וחברות של ההורים, אולי מישהו אחר מאותה משפחה או קהילה. לאדם שעל שמו אתם נקראים אין המשך ישיר בעץ המשפחה שלכם, אבל יש לו היסטוריה. לכו לשם – לאחים ואחיות שאולי היו לו, לסיפורי הורים, הורי-הורים.

ההמלצה הזו מפתיעה רבים, כי כוונתם היא לספר את הסיפור של הוריהם או של אחד מהם. מדוע להתחיל ממישהו אחר? הסיפור של ההורים יסופר, אלא שהוא יסופר דרככם. אתם חלק מהסיפור שלהם, הם חלק מהסיפור שלכם, ובזה שהם נתנו לכם את שמו של אדם שנספה, הייתה להם כוונה. אתם חלק משרשרת שהוריכם ביקשו להנכיח, לפחות דרך שם. כמו שאמרה דינה – שמה שניתן לה ולאורך שנים הרגיש כמו משא שהיא רצתה להסיר מכתפיה, הפך למשא שהיא נושאת בגאווה.

איפה לחקור

היכן יכול להיות שיש מידע שקשור לאדם, בין אם מדובר בהורים או קרובי משפחה אחרים?

במקום בו הוא חי – כפר, עיירה, עיר, קהילה יהודית, בית כנסת, בית קברות, בית ספר, תנועת נוער.

בחפצים שהוא נושא אתו לאורך חייו, שהשאיר אחריו, בדברים שיצר – ניירת, יומנים, תצלומים, כרטיסים, יצירות, בגדים וחפצים 'משם'. אלה יכולים להיות חפצים בנאליים כמו מזוודה שעלו אתה ארצה. מזוודה כזו היא פתח לשיחה, לבירור, לסיפור. אלה יכולים להיות חפצי קודש, סידור אישי שיש בתוכו הקדשה. מתנות שקיבלו מאדם שכבר איננו כמו תכשיטים, ספרים, בגד שייחסו לו חשיבות.

בארכיונים וספרי רישום – של היישוב בו התגוררו, של בתי כנסת, בתי קברות, בארכיונים של יד ושם, של בית התפוצות, של מוזיאונים. לפעמים אפשר למצוא פרטים שאנשים מבוגרים יותר שכבר אינם חיים, השאירו בארכיונים האלה מתוך הבנה שצריך לתעד, לזכור, להשאיר משהו כדי שאם יום אחד מישהו יחפש, זה יהיה שם.

אצל אנשים העוסקים בחקר השואה, חקר קהילות יהודיות, מורי דרך למשלחות – כולם אנשים החיים בסמיכות מתמדת גם לפרטים ולסיפורים, גם למקומות שעדיין ניתן לבקר בהם, לברר בהם. שפוגשים גם לא יהודים שיודעים דברים ומוכנים לעזור.

במקומות הפיזיים בהם ניתן לבקר עם ההורים – אם זה ניתן. מקום מעלה זכרונות. אפילו תצלום של מקום. את סיפור משפחתו המורחבת של אבי, יליד פולין, הצלחתי לחלץ ממנו בערוב ימיו בעזרת תצלום אחד שמצאתי באינטרנט – של בית הספר היסודי בו למד.

רשומון

רשומון הוא תרגיל שמספרי סיפורים משתמשים בו כדי לעבות סיפור או כדי לעבות את הבנתם את הסיפור. כדי להצליח לראות משם את מה שלא רואים מכאן. אם אותה מזוודה שציינתי קודם הייתה יכולה לדבר – מה היא הייתה מספרת על האדם אודותיו אתם חוקרים, על בני המשפחה שלו, מנהגיו, סביבתו? מה הייתה מספרת על עצמה, על מה שראתה, על המקומות בהם הייתה, על האנשים שנשאו אותה, על האנשים שזנחו אותה, על מה שנשאה בתוכה? אם פמוטים היו יכולים לדבר מה הם היו מספרים? ויומנים? מה היו מספרות דמויות שהיו חלק שולי מסיפורו של האדם אודותיו אתם חוקרים? שוערים, פקידי דואר, מנקי רחובות?

לספר בקול רם

המחקר הוא מסע של גישוש, של ליטוף חוטים כדי לגלות איזה מהם יניב פרט בקצהו. כשפרטים מתחברים לתמונה, אפילו קטנטנה, הסיפור עוטה עוד פיסת בשר, מתחזק, מתבהר. ברגע שיש לכם פיסה כזו – ספרו אותה בקול רם למישהו. שישמע. בקול רם הכוונה – דיבור, כדי שלא יישאר רק אצלכם בתוך הראש והלב. כי זה העניין – לספר הלאה, פנים אל פנים, לעשות מעשה.

מחשבות על עדות

יש עדים כמו בבתי משפט, ששם מוסרים עדות אודות עובדות או אירועים. יש עדים שמתבקשים להיות נוכחים במעמד מסוים, כמו בנישואין, כדי שיוכלו להעיד שהדברים אכן התקיימו. עד הוא גם מי שיש לו ידיעה בעניין מסוים ולכן הוא עד לדברים. עדות יכולה גם להיות סימן, דבר שהוא ראיה או הוכחה. עדות יכולה להיות גם אישור חברתי באמירה, בדרך כלל בטקסים דתיים. עד הוא גם מישהו שיש לו חוויה מיד ראשונה, עד ראיה – למאורעות כאלה ואחרים.

את הניצולים מכנים לעיתים קרובות 'נושאי עדות' שהוא התרגום לביטוי to bear witness. אלה אנשים שבנוסף לכל מה שפירטתי כאן למעלה, חוו את מה שהם מעידים עליו בעומק הווייתם. ושאלתי את דינה שאלה שמאחוריה מסתתרים קולות שיתגברו כשאחרון הניצולים ילך לעולמו. קולות אודות אמינות סיפור העדות מפי בני דור שני. בבחינת "סיפורים יד שנייה". אז לא. אלה סיפורי עדות יד ראשונה של בני הדור השני; הגלגול הבא של הסיפור כמו שחוו אותו בעומק הווייתם.

ועוד דבר יש לומר על עדות בהקשר של סיפור סיפורים פנים אל פנים. המאזינים, אלה שקרויים 'קהל' הם העדים. הם אלה שמתקפים את עובדת היות הסיפור. תפקידם הוא לעמוד בעדות, תרגום של הביטוי to stand witness. בדומה לעדים בטקס נישואין, הם מעידים על הדברים במציאות הפיזית ובמציאות שבדמיון. זו המשמעות העמוקה של סיפור סיפור העדות פנים אל פנים – עמידת העדים למול המספר שיחד עם חומרי הסיפור יוצרים אירוע שיש לו תוקף במציאות, שהוא אמת.

2020-04-22T19:23:48+03:00 22 באפריל, 2020|

פרויקט לארגו רזידנסיאס, ליסבון | התחדשות עירונית, הכללה תרבותית וחברתית

 

פרויקט לארגו רסידנסיאס - התחדשות עירונית

פעמיים בשבוע נסעה הנערה מרתה סילבה לעיר הגדולה ליסבון כדי להגשים חלום – להיות רקדנית. פעמיים בשבוע הזהיר אותה אביה שלא תתקרב לשכונת אינטנדנטה ששמה יצא לשמצה. במהלך השנים בנתה לעצמה מרתה רקורד מפואר, בשנת 2004 עברה להתגורר בליסבון, וכמה שנים אחר כך ייסדה פרויקט שהיא גם יו"ר הדירקטוריון שלו: לארגו רזידנסיאס, בשכונת אינטנדנטה.

הרעיון המרכזי בבסיס הפרויקט הוא חיבור בין עבר ועתיד של אזור עירוני. המקום מנוהל על ידי קואופרטיב מתוך מבנה משופץ המשמש אכסניה, מלון, מגורים לאמנים אורחים, ובית קפה. הוא לב פועם בשכונה שמשתנה במהירות, מוקד קהילתי עבור רבים מתושבי האזור, בית ליזמויות ופיתוח פרויקטים שיתמכו בהכללה תרבותית וחברתית של תושבי השכונה שהחיים של רבים מהם רעועים.

הקמת הפרויקט

פרויקט לארגו הותנע ב2011. בהתחלה, לא היה להם מושג איזה סוג של התארגנות משפטית הם רוצים להיות. הם התחילו כקואופרטיב כדי שלכל מי שייקח חלק תהיה זכות הצבעה שווה, בין אם הוא משקיע או תושב. בשנה הראשונה נעזרו חברי הקואופרטיב בתכנית ה- BIP / ZIP של עיריית ליסבון שעוזרת להתניע פרויקטים מקומיים. הם גם גייסו תרומות ממספר תורמים פרטיים, חברי הקואופרטיב, ומצאו את הדרך המשפטית לעשות שימוש בכסף כתאגיד, על מנת להתחיל לשפץ את המבנה.

הכיכר עליה עומד הבניין נחשבה למקום בעייתי בליסבון, מוקד למתיחויות בין תושבים, סוחרי סמים וסרסורים. שיפוץ המבנה והכיכר רק הוסיפו למתיחות. חברי הקואופרטיב חששו להיות עוד גורם פולש לשכונת מצוקה שמגיע רק כדי לסייע בג'נטריפיקציה – בהפיכת המקום לאטרקטיבי לרוכשי נדל"ן בעלי אמצעים. לכן, תוך כדי השיפוץ, הם התמקדו בבניית רשת קשרים אנושית ועסקית מקומית ובניסיון להיטמע בקהילה, על כל הקשיים שלה.

מודל כלכלי

הם התחילו בשיפוץ המבנה בלי כסף. אחר כך קיבלו מענק של 50,000 אירו מהעירייה, כשההערכה של עלות השיפוץ עמדה על 300-350 אלף אירו. הם שיפצו קומה אחת של ההוסטל כדי להתחיל לחולל הכנסות וזכו בעוד תמיכה פרטית של משקיעים. אלא ששיפוץ הכיכר, שזו תמיד מהומה שלא נראית טוב ולא מושכת אנשים להגיע למקום, הקשתה על אכלוס ההוסטל.

רוב חברי הקואופרטיב הם אמנים. כדי לגייס עוד כסף לשיפוץ הם הגו תכניות אמנותיות-תרבותיות-חברתיות והגישו אותן לקבלת תמיכה. התמיכה שהם קיבלו עובר הפרויקטים האלה, אפשרה להם לקיים פעילות עם התושבים וגם לשמור קצת מהכסף לטובת המשך שיפוץ המבנה.

כיום, ההוסטל והקפה הם עורק ההכנסות המרכזי שתומך בשאר הפעילויות של Largo. בשנה האחרונה הם כבר הצליחו לתמוך גם בתאגיד שמשלם דמי שכירות לבעל בית פרטי על כל המבנה. נכון ששיפוץ המבנה עזר להם במשא ומתן על שכר דירה נמוך יותר, אבל לא בהרבה.

האימפקט על השכונה

חברי התאגיד רואים את העבודה שלהם כפרויקט ציבורי. לדוגמה, הם מספקים מקומות עבודה ל 15 תושבים מהשכונה, כשמקום עבודה קבוע זה לא משהו שקל להשיג כיום בפורטוגל. הם מריצים פרויקטים שונים, ועוזרים לאיגודים אחרים בשכונה לעבור את הזמנים הפיננסיים הקשים שעוברים על המדינה. הם משכירים חללים, מארגנים הפקות בשכונה, ועובדים כרשת כדי לתמוך בכל החללים האחרים. למשל, יש להם רשימת חללים לאנשים שמחפשים מגורים לאמנים או לפרויקטים לאמנות.

מערכת היחסים עם הרשות

זמן קצר אחרי שהפרויקט כבר היה ניכר לעין, העביר ראש העיר את המשרדים שלו לכיכר. באמצעות המהלך הזה הוא נתן לאזור יותר נראות ותמיכה ציבורית. כשפקידי העירייה הבינו שהעבודה של חברי התאגיד מייצרת השפעות חיוביות רבות על השכונה, נרקמה גם מערכת יחסים שמאפשרת עבודה משותפת שוטפת.

מרתה עצמה רואה חשיבות רבה ביצירת דיאלוג עם הרשות. בעיקר כדי לבדוק אם הרשות יכולה להכיר בעבודה שנעשית בפרויקטים כאלה, ואם תהיה מוכנה לקחת חלק בחיבור משולש עם המגזר הפרטי, הבעלים של הבניין והקואופרטיב שמנהל את הפרויקט. בעיקר כי תמיכה מוסדית יכולה בעלות נמוכה יחסית, להעביר את כל הפרויקט ממצבו הזמני להיות יזמה אזרחית יציבה, שמנוהלת מלמטה למעלה לטווח ארוך – שזה מה ששואפים מרתה וחבריה לעשות. לחלץ את האזור מהמשבר המתמשך שהוא שרוי בו לעתיד טוב יותר.

מה הלאה – קרב נגד ג'נטריפיקציה

כשפגשתי את מרתה ביוני השנה, הסתבר שהפרויקט נמצא תחת איום של ג'נטריפיקציה. האיום מתבטא בהפעלת לחץ של יזמי נדל"ן לתיירות על בעלי נכסים שמאוכלסים ביזמות תרבותיות-חברתיות בליסבון, כולל לארגו. הם רוצים לסלק את 'הבולשיט' האמנותי-תרבותי-חברתי ואת תושבי השכונות כדי להפוך את המקומות האלה לשכונות יוקרה.

אבל לא גברת כמו מרתה תיכנע כל כך מהר. היא מארגנת קבוצת רכישה של מאה מתושבי השכונה, כולל חברי הקואופרטיב ומשקיעים פרטיים שהפרויקט יקר להם, כדי להניח על השולחן של בעל הנכס הצעה נגדית. אני עוקבת, לארגו עדיין שם, הקואופרטיב עדיין פועל. ימים יגידו.

סיפא

הכי מרגש מכל זה היה לשמוע את מרתה מדברת בתשוקה פורטוגזית ובעיניים נוצצות על השינויים שחלו בחיי תושבי הקבע של השכונה; על הרגישות והתבונה של חברי הקואופרטיב בעבודה אתם, על האכפתיות, על המעורבות וההיטמעות האמיתית בין אנשים ואנשים, על בניית קהילה. זה כבר לא קואופרטיב שעוזר לתושבי שכונת מצוקה. זה קואופרטיב שהוא קהילה בה כולם עוזרים לכולם והיא מודדת את עצמה במדדים של אנושיות לא פחות ממה שהיא מודדת את עצמה כלכלית.

2020-03-24T09:33:51+03:00 25 בנובמבר, 2019|

תיבת נוח בעין כרמל ומחשבות על השקעה בנכסי תרבות

תיבת נוח סיפור של מקום עין כרמל

ביום שישי האחרון התקיים בעין כרמל שיח תרבות שהתארח ב"תיבת נוח – סיפור של מקום". חלל לא גדול, מעוצב בניקיון נעים לעין, המאכלס חלק מאוסף גדול של חפצים שאסף נוח להב ז"ל, מותיקי קיבוץ עין כרמל. עמוד תווך שרבים הכירו גם מחוץ לגבולות הקיבוץ והאזור. את האוסף שמרה ואצרה ורדה אשתו, הרוח החיה והמקסימה שפגשתי לראשונה ביום שישי. ההחלטה של הקיבוץ לשמר את האוסף ולבנות לו מוזיאון קטן אך מכובד ומזמין, מעידה בין השאר על הכרה בחשיבותו של אוסף כזה לתרבות המקומית. עוד יותר מזה, הכרה בחשיבות המעשה שעשה נוח.

בדברים שנשאה ורדה, אמרה בין השאר שהאוסף מייצג עבר, שהמפגש לשיח תרבות הוא ההווה ושהיא מקווה שמכאן ואילך יתפתח עתיד. המוחשי קיים, מייצר הרבה תגובות נוסטלגיות אצל מי שהדברים נוגעים להם, הרבה סיפורים על מה ואיך היה פעם, בעבר. עכשיו צריך לקחת את זה קדימה, לבנות את העתיד מתוך המורשת, עם קשר לעבר וגם עם כנפיים לעוף קדימה.

מה שבעיקר תפס אותי במפגש המסוים הזה ובמקום המסוים הזה, היא תחושת געגוע לנכסי תרבות לא מוחשיים, לערכים, לביחד, לטקסים, לקירבה, לעשייה משותפת, לדברים שבנו אצל האנשים תחושת שייכות. כמו שאמר אחד הנוכחים – עם כל פועלו העצום של נוח, מה שהוא הכי היה זה חבר. את זה, אי אפשר לשים על מדף במוזיאון.

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר השקעות בנכסי תרבות. אלא שרוב ההשקעות הן בנכסי תרבות מוחשיים – מבנים, אתרים, ספריות, מאגרים, אמנות חזותית, מתקנים, והרבה פחות השקעות בנכסים לא מוחשיים, הרוח שאנחנו מתגעגעים אליה, שנושבת בין הכתלים, שהיא לא רק נוסטלגית אלא משמשת מקפצה לעתיד. דרך אחת שנדמה לרבים שהיא פתרון טוב קשורה במילה "סיפור". העין פוגשת את המילה הזו שוב ושוב, הציבור מוזמן לתרום סיפורים על העלייה לישראל, על חיי עבר בתפוצות, פרויקטים של תיעוד סיפורי חיים מתרבים בקצב מרשים, פרויקטים בתחום הקולנוע והמדיה החדשה לא מפסיקים להדהד "סיפור".

מעבר לחשיבות שיש במתן עדות על אירועי חיים וסיפורי חיים, מעבר לחשיבות שיש במעשה ההקשבה לסיפור או לנרטיב של אחר, הנכסים האלה נוחתים לתוך מאגרים ובמרבית המקרים זו תחנתם האחרונה. מי ישמע או יראה אותם? איך הם מעניינים לטובת העתיד מעבר לשימור?  בזה משקיעים קמצוץ.

עם כל הכבוד לשימור ונוסטלגיה, נכסים לא מוחשיים הם חומר חי. כדי שהם יוכלו לתרום לנו את ערכם התרבותי, צריך להשקיע בהם ובעבודה הושטפת אתם לא פחות, אם לא יותר מהשקעות בנכסי תרבות מוחשיים.

בכל מקרה: "תיבת נוח – סיפור של מקום" חצרות האמנים בעין כרמל, צמוד לחלק האחורי של קפה זהרה. שווה ביקור, חפשו את ורדה. כי מעבר לעובדה שהיא שימרה ואצרה את האוסף, וברור שהיא קשורה אליו בנימי נפשה, היא זו שיכולה לחבר עבורנו את הלא מוחשי עם קערת אמייל שרשום עליה "קערת ההקצפה של שפרה". מובטח לכם שבאותו רגע קערת האמייל תהפוך ללא סתם עוד פיילה.

2020-02-23T10:54:46+03:00 17 בנובמבר, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות