פרויקט לארגו רזידנסיאס, ליסבון | התחדשות עירונית, הכללה תרבותית וחברתית

 

פרויקט לארגו רסידנסיאס - התחדשות עירונית

פעמיים בשבוע נסעה הנערה מרתה סילבה לעיר הגדולה ליסבון כדי להגשים חלום – להיות רקדנית. פעמיים בשבוע הזהיר אותה אביה שלא תתקרב לשכונת אינטנדנטה ששמה יצא לשמצה. במהלך השנים בנתה לעצמה מרתה רקורד מפואר, בשנת 2004 עברה להתגורר בליסבון, וכמה שנים אחר כך ייסדה פרויקט שהיא גם יו"ר הדירקטוריון שלו: לארגו רזידנסיאס, בשכונת אינטנדנטה.

הרעיון המרכזי בבסיס הפרויקט הוא חיבור בין עבר ועתיד של אזור עירוני. המקום מנוהל על ידי קואופרטיב מתוך מבנה משופץ המשמש אכסניה, מלון, מגורים לאמנים אורחים, ובית קפה. הוא לב פועם בשכונה שמשתנה במהירות, מוקד קהילתי עבור רבים מתושבי האזור, בית ליזמויות ופיתוח פרויקטים שיתמכו בהכללה תרבותית וחברתית של תושבי השכונה שהחיים של רבים מהם רעועים.

הקמת הפרויקט

פרויקט לארגו הותנע ב2011. בהתחלה, לא היה להם מושג איזה סוג של התארגנות משפטית הם רוצים להיות. הם התחילו כקואופרטיב כדי שלכל מי שייקח חלק תהיה זכות הצבעה שווה, בין אם הוא משקיע או תושב. בשנה הראשונה נעזרו חברי הקואופרטיב בתכנית ה- BIP / ZIP של עיריית ליסבון שעוזרת להתניע פרויקטים מקומיים. הם גם גייסו תרומות ממספר תורמים פרטיים, חברי הקואופרטיב, ומצאו את הדרך המשפטית לעשות שימוש בכסף כתאגיד, על מנת להתחיל לשפץ את המבנה.

הכיכר עליה עומד הבניין נחשבה למקום בעייתי בליסבון, מוקד למתיחויות בין תושבים, סוחרי סמים וסרסורים. שיפוץ המבנה והכיכר רק הוסיפו למתיחות. חברי הקואופרטיב חששו להיות עוד גורם פולש לשכונת מצוקה שמגיע רק כדי לסייע בג'נטריפיקציה – בהפיכת המקום לאטרקטיבי לרוכשי נדל"ן בעלי אמצעים. לכן, תוך כדי השיפוץ, הם התמקדו בבניית רשת קשרים אנושית ועסקית מקומית ובניסיון להיטמע בקהילה, על כל הקשיים שלה.

מודל כלכלי

הם התחילו בשיפוץ המבנה בלי כסף. אחר כך קיבלו מענק של 50,000 אירו מהעירייה, כשההערכה של עלות השיפוץ עמדה על 300-350 אלף אירו. הם שיפצו קומה אחת של ההוסטל כדי להתחיל לחולל הכנסות וזכו בעוד תמיכה פרטית של משקיעים. אלא ששיפוץ הכיכר, שזו תמיד מהומה שלא נראית טוב ולא מושכת אנשים להגיע למקום, הקשתה על אכלוס ההוסטל.

רוב חברי הקואופרטיב הם אמנים. כדי לגייס עוד כסף לשיפוץ הם הגו תכניות אמנותיות-תרבותיות-חברתיות והגישו אותן לקבלת תמיכה. התמיכה שהם קיבלו עובר הפרויקטים האלה, אפשרה להם לקיים פעילות עם התושבים וגם לשמור קצת מהכסף לטובת המשך שיפוץ המבנה.

כיום, ההוסטל והקפה הם עורק ההכנסות המרכזי שתומך בשאר הפעילויות של Largo. בשנה האחרונה הם כבר הצליחו לתמוך גם בתאגיד שמשלם דמי שכירות לבעל בית פרטי על כל המבנה. נכון ששיפוץ המבנה עזר להם במשא ומתן על שכר דירה נמוך יותר, אבל לא בהרבה.

האימפקט על השכונה

חברי התאגיד רואים את העבודה שלהם כפרויקט ציבורי. לדוגמה, הם מספקים מקומות עבודה ל 15 תושבים מהשכונה, כשמקום עבודה קבוע זה לא משהו שקל להשיג כיום בפורטוגל. הם מריצים פרויקטים שונים, ועוזרים לאיגודים אחרים בשכונה לעבור את הזמנים הפיננסיים הקשים שעוברים על המדינה. הם משכירים חללים, מארגנים הפקות בשכונה, ועובדים כרשת כדי לתמוך בכל החללים האחרים. למשל, יש להם רשימת חללים לאנשים שמחפשים מגורים לאמנים או לפרויקטים לאמנות.

מערכת היחסים עם הרשות

זמן קצר אחרי שהפרויקט כבר היה ניכר לעין, העביר ראש העיר את המשרדים שלו לכיכר. באמצעות המהלך הזה הוא נתן לאזור יותר נראות ותמיכה ציבורית. כשפקידי העירייה הבינו שהעבודה של חברי התאגיד מייצרת השפעות חיוביות רבות על השכונה, נרקמה גם מערכת יחסים שמאפשרת עבודה משותפת שוטפת.

מרתה עצמה רואה חשיבות רבה ביצירת דיאלוג עם הרשות. בעיקר כדי לבדוק אם הרשות יכולה להכיר בעבודה שנעשית בפרויקטים כאלה, ואם תהיה מוכנה לקחת חלק בחיבור משולש עם המגזר הפרטי, הבעלים של הבניין והקואופרטיב שמנהל את הפרויקט. בעיקר כי תמיכה מוסדית יכולה בעלות נמוכה יחסית, להעביר את כל הפרויקט ממצבו הזמני להיות יזמה אזרחית יציבה, שמנוהלת מלמטה למעלה לטווח ארוך – שזה מה ששואפים מרתה וחבריה לעשות. לחלץ את האזור מהמשבר המתמשך שהוא שרוי בו לעתיד טוב יותר.

מה הלאה – קרב נגד ג'נטריפיקציה

כשפגשתי את מרתה ביוני השנה, הסתבר שהפרויקט נמצא תחת איום של ג'נטריפיקציה. האיום מתבטא בהפעלת לחץ של יזמי נדל"ן לתיירות על בעלי נכסים שמאוכלסים ביזמות תרבותיות-חברתיות בליסבון, כולל לארגו. הם רוצים לסלק את 'הבולשיט' האמנותי-תרבותי-חברתי ואת תושבי השכונות כדי להפוך את המקומות האלה לשכונות יוקרה.

אבל לא גברת כמו מרתה תיכנע כל כך מהר. היא מארגנת קבוצת רכישה של מאה מתושבי השכונה, כולל חברי הקואופרטיב ומשקיעים פרטיים שהפרויקט יקר להם, כדי להניח על השולחן של בעל הנכס הצעה נגדית. אני עוקבת, לארגו עדיין שם, הקואופרטיב עדיין פועל. ימים יגידו.

סיפא

הכי מרגש מכל זה היה לשמוע את מרתה מדברת בתשוקה פורטוגזית ובעיניים נוצצות על השינויים שחלו בחיי תושבי הקבע של השכונה; על הרגישות והתבונה של חברי הקואופרטיב בעבודה אתם, על האכפתיות, על המעורבות וההיטמעות האמיתית בין אנשים ואנשים, על בניית קהילה. זה כבר לא קואופרטיב שעוזר לתושבי שכונת מצוקה. זה קואופרטיב שהוא קהילה בה כולם עוזרים לכולם והיא מודדת את עצמה במדדים של אנושיות לא פחות ממה שהיא מודדת את עצמה כלכלית.

2020-03-24T09:33:51+03:00 25 בנובמבר, 2019|

תיבת נוח בעין כרמל ומחשבות על השקעה בנכסי תרבות

תיבת נוח סיפור של מקום עין כרמל

ביום שישי האחרון התקיים בעין כרמל שיח תרבות שהתארח ב"תיבת נוח – סיפור של מקום". חלל לא גדול, מעוצב בניקיון נעים לעין, המאכלס חלק מאוסף גדול של חפצים שאסף נוח להב ז"ל, מותיקי קיבוץ עין כרמל. עמוד תווך שרבים הכירו גם מחוץ לגבולות הקיבוץ והאזור. את האוסף שמרה ואצרה ורדה אשתו, הרוח החיה והמקסימה שפגשתי לראשונה ביום שישי. ההחלטה של הקיבוץ לשמר את האוסף ולבנות לו מוזיאון קטן אך מכובד ומזמין, מעידה בין השאר על הכרה בחשיבותו של אוסף כזה לתרבות המקומית. עוד יותר מזה, הכרה בחשיבות המעשה שעשה נוח.

בדברים שנשאה ורדה, אמרה בין השאר שהאוסף מייצג עבר, שהמפגש לשיח תרבות הוא ההווה ושהיא מקווה שמכאן ואילך יתפתח עתיד. המוחשי קיים, מייצר הרבה תגובות נוסטלגיות אצל מי שהדברים נוגעים להם, הרבה סיפורים על מה ואיך היה פעם, בעבר. עכשיו צריך לקחת את זה קדימה, לבנות את העתיד מתוך המורשת, עם קשר לעבר וגם עם כנפיים לעוף קדימה.

מה שבעיקר תפס אותי במפגש המסוים הזה ובמקום המסוים הזה, היא תחושת געגוע לנכסי תרבות לא מוחשיים, לערכים, לביחד, לטקסים, לקירבה, לעשייה משותפת, לדברים שבנו אצל האנשים תחושת שייכות. כמו שאמר אחד הנוכחים – עם כל פועלו העצום של נוח, מה שהוא הכי היה זה חבר. את זה, אי אפשר לשים על מדף במוזיאון.

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר השקעות בנכסי תרבות. אלא שרוב ההשקעות הן בנכסי תרבות מוחשיים – מבנים, אתרים, ספריות, מאגרים, אמנות חזותית, מתקנים, והרבה פחות השקעות בנכסים לא מוחשיים, הרוח שאנחנו מתגעגעים אליה, שנושבת בין הכתלים, שהיא לא רק נוסטלגית אלא משמשת מקפצה לעתיד. דרך אחת שנדמה לרבים שהיא פתרון טוב קשורה במילה "סיפור". העין פוגשת את המילה הזו שוב ושוב, הציבור מוזמן לתרום סיפורים על העלייה לישראל, על חיי עבר בתפוצות, פרויקטים של תיעוד סיפורי חיים מתרבים בקצב מרשים, פרויקטים בתחום הקולנוע והמדיה החדשה לא מפסיקים להדהד "סיפור".

מעבר לחשיבות שיש במתן עדות על אירועי חיים וסיפורי חיים, מעבר לחשיבות שיש במעשה ההקשבה לסיפור או לנרטיב של אחר, הנכסים האלה נוחתים לתוך מאגרים ובמרבית המקרים זו תחנתם האחרונה. מי ישמע או יראה אותם? איך הם מעניינים לטובת העתיד מעבר לשימור?  בזה משקיעים קמצוץ.

עם כל הכבוד לשימור ונוסטלגיה, נכסים לא מוחשיים הם חומר חי. כדי שהם יוכלו לתרום לנו את ערכם התרבותי, צריך להשקיע בהם ובעבודה הושטפת אתם לא פחות, אם לא יותר מהשקעות בנכסי תרבות מוחשיים.

בכל מקרה: "תיבת נוח – סיפור של מקום" חצרות האמנים בעין כרמל, צמוד לחלק האחורי של קפה זהרה. שווה ביקור, חפשו את ורדה. כי מעבר לעובדה שהיא שימרה ואצרה את האוסף, וברור שהיא קשורה אליו בנימי נפשה, היא זו שיכולה לחבר עבורנו את הלא מוחשי עם קערת אמייל שרשום עליה "קערת ההקצפה של שפרה". מובטח לכם שבאותו רגע קערת האמייל תהפוך ללא סתם עוד פיילה.

2020-02-23T10:54:46+03:00 17 בנובמבר, 2019|

מתנפחים בשכונות | איזו תרבות זו?

תוכן המייל שנחת בתיבה הפתיע אותי: עיר בישראל מעוניינת להפיק פסטיבל מספרי סיפורים בהשתתפות – מספרי סיפורים. הפתעה. שמה של מי שעשתה את החיבור שכנע אותי לבדוק במה מדובר. נסעתי לפגישה ראשונה. נראה רציני. נסעתי לפגישה שנייה עם נציגי המתנ"ס, מי שעמדו מאחורי המחשבה ויצטרכו להוציא לפועל. פגישה ארוכה, יסודית, אנשים עם עיניים נוצצות שידעו מה החוויה שהם רוצים להעביר את תושבי העיר שיגיעו. הם בחרו לוקיישן מקסים ונכון, ערכו לי סיבוב מקיף, סיפרו לי על האוכלוסייה ומה הם מקווים שיקרה.

נבחר תאריך, נקבע תקציב, התחלתי לעבוד על גיוס מספרי סיפורים – שלושים במספר. טלפונים, טפסים, קונספט, בריף, התרגשות. אירוע כזה עוד לא היה בישראל. אנשי המתנ"ס התניעו תכנית עבודה, גייסו רכזים, נכנסו לפרטי פרטים. זו לא עיר שמאורגנת לאירועי תרבות כאלה ועם זאת, הם מצאו פתרונות לכל סוגיות ההפקה. בכוחותיהם. לא בתקציב גדול אלא ביכולת שלהם לגייס אנשים וכישורים.

התכנית האמנותית התגבשה, משרד יחסי ציבור נכנס לפעולה, התאריך התקרב. מספרי הסיפורים כבר עבדו על התכניות שלהם, אנשי המתנ"ס התאהבו ברעיון שאירוע כזה יתקיים אצלם. אווירה של מגויסים עד קצות השערות.

כמה שבועות לפני מועד קיום האירוע הגעתי לפגישת עבודה במתנ"ס. כשנכנסתי המקום נראה חשוך. התאורה עבדה, האנשים נראו כבויים. סגנית מנהל המתנ"ס הרימה את המבט ואמרה בשקט, "קיבלנו טלפון מראש העיר. לבטל את הפסטיבל, ובתקציב הזה לשים את [שם של זמרת פופ פופולרית] על במה מרכזית ומתנפחים בשכונות."

"מה קשור או מה סותר?" שאלתי. "הוא חושב שזה מה שיציל את הקריירה הפוליטית שלו. יש אתו עניינים," ענתה. "יש משהו לעשות? מישהו לדבר אתו?" שאלתי עוד קצת. "ניסינו," אמרה. "אין סיכוי. מבטלים הכל."

כך צלל לתהום פסטיבל מספרי סיפורים שהתכוון להיות אירוע מקסים ביותר, בלוקיישן מופלא, אמיתי, מקצועי, מכל הלב של הרבה אנשים שלקחו חלק בהפקה – שלא קרתה.

המילים "ומתנפחים בשכונות" נשארו חקוקות בזיכרוני עד היום.

אם הגדרה לתרבות היא "מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם" (ויקיפדיה),

ההתנהגות היא להפיל פסטיבל שעובדים עליו לטובת כל תושבי העיר ואחרים שיגיעו,

ולשים את התקציב על במה מרכזית עם זמרת אחת ומתנפחים בשכונות,

מעניין אותי לדעת מה הערכים, האמונות ותפיסות העולם שמגדירים את התרבות הזו.

כיוון, מישהו?

2020-02-23T10:56:02+03:00 19 באוגוסט, 2019|

פרויקט OP17 | אגם לב אדם

צפון איטליה, אגם מולבנו, בצפונו עיירה ציורית. גן עדן עלי אדמות. את היופי הזה מפרים פעם ב 12 שנה עובדי חברת הידרו-אנרגיה מקומית. הם מגיעים בחורף ומרוקנים את האגם כדי לתחזק את המתקנים שעל הקרקעית. תושבי העיירה חווים את אירוע ריקון האגם כפצע שהם לא יכולים לעמוד בו.

לקראת חורף 2017 וריקון האגם, פנתה המועצה ל Natourism – גוף שעוסק בתיירות וסביבה. ביקשה למצוא דרך להפוך את הטראומה להזדמנות. בעזרת ארבעה אמנים ידועי-שם: Luca Lagash, MOG, Thomas Boehm and Alessandro Cremonesi. הם הגישו הצעה לפרויקט אמנות/תרבות בשיתוף עם ארגון רופאי לב לילדים. את אתר הפרויקט תמצאו כאן.

קונספט במילים יפות בתרגום חופשי וערוך מאתר הפרויקט

התהליך שעובר האגם: ריקון והסטה זמנית של המים, תיקון, טיפול והכנה, מילוי מחדש וציפייה להתחדשות החיים, דומה לתהליך שעובר ליבו של ילד שזקוק לניתוח לב. האנלוגיה והמטאפורה סיפקו את המפתח לפרשנות האמנותית של תופעת ריקון האגם. חוויית עדות שנמשכת מספר חודשים בהם האגם שוכב מרוקן, מכין את עצמו להתחדשות מלאה של מימיו וחייו. שבריריות הילד המנותח, דומה לשבריריות הסביבה, שלעיתים קרובות מדי מנוצלת ועומדת למבחן הקידמה. זו שלפעמים שוכחת מה יכול להיות המחיר לסביבה, לאנושות ולבעלי החיים שאתנו על הכדור. באותו זמן, האגם ויופיו המלכותי חשובים להפקה של אנרגיה בריאה ונקיה. הניתוח "בליבו", הוא דרך להבטיח את הדו קיום בין צרכי האנרגיה וטבע יוצא דופן שהופקד בידינו.

ההתערבות האמנותית/תרבותית מעוררת את הבנת הערך של האופרציה המסוימת שמתרחשת באגם מולבנו. זו ואחרות, שאם תנוהלנה כראוי, תורמות להפחתת חוב הניצול שקשרנו בחוזה עם כדור הארץ. האגם הריק מעורר אותנו לרוקן גם את עצמנו ומזמין אותנו לקחת את נתיב הידע, שדרכו מתעוררת מודעות חדשה. זו שמובילה להתחדשות עמוקה, ליכולת לדמיין מה אנחנו רוצים להיות היום ולהיות מחר.

העבודה תדגים כיצד אמנות ותרבות הן דרכים יוצאות דופן להכללה וחדשנות חברתית, המסוגלות להפוך מצב שלילי ופוגע בדימוי הטריטוריה (התרוקנות האגם) להזדמנות חשובה לגאולה ולידה מחדש של קהילה, להתחדשות תרבותית.

מאחורי הקונספט האמנותי, במילים ששמעתי מלוקה לגאש באקדמיה של ה OECD

האנשים שחיים במולבנו וגם בחלקים רבים אחרים של צפון איטליה, מנותקים מהמציאות שסביבם. הם חיים ביופי מופלא, חיים טובים מאוד, ולא מאפשרים למה שמתחולל בעולם לגעת בבועה שלהם.

כשמרוקנים את האגם פעם ב 12 שנה, הם מתחלחלים עד עמקי נשמתם. עד כדי כך, שהם לא מוכנים לראות את האגם המרוקן ורובם עוזבים את המקום עד שימלאו את האגם מחדש. הם מתנהגים בצורה דומה לכל מה שמטלטל את הבועה שלהם, גם לאנשים. גם ביניהם.

החלטנו לעשות משהו שיכבד את האגם, את התחושות שלהם, אבל גם יזמין אותם לאפשרות חדשה: לפגוש את הקושי, לדבר על הקושי, בכלל לדבר. לראות את היופי שבתהליך, את היופי של האגם הריק, ואת החיבור בין מה שמתרחש באגם לתחומים אחרים של החיים. רצינו לגעת בהם כדי שהם יגעו זה בזה ובאחרים, במציאות, במה שקורה סביבם, לפחות באיטליה. זה בנוסף למה שכתוב באתר, והתכוונו לכל מה שכתוב שם.

אלה הדברים של לוקה, והוא כולל את עצמו בביקורת שהוא מעביר על תושבי צפון איטליה המפונקים, כי הוא אחד מהם. לפי היחס של המשתתפים האיטלקים ללוקה, מדובר באמן ידוע ומוערך מאוד, שרגיל להיות אמן 'מיוחד' שמעורב בפרויקטים מיוחדים. הפרויקט הזה מיוחד בהחלט. גם האיש.

תוצרים אמנותיים ואירועים

הפרויקט נמשך מספר חודשים. לאורכם שובצו אירועים מיוחדים כמו התקנות, השקות וחוויות משך. את הכל ניתן לראות באתר, כולל גלריה, מידע אודות האמנים, והשותפים. תמצאו שם:

  • מניפסט פואטי
  • מקום לאינטראקציה – שולחן לכמאה אנשים
  • פסל מונומנטלי של האגם – שלם ומחולק, כמו לב שלם ולב שבור
  • איסוף סיפורים נשכחים אודות האגם והאזור ותחרות כתיבה
  • נוף סאונד – חפשו בתמונות את ההתקנות של ציוד הסאונד. ממדים אדירים.
  • סיורים מודרכים באגם הריק ובסביבתו

לטעמי, שווה להקדיש קצת זמן ולשקוע לתוך הצילומים, הסרטונים והטקסטים.

מה קרה

האנשים של מולבנו באו. הם השתתפו, בהתחלה בזהירות מסויגת. אחר כך לקחו את הזמן לחוות את החוויות, את הזמן לדבר, גם אם בהתחלה היה לא נוח. השיחות עלו לתוך העיירה ונפתח שיח חדש בין האנשים. כזה שעוד לא היה כמותו במולבנו. מוכנות לגעת בכאב, לא רק זה של האגם. מוכנות להכיר במה שקורה מחוץ לגן עדן ובהבנה שזה קשור גם אליהם. להכיר בצורך למצוא את הדרך לגשר בין חיים 'מושלמים' לבין מה שעושה אותם פחות כאלה, ובין אנשים. כל מני אנשים.

אמנות שינתה תרבות המקומית. פתחה סדק שדרכו זרמו מים חדשים.

2020-03-01T10:55:05+03:00 29 ביולי, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות