טריק הבמה המסוכן של ביבי | אפקט התדהמה

את הביטוי 'אפקט התדהמה' (the awestruck effect) טבע החוקר יוהאן מנגס מאוניברסיטת ציריך. הביטוי מייצג תופעה מעניינת – מנהיגים ודוברים כריזמטיים גורמים למאזינים להם לדכא רגשות. האפקט הזה עובד חזק במיוחד אצל המאזינים שמאמינים בדוברים האלה מלכתחילה. דיכוי רגשות בונה לחץ פנימי שמקשה על חשיבה ביקורתית ועל היכולת להגיב לדברים מתוך שיקול דעת. מתישהו הלחץ צריך להשתחרר. השחרור יכול ללבוש גוונים אישיים וחברתיים חיוביים ולחילופין, השחרור עלול להביא לתוצאות מסוכנות.

איך עושים את זה? בעזרת תבנית נאום שמתאימה לנאומים שמכוונים לעורר השראה

  • ראשית, הם משקפים את הרגשות שכבר קיימים בקהל (ציבור המאזינים).
  • אחר כך מטילים ספק ברגשות האלה ויוצרים בלבול אצל הקהל. ספק ובלבול הם ידידיו הטובים של מי שרוצה להחדיר רעיון לראשי האנשים. ספק ובלבול הם חלק מהמנגנון היעיל של פייק-ניוז.
  • אז הם מציעים רעיון החדש
  • אומרים לקהל מה צריך לעשות
  • מגייסים את הקהל – בואו נעשה את זה יחד
  • מניחים את ה"למה"
  • מציגים את המסר המרכזי שהם רוצים לנעוץ בראשי המאזינים
  • מציגים את הצעדים הבאים שצריך לעשות
  • זה לא יהיה פשוט
  • אבל אנחנו ננצח
  • חזרה על המסר המרכזי

האם גם מנהיגים עם חזון אפל משתמשים בטקטיקה הזו?

וודאי. בשונה ממנהיגים כריזמטיים שיש להם חזון לא אפל, שמשקפים את הרגשות השליליים שכבר קיימים בחלל, לוקחים אחריות ומציעים חזון ואופק לכולם, מנהיגים עם חזון אפל משקפים את הרגשות השליליים, ומצביעים על קבוצה מסוימת כמקור לרגשות האלה.

מה מסוכן באפקט התדהמה?

בגלל שאפקט התדהמה גורם לעוקבים של דוברים כריזמטיים  לדכא רגשות, לאבד חלק מהיכולת לחשוב ביקורתית ולהגיב מתוך שיקול דעת, הם עלולים להישבות בחלום ולא לשים לב למציאות. בגלל שאפקט התדהמה גורם לדוברים עם כוונות אפלות לאותה תגובה בדיוק, הם עלולים להביא לתוצאות מסוכנות כלפי אותה קבוצה עליה הם מצביעים כמקור הבעיה.

טריק הבמה המסוכן של ביבי

ביבי, ואפשר לסמוך עליו בעניין דיבור בפני קהל, יודע להשתמש באפקט הזה יפה מאוד. גם אם הוא לא בדיוק דובר כריזמטי, הוא דובר טקטי להפליא.

אז בואו נראה. אני מנתחת עבורכם את "הגיע הזמן לחקור את החוקרים. הנאום המלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו". אני לא המצאתי את כותרת הנאום, הורדתי אותה מערוץ היוטיוב של בנימין נתניהו.

חשוב להזכיר: הנאום הזה נישא מול קהל שביבי רואה בו קהל אוהדים ותומכים. הוא גם מודע לכך שהנאום ישודר בכל רשתות השידור בישראל, ולא כל מי שישמע אותו שייך לקבוצת תומכי ביבי. תוכלו לראות בהמשך מה הוא עושה מתוך שאיפה  לגייס את כולם. זה לא בגלל שביבי חושב שהוא יעביר המון אנשים לעבור לצד שלו. זה בגלל שביבי רוצה לצייר עבור הקהל מפלצת ענקית, ממלכת אופל. כדי לתת לה את הגודל הזה בדמיון של המאזינים, הוא צריך לגייס מולה "טוב" מספיק גדול. הוא בונה סיפור על קרב איתנים בין ממלכת אופל נוראה, ומדינת ישראל על כל אזרחיה. וכל הלהטוט הזה בשביל מה? כדי להציל את דוד הטוב מגוליית הרשע.

ניתוח

שיקוף רגשות הקהל הנוכח במקום ורגשות קהל אוהדיו

התחלה             ביבי על עצמו – הוא מציג את גיבור הדרמה, איש שעושה רק טוב למדינה ומעורר בקהל תחושות גאווה.

0:28                 "יום קשה מאוד מאוד". הוא אומר "דברים מהלב", משבח ומאדיר את רשויות המשפט.

0:52                 "משהו לא טוב קורה". ביבי מדבר בשפה פשוטה ותיאורית, שפה עממית. עממי נשמע לאוהדים כמו דיבור מהלב ושפה תיאורית עושה שכל מי ששומע אותו יבין.

1:00                 ואיפה זה קורה? "אצל חוקרי המשטרה ואצל אנשי הפרקליטות". הוא מסמן את הקבוצה שהוא רואה כמקור הבעיה.

הערת ביניים: עד כאן, בין אם אתם בעד ביבי או נגד ביבי, תצטרכו להודות בכך שרשויות המשפט לא תמיד עושות צדק ולא נקיות מכל רבב, גם בעיניכם. הדברים נאמרים אחרי תקופה מספיק ארוכה של חשיפת עניינים חמורים ברשויות המשפט, בלשכת עורכי הדין, כהנה וכהנה. גם בלי פרשיות, רשויות המשפט ודאי דרכו ללא מעט אנשים על יבלות, בצדק ושלא בצדק.

אבל, הדברים לא מנותקים מהקשרם. הדברים נאמרים אחרי שכל מי ששם לב לחדשות יודע שהוגשו כתבי אישום נגד ראש הממשלה העומד בפנינו. הטלת הספק שהוא הולך לבצע היא זו:

שלא תחשבו שה"לא בסדר" של רשויות המשפט הוא מה שאתם מכירים וחושבים, לא לא. יש "לא בסדר" של רשויות המשפט שהוא חמור בהרבה, אימתני, מפלצתי, אפל ברמה שלא הייתה כמותה בתולדות האנושות וגם הרבה אחורה, עד למפץ הגדול. רמה קיומית. לא רק זה – מסתירים את זה מכם, ואתם לא ידעתם.

הטלת ספק ויצירת בלבול אצל הקהל

1:06                 "הערב אנחנו עדים" הוא יוצר תחושת בהילות, ומכוון את המבט שלנו לתופעה שהוא מנסח ורוצה שנאמין בה.

1:22                 "בוודאי שמתם לב" הוא ביטוי שמחייב את המאזינים. מי שלא שם לב, זה לא טוב והוא רוצה לטעת בלבול. הוא מצייר עוול שלא היה כמותו "מאז קום המדינה". וואי, זו כנראה מפלצת ממש גדולה.

1:56                 "העובדות הללו" לא בטוח שאלה עובדות, אבל איך לא ידענו עליהן? אנחנו ממש בסכנה. וכאן הוא שוטח את משנתו ומשרבב פנימה את הביטוי "ראש הממשלה של הימין".

2:10                 הוא מציין שהתהליך נועד להפיל אותו, "שבניגוד לרבים מיריביי בשמאל" – הופס, הנה הוא מצייר ניגוד שהוא רוצה שנאמין בו. באותה הזדמנות הוא מרחיב את התמונה של אלה העומדים מנגד: לא רק חוקרי המשטרה, אנשי הפרקליטות והיועמ"ש. זה כל השמאל, וגם התקשורת המגויסת.

הערת ביניים: ביבי מספר לנו שמדובר בבעיה שקשורה ברשויות המשפט, אבל מכניס גם פוליטיקה. זה כי קהל אוהדיו אוהדים אותו ומתדלקים על פוליטיקה, לא על משפט. עם זאת, על הצד של המשפט הוא צריך שהם יכוונו את האש, אז את מקום החום לבערה הוא מביא מהפוליטיקה.

2:16                 הוא מצייר חזון. מאמין בישראל חזקה וגדולה, והנה שוב ניגוד – חלשה, מצומקת, מרכינת ראש. הוא שכח לומר "חזקה, גדולה וגאה" אפשר לנחש למה.

2:50                 ביבי מרחיב את מעגל הפנייה שלו ל"יריבים פוליטיים הגונים, שמבינים שכדי שמדינה שלנו תתקיים" ביבי מדגדג את הידית שהוא אוהב לדגדג – הביטחון בקיומה של מדינת ישראל. איזה פחד.

2:56                 "צריך פה שלטון חוק אמין וחסר פניות."

הערת ביניים: זה כאילו קצת מוזר. שלטון חוק אמין וחסר פניות זה מה שיציל מדינה מאיום קיומי? אצל ביבי אין כמעט אף פעם מילה לא מתוכננת. החיבור הסמוי שהוא עושה כאן יסתבר לקראת סוף הנאום.

הצגת רעיון חדש

3:03                 ביבי חוזר לדבר על מה הוא עשה בשביל מדינה: הוא עבר קרבות קשים, שילם מחירים כבדים, אבל… קרבות קשים ומחירים כבדים עברו רבים מתושבי מדינת ישראל. הנה הרעיון החדש: מה שקורה בענייני החקירות שלו, זה ממש מזעזע. כל השאר זה בקטנה לעומת הזעזוע הזה.

3:33                 והנה שוב הוא מרחיב את הגדרת קהל המאזינים – המוני אזרחים בישראל שמה שעשו לביבי מזעזע אותם. לא רק בצד הימני של המפה.

3:50                 "אתם יודעים, וזה כבר נבדק" דומה ל"וודאי שמתם לב". ואם זה לא נבדק ואם לא שמנו לב מה זה אומר עלינו? שאנחנו לא מודעים לסכנה האיומה.

3:58                 ופה הוא מלמד אותנו משהו, מידע היסטורי. עכשיו, יכול להיות שהכל נכון, יכול להיות שלא, אבל אם אנחנו לא מעורים בפרטים נוצרת אצלנו הרגשת הקטנה – אנחנו מקטינים את עצמנו מלהיות יכולים להציג דעה מנומקת, כי ההרגשה היא שאנחנו לא יודעים מספיק. השאלה היא בקשר למה, אבל השאלה לא מתעוררת אצל מי שכרוך אחרי הדובר. הקהל השבוי מרגיש שביבי מגלה להם משהו שיציל אותם מהסכנה.

4:44                 "הפרקליטות חולה" ו"שי ניצן לא ראוי לכהן" אלה ציטוטים. ביבי אומר שגם אחרים אומרים, יש עוד אנשים שמודעים לסכנה האיומה. אנשים ממש חשובים וחכמים. כדאי שניקח ברצינות.

אומרים לקהל מה צריך לעשות

4:55                 כאן ביבי כבר לא מצטט. אלה מסרים שלו: זו שיטה, זה תהליך מזוהם, וחייבים לשים לזה סוף. הקהל מבין שמה שצריך לעשות הוא – לשים לזה סוף. ביבי עדיין לא מספר לקהל איך הוא רוצה שזה יקרה.

הערת ביניים: המסר המרכזי הגלוי בנאום הזה הוא "לחקור את החוקרים". זו גם הכותרת שניתנה לסרטון שיושב בערוץ של בנימין נתניהו ביוטיוב. אבל, המסר הסמוי, זה שעובד על החלקים הכי בסיסיים בנפש האנושית המורכבת, הוא הצירוף "חייבים לשים לזה סוף". בשונה מ"לחקור את החוקרים", הביטוי "לשים לזה סוף" משאיר הרבה יותר מדי מקום לפרשנות.

מגייסים את הקהל – בואו נעשה את זה יחד

5:04                 "אני יודע שכל ביקורת שאנחנו נשמיע" מי ה"אנחנו" האלה? ביבי ואלה שאליהם הוא מדבר. אבל ביבי כידוע לא מלכלך את הידיים בעבודה שחורה: "אתם צריכים לדרוש שיחקרו את החוקרים". הנה, הוא רוצה "לשים לזה סוף" והוא כורך אליו את ציבור עוקביו לדרוש שיחקרו את החוקרים. יש משימה.

5:22                 הוא הופך את הדברים להיות הבעיה של הציבור, כדי לגייס אותו.

מניחים את ה"למה"

הערת ביניים: ביבי בנה הרבה מתח. עכשיו הוא הולך למתוח אותו עוד יותר. הוא מבצע מהלך ארוך של בניית ה"למה". הוא רוצה להרים להנחתה, הוא מקווה להצליח לעקוף את החשיבה הביקורתית של אותו חלק במאזינים שהחשיבה הביקורתית שלו עדיין לא נעלמה לתוך אפקט התדהמה, וזה גם נותן לו הזדמנות לשפוך את כל מה שהוא רוצה לשפוך וללכלך כאן.

5:28                 ביבי מרכז את המבט אליו והמילה "מזוהם" שכבר נשמעה קודם, מקבלת את הבשר שביבי רוצה לשים עליה. הוא מעבה אותה בביטויים כמו "חיפשו אותי" "בסחיטה באיומים" "מה שהחוקרים רצו לשמוע" "מפוברק" "נהרוס לך את המשפחה" "ניקח לך את הנכסים" "תרגיל פלילי" "הילדים שלך לא ידברו אתך יותר", שזו שפה שנתפסת אצלנו כשפת עבריינים, כדי ליצור משקל מול הדבר שהוא קורא לו "אמת". הוא בצד של האמת וחושף אותה עבור הציבור, הוא בצד הצח כשלג, הם בצד של העבריינים, הם בצד המזוהם. הוא מתאר תמונה מסמרת שיער, הרשימה ארוכה, והוא מקפיד לומר לנו שהדברים קורים ממש מאחורי גבינו.

8:30                 הוא מזכיר למאזינים את תפקידם ומרחיב את המעגל "כל מי ששומע אותי עכשיו צריך להיות מזועזע" ומכניס גם את הדמוקרטיה.

הערת ביניים: אנחנו בחלק של ה"למה". זה צריך להיות ה"למה" שמסביר את הסיבה לכך שצריך לחקור את החוקרים. באמת, למה? הנה הוא מתחיל את מהלך ההסבר כי אנחנו לא יודעים, מסתירים מאתנו, זוכרים?

8:50                 "מה הם עושים נגד זה?" מיהם ה"הם" הוא לא אומר. הוא קצת רומז.

9:08                 "מה עוד אנחנו לא יודעים?" שואל האיש שבנסיבות אחרות טוען שיש דברים שאנחנו לא צריכים לדעת.

9:37                 "הם פשוט מצפצפים" הם הם כנראה חוקרי המשטרה.

9:47                 "בכוונת מכוון" מי זה המכוון הזה? וכאן ביבי עובר לנהל בית משפט קטן ומעמיד על דוכן הנאשמים 42 חברי כנסת. הוא גם מנסח את ההאשמה.

10:36               "אבל למה לא חקרו אותם" מי? ה"הם". אבל ביבי מחדד את התמונה "אכיפה בררנית". כלומר שה"הם" הם אלה שאחראים על אכיפה.

הערת ביניים: וואי וואי וואי. אתם מבינים מה שזה? אתם מבינים למה צריך לחקור את החוקרים? לא, אתם עדיין לא באמת יודעים. הנה זה מגיע –

11:00               "תופרים פה חליפה מיוחדת. רק בשבילי" ראשונה בעולם, ראשונה בהיסטוריה, בתולדות הדמוקרטיות, במדינת ישראל ובכל העולם.

הערת ביניים: הנה ה'למה' האמיתי – להציל את ביבי מעוולה כי הוא הסובל הכי גדול בתולדות האנושות ממעשה נורא שעושים דווקא לו. אין כרגע בעולמים מישהו שהוא יותר בסכנה ממנו.

מציגים את הצעדים הבאים שצריך לעשות

11:46               "ומאיין מתחילים? אתם יודעים" נורא בא לי למסור לביבי שאנחנו יודעים שכדאי להתחיל מאיפה שהדג מסריח. הערה לא קשורה לניתוח הנאום, התפלק לי.

12:38               "לשקם את אמון הציבור במערכת".

12:44               הנה רשימת הרעים שצריך לטפל בהם: השיטה, החוקרים, הפרקליטות, החקירות המזוהמות – הוא רומז רמז עבה לחוקרי המשטרה. אלה כולם – הרעים. בעצם, רק ה"סורחים" אבל לא לפני שהוא מלכלך את כל הרשימה.

זה לא יהיה פשוט

13:43               מגייס ציטוט של מנדלבליט כדי לומר שלא הוא הבעיה. זו "השיטה", ממלכת האופל. ואז מגלגל את אותו מהלך בנאום שגרם לכמה אנשים לחשוב שהוא דיבר מהלב – מנדלבליט נכנע, חוסר אונים מול עוול נוראי, "מה שאני עובר זה לא קל" "גם אני בן אדם" "מה שעוברת משפחתי" "שופכים את דמי" "זה קשה לי".

אבל אנחנו ננצח

16:16               "תחושת הצדק והאמת בוערת בי" אם לרגע דאגנו שביבי עומד להיתבקע לנגד עינינו אז לא. הוא מבטיח לנו שהוא ימשיך להילחם, שהוא ימשיך ובלה בלה בלה – כלומר, ביבי מתכוון להמשיך להיות ראש ממשלה.

חזרה על המסר המרכזי

17:20               צריך לחקור את החוקרים. לזה הוא רוצה לגייס אותנו.

מה למדנו?

שביבי קושר את העתיד הקיומי של אזרחי ישראל בכך שיתקיים שלטון חוק אמין וחסר פניות. ושהדרך לשם היא לחקור את החוקרים שחקרו אותו, ו"לשים לזה סוף" כדי שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה. כלומר, אם אנחנו רוצים שלא תתרגש עלינו מפלצת קיומית, כדאי שנעשה מה שצריך לעשות כדי שהוא יוכל להמשיך ולהיות ראש הממשלה כי אם לא – הלך עלינו.

מה מסוכן בזה?

הוא מסמן קבוצה מסוימת שצריך "לטפל" בה. איך צריך לטפל בה? כמו שמטפלים במפלצות קיומיות. אם תקשיבו גם לרובד הפוליטי של הנאום, הקבוצה הזו לא כוללת רק את "רשויות המשפט".

2020-02-23T10:52:03+03:00 5 בדצמבר, 2019|

דיבור מול קהל | איך לוודא שהזמן לצדכם

מכירים את ההרגשה שהזמן עובד נגדכם כשאתם בתפקיד דיבור מול קהל? גם הקהל מכיר אותה… הנה טיפ שתוכלו ליישם בכל פעם שאתם נמצאים במרכז תשומת הלב וצריכים להרצות, לדבר בפנל, או לספר סיפור מול קהל –

עוד לא פיטרו אף אחד או כעסו על מישהו שדיבר קצת פחות מהזמן שהוקצב לו

לעומת זאת, הרבה אנשים לא קיבלו הזמנה חוזרת וחטפו מכה למוניטין שלהם בגלל שהם עברו את מסגרת הזמן, ולא היו מאורגנים מספיק לתת לקהל את מה שהוא בא לשמוע.

קהל מעריך דוברים שמתחשבים בו ונותנים לו כמה דקות נשימה בינם לבין הדבר הבא. אם תשימו לב, מקצוענים בדיבור לא עוברים את הזמן. לא רק זה – אם חותכים להם את מסגרת הזמן אפילו דקה לפני שהם עולים לדבר, גם אז הם לא עוברים את הזמן. היכולת הזו היא סימן מובהק למקצוענות. זה אומר שאתם יודעים בדיוק מה אתם עושים. לעבור את הזמן או למרוח זמן זו התנהלות חובבנית.

אם מקצרים לכם את מסגרת הזמן קצת לפני שאתם עולים לבמה, אל תתנצלו בפני הקהל על מה שהוא לא יקבל כי אתם נאלצים לקצר. יודעים למה?

עיתונאי נסע לסקר שכונה באחד הפרברים של עיר גדולה. כשמצא את הרחוב הראשי של השכונה, התיישב בבית קפה וצפה בעוברים והשבים. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים וכמה חבורות של ילדים הסתובבו על המדרכות. לא רחוק מבית הקפה עמדה חנות ממתקים. ילדים צבאו עליה ללא הפסקה. ממול עמדה עוד חנות ממתקים שאף ילד לא ניגש אליה.

העיתונאי עקב אחרי הילדים. כשלא היה יכול יותר להכיל את הסקרנות שלו ניגש אליהם ושאל, "אני רואה שיש כאן שתי חנויות ממתקים. מדוע כולכם קונים רק בחנות הזו ולא בשנייה?" אחד הילדים ענה מיד, "כי המוכרת בחנות השנייה גונבת לנו ממתקים!"

"גונבת לכם ממתקים?" שאל העיתונאי בהתפעלות, "אתה בטוח? איך היא עושה את זה בדיוק?" "בוא, נראה לך," ענה הילד ובלי לחכות חצה את הכביש לכיוון חנות הממתקים שלא היה בה אפילו ילד אחד. חבורת הילדים והעיתונאי הלכו אחריו וכולם נכנסו לתוך החנות.

"הנה," אמר הילד, "תסתכל טוב טוב ותראה איך היא גונבת." הילד ביקש מהמוכרת 100 גר' סוכריות טופי. היא פתחה שקית נייר, אספה כף גדולה של סוכריות מתוך מיכל, שפכה אותן לתוך השקית והניחה אותה על המשקל. המאזניים הראו 110 גר'. המוכרת הוציאה שתי סוכריות מהשקית והחזירה אותן למיכל. "ראית?!" אמר הילד לעיתונאי, "היא גנבה לנו שתי סוכריות!" המוכרת לא כל כך הבינה במה מדובר. רק מסרה את השקית וחיכתה לתשלום.

העיתונאי חייך. "עכשיו אני רוצה לראות את החנות השנייה," אמר לילד. חצו כולם את הכביש בחזרה ונכנסו לחנות הממתקים. העיתונאי הציע לילד את הכסף הדרוש וחיכה לראות מה יתרחש.

הילד ביקש מהמוכרת 100 גר' סוכריות טופי. היא פתחה שקית נייר, אספה כף גדולה של סוכריות מתוך מיכל, שפכה אותן לתוך השקית והניחה אותה על המשקל. המאזניים הראו 90 גר' והמוכרת הוסיפה שתי סוכריות לשקית. "ראית?!" אמר הילד לעיתונאי, "היא נתנה לנו במתנה שתי סוכריות! היא מוכרת טובה!" המוכרת לא כל כך הבינה במה מדובר. רק מסרה את השקית וחיכתה לתשלום.

אז אל תספרו לקהל שאתם לוקחים לו שתי סוכריות… כשאתם בתפקיד דיבור מול קהל עלו לדבר, היו אפקטיביים במסגרת הזמן שנקבע לכם ותנו לקהל כמה דקות לנשום לפני שהם עוברים לדבר הבא.

2020-02-23T19:45:36+03:00 3 בנובמבר, 2019|

לא צריך להיות מספר סיפורים כדי לדבר מול קהל בביטחון

לדבר מול קהל

רבים רוצים לדעת לדבר מול קהל בביטחון ומהרבה סיבות טובות. לטעמי, זו מיומנות ליבה. הלוואי וכבר בכיתות הנמוכות של בית הספר ילמדו את המיומנות הזו, בארץ זה לא המצב כרגע. כך יוצא שבמקום לרכוש ביטחון בדרך אורגנית עם החיים, אנחנו מגיעים לעסוק בעניין רק בגיל יותר מבוגר. עם הגיל מגיעה מודעות. מצד אחד היא מועילה – ברור לנו שדיבור מול קהל היא מיומנות חשובה ואנחנו מעוניינים להצליח בזה. מצד שני, מודעות מעוררת חששות מכישלון – מול קהל.

לכן, מסתכלים סביב כדי להבין מניין תבוא עזרה. מה רואים? את אלה שמזוהים כמי שיודעים לדבר מול קהל במיומנות גבוהה. בעיקר נואמים ודוברים, רטוריקנים ומספרי סיפורים. לחילופין, את אלה שמבטיחים לעזור להיפטר מהפחד. להיפטר מפחד זה מועיל, השאלה היא אם זה משפר את מה שבונה דיבור טוב מול קהל. מספרי סיפורים, דוברים, נואמים ורטוריקנים באמת יודעים לדבר מול קהל, רק שלוקח בערך עשר שנים לבנות אחד כזה. לי נראה שזה יותר מדי בשביל מי שבסך הכל רוצה לדעת לדבר מול קהל בנסיבות יומיומיות ומקצועיות ממוצעות.

לטובת העניין, ריכזתי לרשומה הזו כמה עקרונות ועצות שיעזרו לכל מי שבסך הכל רוצה לדעת לדבר מול קהל בביטחון, להגיע למטרה. אם אתם מוכנים ליישם את העקרונות והעצות האלה ולהתאמן, הדרך לא ארוכה מדי. עם זאת, אין קיצורי דרך בחלק המעשי, practice makes better. אי אפשר ללמוד לדבר מול קהל בלי לדבר מול קהל.

סיפור סיפורים storytelling כגישה לדיבור בפומבי

אני כותבת את הרשומה הזו מנקודת המבט של סיפור סיפורים. זאת משום שמבין כל המדיומים שאנשים תופסים כטובים בדיבור מול קהל, סיפור סיפורים הוא הקרוב ביותר למצבים יומיומיים: אתם והמאזינים נמצאים יחד באור, מתבוננים זה בזה עין בעין; הם מצפים בין השאר לאותנטיות ולא לטקסט שנלמד על-פה מילה במילה או לפאתוס; הם רוצים להרגיש שאתם נגישים ושהם יכולים להתערב מדי פעם; הם מצפים מכם לגרום להם לראות את הדברים בעיניי רוחם ולהבין; אתם רוצים מהם קשב, את האפשרות למסור משהו ואת האישור על כך שמה שאמרתם נקלט והובן. את כל אלה לא תמיד תקבלו כנואמים, דוברים או רטוריקנים.

לדבר מול קהל או לדבר עם קהל

עיקרון ליבה בסיפור סיפורים היא השותפות בין מספר-סיפור-מאזין. שלושתם שווי משקל, שווי חשיבות ושווי השפעה באירוע הסיפורי. לכן, המחשבה הראשונה שאני מציעה לכם קשורה בביטוי 'לדבר מול קהל'. נסו לבדוק את 'לדבר עם קהל'. לדבר מול קהל זו דרך תקשורת שלא מעוררת אצל הנוכחים תחושת שותפות חיונית. דברו, הקהל לא חייב להקשיב. לדבר עם קהל זו הזמנה לתקשורת שמתבססת על הדדיות, על ההבנה שהדובר והמאזין זקוקים זה לזה כדי שמשהו יעבור ביניהם.

בפעם הבאה שאתם מדברים בפני קבוצת אנשים, נסו לראות אותם באמת. הסתכלו על פניהם, לא על נקודה דמיונית מאחורי הראש שלהם. דברו אתם, לא מולם. שוחחו אתם. מיד יסתבר לכם שאתם לא לבד! יש עם מי לנהל תקשורת, והאחריות להצלחה של הדיבור היא של כולם! כשמסתכלים עלינו, אנחנו מסתכלים בחזרה. אם קהל רואה שאתם רואים אותו, הוא לוקח אתכם בחשבון.

כשאתם מדברים עם קהל ולא מול קהל, ההתארגנות הפנימית שלכם משתנה. באופן טבעי, אתם מתאימים את עצמכם למצב – לכמות האנשים שמולכם, לגודל החלל, למידת האינטימיות האפשרית או הנדרשת. הגוף מתנהג אחרת, הקול נשמע שונה, קצב הדיבור משתנה, גם אתם וגם הקהל הופכים יותר קשובים לסימני התקשורת שעוברים ביניכם. אם אתם רוצים לדבר כדי לשכנע, להשפיע, ללמד ולעניין, הסיכוי שלכם הרבה יותר גבוה בתקשורת כזו. נדרשים פחות "משאבי רושם" חיצוניים, כי בתקשורת ישירה וכנה, הקהל משתדל לא פחות מכם. כל עוד אתם בקשר, גם הקהל בקשר.

לקבוע מטרה לדיבור – עבור הקהל

רוב הדוברים קובעים מטרה לעצמם – שכנוע, העברת מסרים, מכירה, הוראה, בידור. מה עם הקהל? נדמה שמרבית הדוברים מדלגים על המחשבה הזו וחושבים שלאור המטרה שהם הגדירו לעצמם, הקהל אמור לספק את הסחורה: להשתכנע, לקבל מסרים, לקנות, ללמוד, להתבדר.

מספרי סיפורים לא שמים אף אחת מהמטרות האלה לנגד עיניהם, גם לא עבור עצמם. עבור עצמנו, המטרה היא לספר את הסיפור. עבור הקהל, אנחנו שואלים "עם מה אני רוצה שהקהל יצא?" – עם חומר למחשבה, עם שאלות חדשות, עם זווית אחרת על העניין, עם היכרות חדשה, עם חיוך על הפנים או עם מבט מהורהר. מטרות כאלה מכוונות להפעיל קהל לחשוב לעצמו, לחוות לעצמו. לאילו מסקנות הוא יגיע – אין לנו מושג וזה לא ענייננו. קהל רוצה לחוות את הסיפוק של עצמו, לא את הסיפוק של הדובר.

בסיס הביטחון של דיבור עם קהל הוא הכנה יסודית

"יש לך קול טוב, בחרת סיפור שתמיד עושה רושם על קהל. אבל לאוזן מיומנת אתה נשמע כמו דיקט. אין לך מושג אודות הסיפור והרקע לסיפור מעבר לכך שלמדת את הטקסט היטב."

אז כן. אפשר לשמוע שדובר לא התכונן כמו שצריך. שהוא לא מסוגל להתאים את הדיבור לקהל ולסיטואציה. שאין לו מושג לעניין תחום התוכן, מלבד תוכן הפרזנטציה עצמה. המצב השכיח, בעיקר בעולם העסקים והארגונים, הוא הכנה חפוזה. את רוב המשאבים משקיעים בהרכבת מצגת – פחות מתוחכמת, יותר מתוחכמת. את מיעוט המשאבים אם בכלל, משקיעים בגיבוש הדברים שרוצים לומר, פחות מזה באימון על דיבור והכי פחות בהתאמה לקהל. הסדר צריך להיות הפוך. הכנה לפרזנטציה צריכה להתחיל בקהל. גם בסטוריטלינג בעסקים.

הכנה יסודית לא קשורה רק ברמת או עומק ידע ובטח לא בתואר או בהיררכיה בארגון. היא קשורה ביכולת לתרגם ידע עבור קהל. בסיס הביטחון בדיבור, נמצא במידת השליטה שלכם במרכיבי האירוע: אירוע סיפורי, הרצאה, פרזנטציה, הדרכה, מפגש עם לקוחות ומשקיעים. אתם צריכים להכיר את כל הרקע לאירוע לפני ולפנים – מי הקהל, מה יודעים עליו, כמה אנשים יהיו, מה יודעים על המקום בו יתקיים האירוע בו תדברו. אתם רוצים לברר מתי אתם מדברים ברצף האירוע, באיזו שעה ובתוך איזו דינאמיקה. אתם רוצים לדעת אם תצטרכו לדבר למיקרופון או לא, אם מעל במה או בישיבה ליד שולחן, כמה זמן עומד לרשותכם, ומה ההשלכות של כל המידע הזה על הקהל שלכם ועליכם.

הכנה יסודית מאפשרת להצליח לעשות את הדבר החשוב ביותר שיכול דובר לעשות כדי להצליח:

להתמסר למסירה ולהתמסרות, ולא למסר.

להיות בתוך העניין, למסור הלאה את מה שבאתם למסור, להתמסר עם הקהל, לעזור לקהל להגשים את המטרות שלו. עבור הקהל, מסר הוא רק רעיון לעבוד אתו וסביבו. לא תחנה סופית.

לספר סיפור, לעבוד עם תבניות סיפור

באינספור מקומות תקראו את ההמלצה לספר סיפור. כשמדברים עם קהל, לפעמים זה רלוונטי לספר סיפור ולפעמים לא. איך יודעים? זו חכמה לא קטנה. מה שבטוח שלא כדאי לעשות, זה לספר סיפור כי אומרים שטוב לספר סיפור. אם לדובר אין סיבה טובה, מנומקת, ברורה קודם כל לו, לספר סיפור עלול להישמע כקלישאה. מתיש. מיותר.

ברוב המקרים, מתאים יותר לעבוד עם תבנית סיפור. יש כמה כאלה. הנה שתיים בסיסיות:

ABA – קח מישהו, סבך אותו בבעיה, הצל אותו מהבעיה.

ABCA – קח מישהו, סבך אותו בבעיה, סבך אותו בבעיה יותר גדולה (כמו לגרום לו להתאהב אהבה בלתי אפשרית או להכניס תחרות מסין) ואז הצל אותו מהבעיה.

קצת יותר בהרחבה: הנה המצב שאתם מכירים כמצב הרגיל, הנה קורה משהו שיוצר פער במצב הרגיל, תיכף הפער גדל באופן שכמעט יוצא מכלל שליטה, הנה הדרך לסגור את הפער אם רוצים להשאיר את המצב תחת שליטה וגם להתקדם למקום חדש.

חשוב במיוחד להתאמן לרמה כזו שלא ישמעו את התבנית, ושיהיה לכם החופש לשבור אותה. אחרת תישמעו כמו דובר סטנדרטי שהסתכל על המון הקלטות של ידוענים בעולם העסקים, או לקח איזו תבנית והשתמש בה. זה לא מעניין ונשמע כמו חיקוי ממוצע מינוס. בעיקר כי זה לא אתם. יכול להיות שאני מפתיעה מישהו, אבל קהל שיושב מולכם מעוניין בכם. לא בצל של מישהו אחר.

אימון

הכי טוב להתאמן עם קהל חי. זה לא חייב להיות קהל היעד הסופי של הפרזנטציה שלכם. כשאתם מתכוננים לפרזנטציה, הכניסו לתכנית העבודה לפחות חמש 'ריצות' בפני קהל חי: עמיתים, חברים, משפחה. לחילופין, היעזרו באנשי מקצוע שיכולים לתת גם משוב וגם הנחיות לתיקונים. אני לא הייתי מוותרת על אימון בפני קרובים ועמיתים. הם מכירים אותי. הם יודעים איך אני נשמעת כשאני אותנטית. הם יכולים לסמן לי אם אני נשמעת אני, או לא.

כדאי לדעת שמספרי סיפורים מיומנים מתאמנים על דיבור עם אחרים בשוטף. בלי שום קשר לאירוע או הופעה. זאת משום שאנחנו זקוקים ל'רפרטואר' יכולות תקשורת בין-אישית מגוון מאוד. זה לא מה שדובר ממוצע צריך, אבל אולי כדאי לכם להתאמן בכל מקרה. נחמד להרגיש איך משתכללים ביכולת לדבר עם כל אדם. חלק מתחושת הביטחון של מספר סיפורים בא משם.

כמה טיפים בעניין שימוש בטכנולוגיה

אם אתם לא רגילים לשמוע את קולכם במיקרופון, כדאי לכם להתאמן על אחד כזה לפני שאתם מדברים עם קהל. מיקרופון לא רק מגביר את הקול. הוא גם משנה אותו ופותח אפשרויות חדשות. כדאי לחקור אותן.

כשאתם מראים מצגת, אל תסתכלו עליה יחד עם הקהל. הקהל מחפש את העיניים של הדובר. אם אתם מפנים את המבט לעבר המצגת ללא הרף, אתם משבשים את הקשר עין והקהל מתעייף. במקום, השתמשו במצב תצוגה שמאפשר לכם לראות את המצגת על מוניטור, כולל השקופיות הבאות – אלה שהקהל עדיין לא רואה. מצב כזה מאפשר לכם לשמור קשר עין כמעט רציף.

קחו בחשבון את הזמן שלוקח לקהל להעביר מבט בין המסך לבינכם או להפנים מילים ורעיונות. אם כרגע מתרחשים דברים מעניינים במצגת, אל תגנבו לה את ההצגה. אתם מעמיסים על הקהל. קשה לו להחליט לאן להסתכל. אם אתם רוצים את הפוקוס עליכם, הרגיעו את המצגת.

כשאתם רוצים לדבר ברצף, לספר סיפור או להשהות את השקופית הבאה, אל תשאירו את השקופית הקודמת ברקע. הכניסו למצגת שקופית חלקה ודברו עליה. שקופיות שחורות מוצלחות במיוחד לטריק הזה, כי זה מרגיש כאילו כיבו את המקרן. הפוקוס עובר לדובר ולחדר.

פחד קהל, פחד במה

הרבה אנשים חוששים לדבר עם קהל או מעל במה, מכל מני סיבות. ברוב המקרים, הם פשוט לא מספיק מוכנים. הכנה ואימון יפתרו את הבעיה. גם המודעות למה שמפחיד אתכם ומה אתם יכולים לעשות כדי להנמיך את רמת הפחד. יש דרכים לעשות זאת אפילו רק באופן טכני כמו שימוש בפודיום שאפשר לעמוד מאחוריו, ישיבה שמרגישה פחות חשופה מעמידה, אחיזה במשענת של כסא, ועוד כל מני טריקים קטנים.

לעומת זאת – אם אתם מרגישים שהפחד משפיע על ההתנהגות שלכם לרעה, שאתם בורחים מכל הצעה לדבר עם קהל, שאתם ממציאים תירוצים מקוריים כדי לא לעמוד בפני אנשים או על במה, כנראה שמדובר בהפרעת חרדה. זה מצב הניתן לטיפול, אך הוא דורש מכם ללכת לטיפול. לטעמי האישי, כדאי לכם. ראשית מפני שסביר להניח שההפרעה באה לידי ביטוי בעוד מקומות מלבד דיבור עם קהל. שנית, מפני שזה מצב פתיר. ככל שתתחילו מוקדם יותר לטפל, כך תוכלו לצאת לעולם מוקדם יותר. זה לוקח זמן וכבוד לעצמכם ולתהליך. בכל מקרה, אל תנסו לעשות משהו ש"זורק אתכם למים". במרבית המקרים זה לא פותר את הבעיה אלא מעצים אותה.

2020-03-01T13:15:23+03:00 13 ביולי, 2017|

על היטלר והפרזנטציות שלו

אני מביאה לכאן פוסט פתיחה של דיון המתקיים כרגעבקהילת פרזנטציה בקפה דה-מרקר, מתוך תקווה שגם כאן תתפתח שיחה.

טוב, היטלר והפרזנטציה שלו הם עניין טעון. אני מתנצלת מראש בפני כל מי שהעניין מעורר אצלם תגובות שלא אני ולא הם יכולים להצטער יותר על כך שהביאו אותנו לכדי זה, שאותן תגובות קיימות בכלל.

כמה דברים שכדאי להניח כאן בהתחלה:

יש הטוענים שהיטלר היה נואם מבריק.

הנאומים שלו נאספו באדיקות קפדנית, תועדו ואף נמכרים כאסופה כולל הקלטות וכד'.

את דעתי, לפחות בתחילת הדיון, אנסה להשאיר בצד.

על כל נאום צריך להסתכל גם בקונטקסט ההיסטורי/חברתי שלו. כדאי לזכור.

אני לפחות אנסה ואני מעודדת את כל מי שישתתפו לנסות, להשתמש בכלים המקצועיים שלי, כדי לבחון את החומר. כל אחד והכלים שלו.

אני מספרת סיפורים. משם אני באה לדיון הזה.

מספרת סיפורים יכולה להצטייר כזקנה חביבה עם משקפיים על קצה חוטמה הקוראת בנחת ובחיוך סיפורים לילדים היושבים לרגליה.

יש גם כאלה וגם אני כזו לפעמים, למרות שאני לא זקנה ויש האומרים שגם לא חביבה.

מה שיהיה נכון יותר לומר הוא, שאני מבינה ממקום עמוק בחוויה וגם ממקום מושכל מאוד, את מכאניזם ההשפעה של התקשורת האנושית.

אם אנסה לצרוף עבורכם את המהות, אמנות הסיפור מורכבת מקשר דינאמי בין שלושה מרכיבים: סיפור-מספר-קהל. אם תרצו לקרוא את ההגדרה שלי לאמנות הסיפור תמצאו אותה באנגלית כאן, בווידג'ט השישי, מימין.

חומר לדיון

בהמשך תמצאו את התרגום שלי לנאום מפורסם ויש האומרים אחד הגדולים של היטלר. ניסיתי להיצמד לתרגום האנגלי ממנו לקחתי, בלי לעבד יותר מדי את השפה ואת התחביר. אתם מוזמנים לצפות בסרטון של הנאום באותו אתר. לא היה לי חשק להנציח אותו גם כאן מסיבות רגשיות.

מה אנחנו רוצים לברר?

לא יודעת, זה נראה לי חלק מהדיון. אני מניחה שאחת השאלות היא אם הוא באמת היה נואם מבריק. שאלה אחרת היא – מה אפשר ללמוד מהחומר.

אוקיי, הנה הטקסט, את הקול, המחוות וכל האווירה תוכלו לראות בסרטון.

ניצחון הנחישות

"הקונגרס השישי של המפלגה מגיע לסיומו. מה שמיליוני גרמנים מחוץ לשורות מפלגתנו רואים אולי כתצוגה מרהיבה של עוצמה פוליטית, רבה משמעותו באופן בלתי נתפס עבור הלוחמים הותיקים, המפגשים האישיים והרוחניים של לוחמים ותיקים ורעים לנשק. ואולי אחד או יותר מביניכם, על אף הפאר המשכנע של ההתכנסות הזו של מפלגתנו, נזכר בימים בהם היה עדיין קשה למדי להיות נציונל-סוציאליסט.

כשבמפלגה שלנו היו רק שבעה אנשים, היא כבר ביטאה שני עקרונות: ראשון, להיות באמת תנועה מותנית אידיאולוגית; ושני, להיות אם כך, הכוח היחיד בגרמניה.

כמפלגה, היה עלינו להישאר במיעוט משום שהיינו צריכים לגייס את המרכיבים בעלי הערך הרב ביותר של מאבק והקרבה של הרייך, שבכל זמן, הגיעו לא לרוב, אלא למיעוט. משום שהגברים האלה, הטובים מבני הגזע הגרמני, בביטחון-עצמי גאה, תבעו באומץ ובעוז את הנהגת הרייך והאומה, הצטרפו האנשים במספרים הולכים וגדלים להנהגה הזו ושעבדו את עצמם.

העם הגרמני שמח בידיעה שההנהגה המתחלפת בתמידות הוחלפה כעת בתורן קבוע; כוח המתייחס לעצמו כנציג הדם המשובח ביותר ובידיעה הזו, רומם עצמו להנהגת הלאום הזה והוא נחוש להחזיק בה, ולהשתמש בה למרב התועלת ולעולם לא לנטוש אותה שוב.

תמיד רק חלק מהעם ימנה על הלוחמים הפעילים באמת, ויותר מהם יתבקשו מאשר מיליוני אזרחים אחרים. עבורם, רק ההתחייבות "אני מאמין" אינה מספקת; במקום, הם מבקשים להישבע "אני אלחם".

המפלגה תייצג בכל הזמנים את האליטה של המנהיגות הפוליטית של העם הגרמני. הדוקטרינה שלה לא תשתנה, קשות כפלדה תהיינה הטקטיקות הארגוניות שלה, גמישות וסתגלניות; קיומה בכל-אופן יהיה כשל מסדר קדוש!

אבל המטרה צריך שתהיה שכל הגרמנים הנאמנים יהפכו לנציונל-סוציאליסטים. רק הנציונל-סוציאליסטים הטובים ביותר הם חברי המפלגה!

בעבר, האויבים שלנו רדפו אותנו והסירו את האלמנטים הבלתי רצויים של המפלגה עבורנו. היום, אנחנו עצמנו צריכים להסיר אלמנטים בלתי רצויים שהוכיחו שהם רעים. מה שהוא רע, אין לו מקום בתוכנו!

זו המשאלה וזה הרצון שלנו, שהמדינה והרייך ימשיכו באלף השנים הבאות. אנחנו שמחים בידיעה שהמזל הטוב הזה הוא שלנו בשלמותו! בזמן שהמבוגרים יותר בינינו ייתכן שיוותרו, הנוער מחויב אלינו, גוף ונפש!

רק כשהמפלגה, בשיתוף הפעולה של כולם, תגלם באופן הגבוה ביותר את הנציונל-סוציאליזם במחשבה וברוח, תהיה המפלגה עמוד תווך נצחי ובלתי ניתן להריסה של העם הגרמני ושל הרייך שלנו. אז, לבסוף, צבא מפואר, אותם לוחמים מבוגרים, גאים של האומה שלנו, יצטרפו למנהיגות הפוליטית של המפלגה, שווים בנטיית המסורת ואז אותם שני מוסדות יחד, יחנכו ויחזקו את האדם הגרמני ויישאו על כתפיהם את הממלכה הגרמנית, הרייך הגרמני!

בשעה זו, עשרות אלפי חברי מפלגה עוזבים כבר את העיר, בעוד שחלקם עדיין מתענגים על זיכרונותיהם, אחרים כבר מתחילים להתכונן לסקירה הבאה. שוב ושוב אנשים יבואו וילכו, הם יונעו מחדש, יהיו שבעי רצון ובאותה מידה יתמלאו השראה, משום שהרעיון של התנועה הוא ביטוי חי של אנשינו, ולכן, סמל נצחיות. תחי התנועה הנציונל-סוציאליסטית, תחי גרמניה!"

אוקיי גבירותיי ורבותיי, דיון…

2020-03-01T13:32:15+03:00 16 באוקטובר, 2009|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות