מה גרם למשבר הנוכחי בסטוריטלינג? רוברט מקי משיב

רוברט מקי הוא המנחה המוכר בעולם לכתיבה יוצרת. הוא התפרסם בזכות סמינר שהוא מעביר כבר למעלה מ 20 שנה תחת השם 'סיפור', וכתב ספר רב-מכר הנושא את אותו שם. רבים וטובים מהתסריטאים, השחקנים והבמאים בהוליווד למדו בסמינר כזה ונשבעים בהשראה שמקי משמש עבורם.

בסמינרים האחרונים, מקי מדבר גם על 'משבר' בהתייחס לסטוריטלינג, לסיפור. אחת המשתתפות בסמינר שלחה לו שאלה בעניין. הוא השיב לה בסרטון שארכו שמונה דקות. אני מביאה את דבריו של מקי בתרגום לעברית. בין אם רואים אתו עין בעין ובין אם לא, אלה דברים שכל מי שעוסק במדיום סיפורי ראוי שיקשיב להם, יחשוב עליהם, ויחליט כיצד הוא בוחר להתייחס אליהם בעבודתו.

השאלה של אלן פול: "הזכרת את המילה 'משבר' בהתייחס לסיפור. רציתי לדעת מה בדיוק גרם למשבר, ש[גם אני] הבחנתי בו. איך קרה שלפני 1950, 1960, לא היה הכרחי לקיים סמינרים על 'סיפור', ועכשיו זה משהו שאנחנו צריכים מאוד."

התשובה של רוברט מקי: "מדוע סטוריטלינג הפך כל כך פרובלמטי? מהרבה סיבות.

סיבה אחת, נכונה בכל תחום אמנות, היא הישחקות צורות ומבנים מסוימים. מוסיקה קלאסית הייתה מבוססת על הרמוניות וטונליות שנשחקו, מיצו את עצמן לקראת תחילת המאה ה20. פתאום מלחינים רצו להשתמש בא-טונליות ודיסהרמוניות – רעש – במוסיקה הקלאסית שלהם. ייצוג עבד נפלא בציור לאורך אלפי שנים, ואז צורות אבסטרקטיות תפסו את המקום. כך שלפעמים, צורות מסוימות נשחקות. בסטוריטלינג, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים מתחו וחקרו את הצורות של סיפור בדרכים ראויות לציון. כך פנינו והתרחקנו מהצורה הקלאסית. כותבים מסוג מסוים התרחקו מהצורה הקלאסית כי נדמה שהיא נשחקה. זו סיבה אחת. הידע שהיה לאנשים בצורה הקלאסית, טרום שנות ה50 וה60, אבד; כי אנשים אבדו בו עניין.

בכתיבה, בין הסופר והעורך היו יחסים אינטימיים מאוד. העורכים היו האחראים, לעיתים קרובות, לאיכות של היצירה הגמורה. עורכים היו עובדים עם סופרים, נכנסים לעבודה וכופים על כותבים, מכריחים אותם להשתמש בצורות קלאסיות כדי לנסות ולעשות את הספר נגיש יותר לקוראים. אותו הדבר במערכת האולפנים, בדרמטורגיה בתיאטרון. היה סוג של חניכה, חניכוּת, מערכת יחסים בין האנשים שהוציאו לאור, הפיקו, לאנשים שכתבו, והידע עבר מהחונך לחניך. הימים האלה נגמרו.

אבל השינוי הגדול התחולל עמוק יותר בחברה, ויש לזה קשר לערכים. סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. כל זה דורש שהקהל/קורא פחות או יותר מבינים, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם, ואיך כל זה קורה בחיים. אבל זה צריך להיות ברור ומוסכם.

כיום, היחסיות והסובייקטיביות של ערכים משתוללים בכל מקום. אחד הדברים שמדברים עליהם בחברה הוא כמה מקוטבת היא אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט נגדי של ערכים, ואין הסכמה ביניהם. הם לא יכולים לדבר זה עם זה כי הבנת הערכים שלהם כל כך מקוטבת.

ואז יש את כל מי שנמצא בין שתי הקבוצות האלה ששואלים את עצמם על מה כל זה לעזאזל. הם מנסים למיין: מה ימין, מה שמאל, ואז האמצע, והם מנסים להבין עבור מה חשוב לחיות במדינה הזו, מה הם הערכים.

כך שההתמוטטות והקיטוב של ערכים, אובדן החונכות, החזרתיות והשחיקה של הצורה, השאירו את האנשים בשלושת רבעי המאה ה20 בבלבול מוחלט בכל דבר ועניין.

כתוצאה, בדרכים רבות, סטוריטלינג הפך פחות אפקטיבי, יותר ויותר קלישאתי, או 'שונה' לטובת ה'שונה', האחרוּת, או מוקסם מפן יחיד ומוגבל. כך הפוסט-מודרניסטים השקיעו את עצמם בשפה ובכל המניפולציות של שפה, הקולנוע נתפס על מפגני ראווה, התיאטרון הפך גם הוא למפגן ראווה, מחזות זמר וכל השאר, והתרחשה הרדדה של סיפור. לא שאין עבודות נפלאות בחמישים השנים האחרונות. בהחלט היו. אבל לא באופן העקבי, העשיר והיפהפה שהיו לנו בעשורים קודמים של המאה הקודמת.

אבל, אני לא דואג בקשר לזה, כי הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים, כמו שהם היום, אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות. הם חוקרים רומנים גרפיים וכל מני וריאציות באינטרנט. אבל צורה אחת של סיפור שיש כיום, שהיא טובה מתמיד, זו טלוויזיה.

הכתיבה לטלוויזיה מעולה, וחקר האפשרויות בכל הנוגע לצורה בטלוויזיה הוא ממש נפלא. כותבים גילו פתאום את המשך. משך גדול. אני מתכוון – סדרת טלוויזיה ארוכה כמו 'עמוק באדמה' היא ודאי גדולה בסטוריטלינג שלה ועושר הדמויות מרומן של אלף דפים. אני מתכוון, אם תיקחו את הסדרה ותהפכו אותה לרומן, אלוהים, אלה יהיו עשרה כרכים של אלף דפים האחד.

אז במשך העצום הזה יש כל מני אפשרויות נפלאות של מציאויות לא אמינות, ריבוי נקודות מבט, וסובייקטיביות מכל הסוגים.

אז זה מאבק. זה תמיד מאבק. ובעשור האחרון זה מתנהל בכבדות אלא שאין בזה דבר חדש. העולם עבר את זה במאה ה18, בתחילת המאה ה20, תקופה איומה של סטוריטלינג עם כמה יוצאים מן הכלל. כך שאני חושבת שהשמש תזרח מחר ושמספרי סיפורים-כותבים ימצאו את המדיום שלהם. אני חושב שהם כבר עשו זאת, קוראים לזה טלוויזיה, ולי העתיד נראה מזהיר במובן של השימושים החדשים והעומקים בהם כותבים יישמו את אמנות הסיפור."

לא במיוחד הפתיע אותי לגלות שעד לרגע כתיבת הפוסט הזה, יותר משנה אחרי שרוברט מקי העלה את הסרטון, צפו בו פחות מ 700 גולשים. גם הוא מתמודד עם אובדן החניכה והחניכוּת ועם כך שמרבית האנשים, בטוחים שהם מיצו את מה שיש לדעת על סיפור אחרי שצפו בכמה קטעי וידיאו רדודים.

אלא שהנזקים לא נשארים רק בסיפורים ובסטוריטלינג. הסיפורים והאופן בו מספרים אותם משקפים משה שקורה במציאות: משברים ערכיים, משברי אמון, הפחדה ועוד שלל תופעות חברתיות הרסניות. אני רואה ניסיונות לשנות את הסיפורים מתוך אמונה ותקווה שזה ישנה את המציאות. ואולי זו לא השאלה הנכונה. המשך יבוא.

2020-05-03T08:33:32+03:00 3 במאי, 2020|

טריק הבמה המסוכן של ביבי | אפקט התדהמה

את הביטוי 'אפקט התדהמה' (the awestruck effect) טבע החוקר יוהאן מנגס מאוניברסיטת ציריך. הביטוי מייצג תופעה מעניינת – מנהיגים ודוברים כריזמטיים גורמים למאזינים להם לדכא רגשות. האפקט הזה עובד חזק במיוחד אצל המאזינים שמאמינים בדוברים האלה מלכתחילה. דיכוי רגשות בונה לחץ פנימי שמקשה על חשיבה ביקורתית ועל היכולת להגיב לדברים מתוך שיקול דעת. מתישהו הלחץ צריך להשתחרר. השחרור יכול ללבוש גוונים אישיים וחברתיים חיוביים ולחילופין, השחרור עלול להביא לתוצאות מסוכנות.

איך עושים את זה? בעזרת תבנית נאום שמתאימה לנאומים שמכוונים לעורר השראה

  • ראשית, הם משקפים את הרגשות שכבר קיימים בקהל (ציבור המאזינים).
  • אחר כך מטילים ספק ברגשות האלה ויוצרים בלבול אצל הקהל. ספק ובלבול הם ידידיו הטובים של מי שרוצה להחדיר רעיון לראשי האנשים. ספק ובלבול הם חלק מהמנגנון היעיל של פייק-ניוז.
  • אז הם מציעים רעיון החדש
  • אומרים לקהל מה צריך לעשות
  • מגייסים את הקהל – בואו נעשה את זה יחד
  • מניחים את ה"למה"
  • מציגים את המסר המרכזי שהם רוצים לנעוץ בראשי המאזינים
  • מציגים את הצעדים הבאים שצריך לעשות
  • זה לא יהיה פשוט
  • אבל אנחנו ננצח
  • חזרה על המסר המרכזי

האם גם מנהיגים עם חזון אפל משתמשים בטקטיקה הזו?

וודאי. בשונה ממנהיגים כריזמטיים שיש להם חזון לא אפל, שמשקפים את הרגשות השליליים שכבר קיימים בחלל, לוקחים אחריות ומציעים חזון ואופק לכולם, מנהיגים עם חזון אפל משקפים את הרגשות השליליים, ומצביעים על קבוצה מסוימת כמקור לרגשות האלה.

מה מסוכן באפקט התדהמה?

בגלל שאפקט התדהמה גורם לעוקבים של דוברים כריזמטיים  לדכא רגשות, לאבד חלק מהיכולת לחשוב ביקורתית ולהגיב מתוך שיקול דעת, הם עלולים להישבות בחלום ולא לשים לב למציאות. בגלל שאפקט התדהמה גורם לדוברים עם כוונות אפלות לאותה תגובה בדיוק, הם עלולים להביא לתוצאות מסוכנות כלפי אותה קבוצה עליה הם מצביעים כמקור הבעיה.

טריק הבמה המסוכן של ביבי

ביבי, ואפשר לסמוך עליו בעניין דיבור בפני קהל, יודע להשתמש באפקט הזה יפה מאוד. גם אם הוא לא בדיוק דובר כריזמטי, הוא דובר טקטי להפליא.

אז בואו נראה. אני מנתחת עבורכם את "הגיע הזמן לחקור את החוקרים. הנאום המלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו". אני לא המצאתי את כותרת הנאום, הורדתי אותה מערוץ היוטיוב של בנימין נתניהו.

חשוב להזכיר: הנאום הזה נישא מול קהל שביבי רואה בו קהל אוהדים ותומכים. הוא גם מודע לכך שהנאום ישודר בכל רשתות השידור בישראל, ולא כל מי שישמע אותו שייך לקבוצת תומכי ביבי. תוכלו לראות בהמשך מה הוא עושה מתוך שאיפה  לגייס את כולם. זה לא בגלל שביבי חושב שהוא יעביר המון אנשים לעבור לצד שלו. זה בגלל שביבי רוצה לצייר עבור הקהל מפלצת ענקית, ממלכת אופל. כדי לתת לה את הגודל הזה בדמיון של המאזינים, הוא צריך לגייס מולה "טוב" מספיק גדול. הוא בונה סיפור על קרב איתנים בין ממלכת אופל נוראה, ומדינת ישראל על כל אזרחיה. וכל הלהטוט הזה בשביל מה? כדי להציל את דוד הטוב מגוליית הרשע.

ניתוח

שיקוף רגשות הקהל הנוכח במקום ורגשות קהל אוהדיו

התחלה             ביבי על עצמו – הוא מציג את גיבור הדרמה, איש שעושה רק טוב למדינה ומעורר בקהל תחושות גאווה.

0:28                 "יום קשה מאוד מאוד". הוא אומר "דברים מהלב", משבח ומאדיר את רשויות המשפט.

0:52                 "משהו לא טוב קורה". ביבי מדבר בשפה פשוטה ותיאורית, שפה עממית. עממי נשמע לאוהדים כמו דיבור מהלב ושפה תיאורית עושה שכל מי ששומע אותו יבין.

1:00                 ואיפה זה קורה? "אצל חוקרי המשטרה ואצל אנשי הפרקליטות". הוא מסמן את הקבוצה שהוא רואה כמקור הבעיה.

הערת ביניים: עד כאן, בין אם אתם בעד ביבי או נגד ביבי, תצטרכו להודות בכך שרשויות המשפט לא תמיד עושות צדק ולא נקיות מכל רבב, גם בעיניכם. הדברים נאמרים אחרי תקופה מספיק ארוכה של חשיפת עניינים חמורים ברשויות המשפט, בלשכת עורכי הדין, כהנה וכהנה. גם בלי פרשיות, רשויות המשפט ודאי דרכו ללא מעט אנשים על יבלות, בצדק ושלא בצדק.

אבל, הדברים לא מנותקים מהקשרם. הדברים נאמרים אחרי שכל מי ששם לב לחדשות יודע שהוגשו כתבי אישום נגד ראש הממשלה העומד בפנינו. הטלת הספק שהוא הולך לבצע היא זו:

שלא תחשבו שה"לא בסדר" של רשויות המשפט הוא מה שאתם מכירים וחושבים, לא לא. יש "לא בסדר" של רשויות המשפט שהוא חמור בהרבה, אימתני, מפלצתי, אפל ברמה שלא הייתה כמותה בתולדות האנושות וגם הרבה אחורה, עד למפץ הגדול. רמה קיומית. לא רק זה – מסתירים את זה מכם, ואתם לא ידעתם.

הטלת ספק ויצירת בלבול אצל הקהל

1:06                 "הערב אנחנו עדים" הוא יוצר תחושת בהילות, ומכוון את המבט שלנו לתופעה שהוא מנסח ורוצה שנאמין בה.

1:22                 "בוודאי שמתם לב" הוא ביטוי שמחייב את המאזינים. מי שלא שם לב, זה לא טוב והוא רוצה לטעת בלבול. הוא מצייר עוול שלא היה כמותו "מאז קום המדינה". וואי, זו כנראה מפלצת ממש גדולה.

1:56                 "העובדות הללו" לא בטוח שאלה עובדות, אבל איך לא ידענו עליהן? אנחנו ממש בסכנה. וכאן הוא שוטח את משנתו ומשרבב פנימה את הביטוי "ראש הממשלה של הימין".

2:10                 הוא מציין שהתהליך נועד להפיל אותו, "שבניגוד לרבים מיריביי בשמאל" – הופס, הנה הוא מצייר ניגוד שהוא רוצה שנאמין בו. באותה הזדמנות הוא מרחיב את התמונה של אלה העומדים מנגד: לא רק חוקרי המשטרה, אנשי הפרקליטות והיועמ"ש. זה כל השמאל, וגם התקשורת המגויסת.

הערת ביניים: ביבי מספר לנו שמדובר בבעיה שקשורה ברשויות המשפט, אבל מכניס גם פוליטיקה. זה כי קהל אוהדיו אוהדים אותו ומתדלקים על פוליטיקה, לא על משפט. עם זאת, על הצד של המשפט הוא צריך שהם יכוונו את האש, אז את מקום החום לבערה הוא מביא מהפוליטיקה.

2:16                 הוא מצייר חזון. מאמין בישראל חזקה וגדולה, והנה שוב ניגוד – חלשה, מצומקת, מרכינת ראש. הוא שכח לומר "חזקה, גדולה וגאה" אפשר לנחש למה.

2:50                 ביבי מרחיב את מעגל הפנייה שלו ל"יריבים פוליטיים הגונים, שמבינים שכדי שמדינה שלנו תתקיים" ביבי מדגדג את הידית שהוא אוהב לדגדג – הביטחון בקיומה של מדינת ישראל. איזה פחד.

2:56                 "צריך פה שלטון חוק אמין וחסר פניות."

הערת ביניים: זה כאילו קצת מוזר. שלטון חוק אמין וחסר פניות זה מה שיציל מדינה מאיום קיומי? אצל ביבי אין כמעט אף פעם מילה לא מתוכננת. החיבור הסמוי שהוא עושה כאן יסתבר לקראת סוף הנאום.

הצגת רעיון חדש

3:03                 ביבי חוזר לדבר על מה הוא עשה בשביל מדינה: הוא עבר קרבות קשים, שילם מחירים כבדים, אבל… קרבות קשים ומחירים כבדים עברו רבים מתושבי מדינת ישראל. הנה הרעיון החדש: מה שקורה בענייני החקירות שלו, זה ממש מזעזע. כל השאר זה בקטנה לעומת הזעזוע הזה.

3:33                 והנה שוב הוא מרחיב את הגדרת קהל המאזינים – המוני אזרחים בישראל שמה שעשו לביבי מזעזע אותם. לא רק בצד הימני של המפה.

3:50                 "אתם יודעים, וזה כבר נבדק" דומה ל"וודאי שמתם לב". ואם זה לא נבדק ואם לא שמנו לב מה זה אומר עלינו? שאנחנו לא מודעים לסכנה האיומה.

3:58                 ופה הוא מלמד אותנו משהו, מידע היסטורי. עכשיו, יכול להיות שהכל נכון, יכול להיות שלא, אבל אם אנחנו לא מעורים בפרטים נוצרת אצלנו הרגשת הקטנה – אנחנו מקטינים את עצמנו מלהיות יכולים להציג דעה מנומקת, כי ההרגשה היא שאנחנו לא יודעים מספיק. השאלה היא בקשר למה, אבל השאלה לא מתעוררת אצל מי שכרוך אחרי הדובר. הקהל השבוי מרגיש שביבי מגלה להם משהו שיציל אותם מהסכנה.

4:44                 "הפרקליטות חולה" ו"שי ניצן לא ראוי לכהן" אלה ציטוטים. ביבי אומר שגם אחרים אומרים, יש עוד אנשים שמודעים לסכנה האיומה. אנשים ממש חשובים וחכמים. כדאי שניקח ברצינות.

אומרים לקהל מה צריך לעשות

4:55                 כאן ביבי כבר לא מצטט. אלה מסרים שלו: זו שיטה, זה תהליך מזוהם, וחייבים לשים לזה סוף. הקהל מבין שמה שצריך לעשות הוא – לשים לזה סוף. ביבי עדיין לא מספר לקהל איך הוא רוצה שזה יקרה.

הערת ביניים: המסר המרכזי הגלוי בנאום הזה הוא "לחקור את החוקרים". זו גם הכותרת שניתנה לסרטון שיושב בערוץ של בנימין נתניהו ביוטיוב. אבל, המסר הסמוי, זה שעובד על החלקים הכי בסיסיים בנפש האנושית המורכבת, הוא הצירוף "חייבים לשים לזה סוף". בשונה מ"לחקור את החוקרים", הביטוי "לשים לזה סוף" משאיר הרבה יותר מדי מקום לפרשנות.

מגייסים את הקהל – בואו נעשה את זה יחד

5:04                 "אני יודע שכל ביקורת שאנחנו נשמיע" מי ה"אנחנו" האלה? ביבי ואלה שאליהם הוא מדבר. אבל ביבי כידוע לא מלכלך את הידיים בעבודה שחורה: "אתם צריכים לדרוש שיחקרו את החוקרים". הנה, הוא רוצה "לשים לזה סוף" והוא כורך אליו את ציבור עוקביו לדרוש שיחקרו את החוקרים. יש משימה.

5:22                 הוא הופך את הדברים להיות הבעיה של הציבור, כדי לגייס אותו.

מניחים את ה"למה"

הערת ביניים: ביבי בנה הרבה מתח. עכשיו הוא הולך למתוח אותו עוד יותר. הוא מבצע מהלך ארוך של בניית ה"למה". הוא רוצה להרים להנחתה, הוא מקווה להצליח לעקוף את החשיבה הביקורתית של אותו חלק במאזינים שהחשיבה הביקורתית שלו עדיין לא נעלמה לתוך אפקט התדהמה, וזה גם נותן לו הזדמנות לשפוך את כל מה שהוא רוצה לשפוך וללכלך כאן.

5:28                 ביבי מרכז את המבט אליו והמילה "מזוהם" שכבר נשמעה קודם, מקבלת את הבשר שביבי רוצה לשים עליה. הוא מעבה אותה בביטויים כמו "חיפשו אותי" "בסחיטה באיומים" "מה שהחוקרים רצו לשמוע" "מפוברק" "נהרוס לך את המשפחה" "ניקח לך את הנכסים" "תרגיל פלילי" "הילדים שלך לא ידברו אתך יותר", שזו שפה שנתפסת אצלנו כשפת עבריינים, כדי ליצור משקל מול הדבר שהוא קורא לו "אמת". הוא בצד של האמת וחושף אותה עבור הציבור, הוא בצד הצח כשלג, הם בצד של העבריינים, הם בצד המזוהם. הוא מתאר תמונה מסמרת שיער, הרשימה ארוכה, והוא מקפיד לומר לנו שהדברים קורים ממש מאחורי גבינו.

8:30                 הוא מזכיר למאזינים את תפקידם ומרחיב את המעגל "כל מי ששומע אותי עכשיו צריך להיות מזועזע" ומכניס גם את הדמוקרטיה.

הערת ביניים: אנחנו בחלק של ה"למה". זה צריך להיות ה"למה" שמסביר את הסיבה לכך שצריך לחקור את החוקרים. באמת, למה? הנה הוא מתחיל את מהלך ההסבר כי אנחנו לא יודעים, מסתירים מאתנו, זוכרים?

8:50                 "מה הם עושים נגד זה?" מיהם ה"הם" הוא לא אומר. הוא קצת רומז.

9:08                 "מה עוד אנחנו לא יודעים?" שואל האיש שבנסיבות אחרות טוען שיש דברים שאנחנו לא צריכים לדעת.

9:37                 "הם פשוט מצפצפים" הם הם כנראה חוקרי המשטרה.

9:47                 "בכוונת מכוון" מי זה המכוון הזה? וכאן ביבי עובר לנהל בית משפט קטן ומעמיד על דוכן הנאשמים 42 חברי כנסת. הוא גם מנסח את ההאשמה.

10:36               "אבל למה לא חקרו אותם" מי? ה"הם". אבל ביבי מחדד את התמונה "אכיפה בררנית". כלומר שה"הם" הם אלה שאחראים על אכיפה.

הערת ביניים: וואי וואי וואי. אתם מבינים מה שזה? אתם מבינים למה צריך לחקור את החוקרים? לא, אתם עדיין לא באמת יודעים. הנה זה מגיע –

11:00               "תופרים פה חליפה מיוחדת. רק בשבילי" ראשונה בעולם, ראשונה בהיסטוריה, בתולדות הדמוקרטיות, במדינת ישראל ובכל העולם.

הערת ביניים: הנה ה'למה' האמיתי – להציל את ביבי מעוולה כי הוא הסובל הכי גדול בתולדות האנושות ממעשה נורא שעושים דווקא לו. אין כרגע בעולמים מישהו שהוא יותר בסכנה ממנו.

מציגים את הצעדים הבאים שצריך לעשות

11:46               "ומאיין מתחילים? אתם יודעים" נורא בא לי למסור לביבי שאנחנו יודעים שכדאי להתחיל מאיפה שהדג מסריח. הערה לא קשורה לניתוח הנאום, התפלק לי.

12:38               "לשקם את אמון הציבור במערכת".

12:44               הנה רשימת הרעים שצריך לטפל בהם: השיטה, החוקרים, הפרקליטות, החקירות המזוהמות – הוא רומז רמז עבה לחוקרי המשטרה. אלה כולם – הרעים. בעצם, רק ה"סורחים" אבל לא לפני שהוא מלכלך את כל הרשימה.

זה לא יהיה פשוט

13:43               מגייס ציטוט של מנדלבליט כדי לומר שלא הוא הבעיה. זו "השיטה", ממלכת האופל. ואז מגלגל את אותו מהלך בנאום שגרם לכמה אנשים לחשוב שהוא דיבר מהלב – מנדלבליט נכנע, חוסר אונים מול עוול נוראי, "מה שאני עובר זה לא קל" "גם אני בן אדם" "מה שעוברת משפחתי" "שופכים את דמי" "זה קשה לי".

אבל אנחנו ננצח

16:16               "תחושת הצדק והאמת בוערת בי" אם לרגע דאגנו שביבי עומד להיתבקע לנגד עינינו אז לא. הוא מבטיח לנו שהוא ימשיך להילחם, שהוא ימשיך ובלה בלה בלה – כלומר, ביבי מתכוון להמשיך להיות ראש ממשלה.

חזרה על המסר המרכזי

17:20               צריך לחקור את החוקרים. לזה הוא רוצה לגייס אותנו.

מה למדנו?

שביבי קושר את העתיד הקיומי של אזרחי ישראל בכך שיתקיים שלטון חוק אמין וחסר פניות. ושהדרך לשם היא לחקור את החוקרים שחקרו אותו, ו"לשים לזה סוף" כדי שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה. כלומר, אם אנחנו רוצים שלא תתרגש עלינו מפלצת קיומית, כדאי שנעשה מה שצריך לעשות כדי שהוא יוכל להמשיך ולהיות ראש הממשלה כי אם לא – הלך עלינו.

מה מסוכן בזה?

הוא מסמן קבוצה מסוימת שצריך "לטפל" בה. איך צריך לטפל בה? כמו שמטפלים במפלצות קיומיות. אם תקשיבו גם לרובד הפוליטי של הנאום, הקבוצה הזו לא כוללת רק את "רשויות המשפט".

2020-02-23T10:52:03+03:00 5 בדצמבר, 2019|

דיבור מול קהל | איך לוודא שהזמן לצדכם

מכירים את ההרגשה שהזמן עובד נגדכם כשאתם בתפקיד דיבור מול קהל? גם הקהל מכיר אותה… הנה טיפ שתוכלו ליישם בכל פעם שאתם נמצאים במרכז תשומת הלב וצריכים להרצות, לדבר בפנל, או לספר סיפור מול קהל –

עוד לא פיטרו אף אחד או כעסו על מישהו שדיבר קצת פחות מהזמן שהוקצב לו

לעומת זאת, הרבה אנשים לא קיבלו הזמנה חוזרת וחטפו מכה למוניטין שלהם בגלל שהם עברו את מסגרת הזמן, ולא היו מאורגנים מספיק לתת לקהל את מה שהוא בא לשמוע.

קהל מעריך דוברים שמתחשבים בו ונותנים לו כמה דקות נשימה בינם לבין הדבר הבא. אם תשימו לב, מקצוענים בדיבור לא עוברים את הזמן. לא רק זה – אם חותכים להם את מסגרת הזמן אפילו דקה לפני שהם עולים לדבר, גם אז הם לא עוברים את הזמן. היכולת הזו היא סימן מובהק למקצוענות. זה אומר שאתם יודעים בדיוק מה אתם עושים. לעבור את הזמן או למרוח זמן זו התנהלות חובבנית.

אם מקצרים לכם את מסגרת הזמן קצת לפני שאתם עולים לבמה, אל תתנצלו בפני הקהל על מה שהוא לא יקבל כי אתם נאלצים לקצר. יודעים למה?

עיתונאי נסע לסקר שכונה באחד הפרברים של עיר גדולה. כשמצא את הרחוב הראשי של השכונה, התיישב בבית קפה וצפה בעוברים והשבים. השעה הייתה ארבע אחרי הצהריים וכמה חבורות של ילדים הסתובבו על המדרכות. לא רחוק מבית הקפה עמדה חנות ממתקים. ילדים צבאו עליה ללא הפסקה. ממול עמדה עוד חנות ממתקים שאף ילד לא ניגש אליה.

העיתונאי עקב אחרי הילדים. כשלא היה יכול יותר להכיל את הסקרנות שלו ניגש אליהם ושאל, "אני רואה שיש כאן שתי חנויות ממתקים. מדוע כולכם קונים רק בחנות הזו ולא בשנייה?" אחד הילדים ענה מיד, "כי המוכרת בחנות השנייה גונבת לנו ממתקים!"

"גונבת לכם ממתקים?" שאל העיתונאי בהתפעלות, "אתה בטוח? איך היא עושה את זה בדיוק?" "בוא, נראה לך," ענה הילד ובלי לחכות חצה את הכביש לכיוון חנות הממתקים שלא היה בה אפילו ילד אחד. חבורת הילדים והעיתונאי הלכו אחריו וכולם נכנסו לתוך החנות.

"הנה," אמר הילד, "תסתכל טוב טוב ותראה איך היא גונבת." הילד ביקש מהמוכרת 100 גר' סוכריות טופי. היא פתחה שקית נייר, אספה כף גדולה של סוכריות מתוך מיכל, שפכה אותן לתוך השקית והניחה אותה על המשקל. המאזניים הראו 110 גר'. המוכרת הוציאה שתי סוכריות מהשקית והחזירה אותן למיכל. "ראית?!" אמר הילד לעיתונאי, "היא גנבה לנו שתי סוכריות!" המוכרת לא כל כך הבינה במה מדובר. רק מסרה את השקית וחיכתה לתשלום.

העיתונאי חייך. "עכשיו אני רוצה לראות את החנות השנייה," אמר לילד. חצו כולם את הכביש בחזרה ונכנסו לחנות הממתקים. העיתונאי הציע לילד את הכסף הדרוש וחיכה לראות מה יתרחש.

הילד ביקש מהמוכרת 100 גר' סוכריות טופי. היא פתחה שקית נייר, אספה כף גדולה של סוכריות מתוך מיכל, שפכה אותן לתוך השקית והניחה אותה על המשקל. המאזניים הראו 90 גר' והמוכרת הוסיפה שתי סוכריות לשקית. "ראית?!" אמר הילד לעיתונאי, "היא נתנה לנו במתנה שתי סוכריות! היא מוכרת טובה!" המוכרת לא כל כך הבינה במה מדובר. רק מסרה את השקית וחיכתה לתשלום.

אז אל תספרו לקהל שאתם לוקחים לו שתי סוכריות… כשאתם בתפקיד דיבור מול קהל עלו לדבר, היו אפקטיביים במסגרת הזמן שנקבע לכם ותנו לקהל כמה דקות לנשום לפני שהם עוברים לדבר הבא.

2020-02-23T19:45:36+03:00 3 בנובמבר, 2019|

תכנית פנטזמים לתמיכה בתעשיית העיצוב, לבנון

את התכנית לתמיכה בתעשיית העיצוב בלבנון, הציגה באקדמיה של ה OECD גברת צעירה. היא עברה מגרמניה ללבנון כדי לנהל את התכנית מטעם מכון גתה. מה יש למכון גתה לעשות בלבנון בענייני עיצוב? התשובה גדולה מהשאלה: מכון גתה תומך – בין השאר – בשווקים מתעוררים של תעשיות תרבותיות ויצירתיות באפריקה ובמזרח התיכון. הוא עושה זאת עבור ובתמיכת המשרד לשיתופי פעולה ופיתוח כלכלי של ממשלת גרמניה. זו השקעה בכלכלת גרמניה באמצעות השקעה בכלכלת לבנון.

סצנת העיצוב של לבנון מתארגנת להפוך לתעשייה

התכנית מאמצת תפיסה הוליסטית. למעשה, היא יוצאת מתוך ההבנה שתעשיית עיצוב מצליחה לשגשג אם עומד לרשותה אקוסיסטם ברור ומובנה, מהסוג שמתקיים בדרך כלל בתחומים טכנולוגיים. במפגש בין אמנות, יזמות ועיצוב בלבנון נוכח גם קהל של משקיעים ותומכים. אלא שזו קבוצה אקלקטית מדי. התכנית מכניסה גם את קול המשקיעים פנימה ושואפת לעשות סדר בתמונה המלאה. כששאלנו אותה אם זו לא משימה מקיפה מדי היא חייכה, "לבנון מדינה קטנה." מה שנכון.

קהל יעד עם הגדרות סף רחבות

הגדרת קהל היעד של התכנית משקפת את התפיסה ההוליסטית:

  • התכנית פונה למעצבים, מייקרים, יזמים וחברות הזנק בתחומי העיצוב.
  • היא מציעה פיתוח יכולות, טיפוח יזמות תרבות, חברה וסביבה, עידוד שיתופי פעולה ושיתוף ידע.
  • המשתתפים יכולים להגיע מכל תחום עיצוב: עיצוב מוצר, עיצוב רהיטים, גרפיקה וכתב, אפנה וטקסטיל, עיצוב פנים ונוף, אנימציה, איור וכו' וכו'.
  • הם צריכים להיות לבנונים או אזרחי מדינה מזרח תיכונית אחרת המתגוררים בלבנון.

הם יכולים להגיש מועמדות לכל אחד מהמודולים המרכזיים של התכנית כדי לנסות להתקבל ולזכות בשירותים שארגן עבורם מכון גתה.

מודולים

תכנית לימודים. תכנית בת שבועיים עם קוריקולום מובנה, בהשתתפות 20 מעצבים. הם מגיעים לביירות ונשארים בה למשך לאורך תקופת התכנית כדי להפיק את המקסימום ולא לבזבז זמן על נסיעות. זו גם הזדמנות לטוות קשרים שישמשו אותם בהמשך.

תכנית התמחות. מי שפונים למודול הזה יכולים לזכות בהתמחות בחברות עסקיות ובחברות הזנק בתחומי העיצוב בלבנון ובחו"ל, לתקופה של שבוע עד חודש.

מאיץ. מי שמתקבל למודול הזה, שנמשך מספר חודשים, זוכה בליווי של מנטורים להקמת המיזם שלו, מענק הקמה, גישה לחלל עבודה, ומפגשי יעוץ מותאמים.

יריד. מספק הזדמנות לקחת חלק בשבוע העיצוב בבירות ובשבוע העיצוב בעמאן. המעצבים שמתקבלים למודול הזה זוכים לפגוש את התעשייה, להציג את המוצרים והשירותים שלהם, ולבדוק הזדמנויות עסקיות.

הרובד הנוסף שעוזר לבנות את האקוסיסטם

את הפעילות מלווה תכנית מחקר שמטרתה לאסוף תובנות עומק בעניין פיתוח תעשיית העיצוב בלבנון. אם תיכנסו לאתר תוכלו להוריד בו מסמך על כלכלת העיצוב.

פעם בתקופה התכנית חוברת לעוד מספר גופים כדי לקיים פעילות 'פוקוס' – מיקוד על נושא והראשון שנבחר היה "עיצוב בעתות משבר". שלא תגידו שהם לא חושבים רלוונטי. לטובת העניין הם מזמנים מומחי עיצוב לדבר על נושאים שהם רלוונטיים לחדשנות בתעשיית העיצוב ולסוגיות תרבותיות, חברתיות וסביבתיות. אותם מומחים משתתפים גם בדיונים עם מעצבים צעירים ועם הקהל הרחב שמגיע לשמוע ולקחת חלק.

כמו שציינתי בהתחלה התכנית לוקחת בחשבון גם את המשקיעים ושואפת לעזור לבנות אקוסיסטם, סדר, הדדיות ברורה. ולכן, כמו שיש D day למאיצים טכנולוגיים, יש כזה גם בתכנית פנטזמים – שוק מעצבים משותף בו יכולים בוגרי התכנית להציג את מרכולתם ולפגוש משקיעים ותומכים מעוניינים אחרים.

מחשבות

זו דוגמה יפה ליישום של מתודה על תחום יצירתי. לוקחים תחום שמתבסס בעיקר על עבודה של פרילנס, ומתחילים לארגן אותו כתעשייה. מתחילים בקטן, על תכנית ברורה, מתאימים למה שקיים בשטח, מנהלים סיכונים ובודקים כל הזמן.

לא בטוח שבכלל שניתן או רצוי לעשות את אותה דרך עם כל תחום יצירתי. בנוסף, יש הרבה תחומי יצירה שהתעשייה ה'רגילה' לא רואה בשילובם מספיק ערך עבור השורה התחתונה שלה. זה גם מסביר מדוע משרדי כלכלה, כולל משרד הכלכלה הישראלי, רצים לתמוך בשילוב של עיצוב וקריאייטיב ולא תחומים אחרים. זה יותר קל להם, יותר קשור לסוג החדשנות שהם מחפשים, והם מעדיפים לראות רווח יותר מוקדם ממאוחר.

המהפכה הגדולה באמת תקרה כשתחומי ליבה של האמנות ייכנסו לליבת הניהול של חברות וארגונים. שינוי תפיסה. ייקח זמן.

2020-03-01T10:54:44+03:00 5 באוגוסט, 2019|
שינוי גודל גופנים
ניגודיות