בנוסף להצגת טיעוני-נגד לשני רעיונות רווחים שנוצרו סביב תבנית מסע הגיבור שהציג קמפבל, אציג בפניכם גם כמה תבניות אחרות שהן מבנים הנגזרים מתוך מרחבי תרבות שונים, וצרכים דרמטיים של מספרי סיפורים. רשומת המשך לרשומה 'מסע הגיבור של ג'וזף קמפבל | קצת שיקול דעת לא יזיק'.
רעיון ראשון – כל הסיפורים יושבים על תבנית מסע הגיבור
יכול להיות שתבנית מסע הגיבור היא בעצמה מיתוס. מיתוס במובן של רעיון או אמונה שהם נפוצים מאוד, ועם זאת – אינם נכונים לגמרי. בוודאי שאינם נכונים לכל הסיפורים. עבודתו של קמפבל כבודה במקומה מונח, אני לא מבטלת אותה. יש בה בעיות ופערים ועם זאת – יש לה ערך והיא מעניינת ברמת המטא. הבעיה הגדולה היא עם מה שנוצר סביבה, בעיקר על ידי מי שמחפשים לתעש ידע ולהנדס משמעות.
כן, בכל סיפור יש משהו שלא מסתדר. תקראו לזה קונפליקט, תקראו לזה פער, תקראו לזה אתגר – אם המרכיב הזה לא קיים בטקסטים הם לא שווים סיפור. אני מקווה שאף אחד לא באמת חושב שתיאור שגרת הבוקר שלו מעניינת כסיפור, גם אם באינסטגרם ופייסבוק קוראים לזה 'סטורי'.
כן, בכל סיפור יש דמויות ויש דמויות שנחשבות יותר מאחרות במובן הדרמטי. יש דמויות מרכזיות ויש דמויות גיבורים, יש פרוטגוניסטים ואנטגוניסטים, יש דמויות משנה ודמויות רקע, כי דמויות מניעות את העלילה ובלעדיהן – אין סיפור.
כן, בכל טקסט סיפורי יש דרמה, יש מתח, יש הרפיה, יש פער, יש סגירת פער.
כן, כחלק ממערכות התשתית של האדם והאנושות – הצורך בסיפור סיפורים הוא אוניברסלי. הצורך. בסיפור סיפורים. הפעולה ומה שמניע אותה.
לא, אין תבנית אחת שעליה ניתן להושיב את כל הסיפורים. תבנית מסע הגיבור אינה אוניברסלית וכך גם כל תבנית סיפור אחרת.
זה כמו לומר שצורת הסונטה המערבית, מאפיינת את כל היצירות המוסיקליות. עובדתית, זה לא נכון.
רעיון שני – מודלים ותבניות סיפור חוצים גבולות
גם כאן קל לגייס את התשובה מתחום המוסיקה. מקאם הוא מבנה במוסיקה ערבית, שאינו קיים במוסיקה מערבית. סונטה היא מבנה במוסיקה מערבית, ואינה קיימת כמבנה במוסיקה ערבית. אלה רק שתי דוגמאות, יש עוד.
אותו הדבר קורה בתבניות סיפור, אביא דוגמאות בהמשך.
אז מניין מגיע הרעיון שמודלים ותבניות סיפור חוצים גבולות? יש תבניות שחוצות גבולות, בהחלט. יש שלא. הטענה הזו בהקשר תבנית מסע הגיבור חשודה בעיניי כניסיון לטעון שתבנית מסע הגיבור היא כל כך מוצלחת, חזקה, עמוקה, מהותית, קשורה בנפש האדם, דרך פעולת המוח או טיעון דומה אחר בכיוון הזה, שהיא חוצה גבולות. לי זה מרגיש כמו הצדקה לכיבוש תרבותי, לדחיקה הצידה של תרבויות מקומיות לטובת תבנית-על גלובלית. גלובליזציה במובן הרע של הרעיון.
לכל תרבות יש העדפות מבנה לסיפורים ולסיפור סיפורים. ההעדפות הללו מוטבעות בבני התרבויות ולא בקלות ניתן למחוק אותן. גם לא צריך – אלא אם שואפים לכיבוש תרבותי וכמה שפחות מגוון.
מדוע זה חשוב?
בנוסף לחשיבות שימור המגוון התרבותי כמשאב העומד לרשות האנושות, יש גם סיבה פרקטית, הרבה יותר מיידית. אם בנוסף למבנים נרטיביים הטבועים בתרבויות שונות, יש גם מבנים נרטיביים בממדים שונים של תרבות כמו: כלכלה, ממשל, חברה, דת ואמונה, שפה, מנהגים ומסורות, שפה, ספרות ואמנות וכו' הרי שמיפוי המבנים האלה והיכולת לעבוד אתם, משפרת את היכולת להגיע לאנשים באמצעות סיפורים.
כמה הרבה יותר אנושי ויעיל היה יכול להיות אם בוני האתרים של רשות המיסים – לדוגמה תמימה – היו מודעים לאפשרות לתכנן את האתרים ואת חוויית השימוש בהם מתוך תפיסה נרטיבית המותאמת לתרבות ישראלית>תת-תרבות האזרח מגיע להסתייע בממשל כדי למלא את חובותיו כאזרח?
טוב, יכול להיות שעפתי לכם רחוק מדי, נחזור למסע הגיבור.
את מודל מסע הגיבור לפי קמפבל, הקרוי בלעז Monomyth, אפשר לתאר בפשטות כך: דמות נדחפת להרפתקה בשל אירוע שיוצר פער בחייה, היא יוצאת לדרך לסגור את הפער, עליה להתמודד עם אתגרים, בדרך כלל שלושה בדרגת קושי מתגברת. בדרך הדמות עוברת תהליך חניכה, פוגשת מנטורים, חברים, יצורים בעלי יכולות על-טבעיות – שמספקים לה הדרכה מכריעה והגנה הכרחית, פוגשת גם את אלה שהולכים כנגדה, גם את מה שפועל נגדה מתוך עצמה, הדמות מתבגרת, סוגרת את הפער וחוזרת לחייה, כשהיא מחזירה אתה חוכמה ועצמה לרווחת הסביבה, לא בלי מחיר.
כשמפשטים את המבנה הזה למשהו קצרצ'יק בסגנון חסר סבלנות וממותג אישית הרווח בימינו, מקבלים משהו כזה:
קרה לי משהו לא טוב, הייתי על הפנים. במצב הכי נמוך שלי עליתי על רעיון מדהים. עכשיו אני ממש בסדר ורוצה לעזור לאחרים. עקבו אחרי/ שכרו את שירותי/ קנו את המוצר שלי.
נראה לי שמיצינו, הגיע הזמן להכיר כמה מודלים אחרים.
מבנה נרטיבי מהתרבויות הסקנדינביות
בשונה מנרטיבים מערב-אירופיים ואמריקאים המתמקדים בגיבור יחיד, צורות הסיפור הסקנדינביות בנויות כמעט תמיד סביב 3-4 דמויות. לכל אחת מהן יש מסלול מסע משלה והיא הולכת בו – התחלה, דרך, סוף. היכולת לפעול לבד ובה מידה לשתף פעולה וללמוד זה מזה, היא לב המבנה.
מספר פעמים לאורך המסע כל הדמויות מגיעות לאותה נקודת מפגש. יושבים יחד, אוכלי-שותים, ודנים בהרפתקאות שלהם עד לאותו רגע. לפעמים הם נלחמים זה בזה, רוב הזמן הם לומדים משהו שיעזור להם להתפתח – או לא – ואז הם עוברים לשלב הבא במסע שלהם. בשונה משלושת האתגרים במסע הגיבור של קמפבל, הגיבורים הסקנדינבים צריכים לעבור חמישה פרקי-מסע. בשל ריבוי הגיבורים והמסעות, יש לסיפורים כמה סיומות, לפחות שלוש.
מבנה נרטיבי מהתרבויות ההודיות
הנרטיבים ההודים משקפים תרבות שמעמידה במרכז את המורכבות, ריבוי הגוונים, המחזוריות, הוויה לא בינארית ולא לינארית. המבנים הסיפוריים המסורתיים נפתחים בקריאה פולחנית – דתית, רוחנית – שמבססת אצל המאזין רגישות רגשית-רוחנית למה שיקרה בהמשך. לנרטיב המרכזי יש מבנה דנדריטי, מסתעף, מדמה את צורת הצמיחה של עץ. המבנה נושא את התוכן שנועד להכיל נקודות מבט ותפיסות עולם שונות.
הד פופולארי לצורה הזו אפשר למצוא בסרטי Bollywood: הסרטים עשויים מקטעים – מקטע רומנטי, מקטע אמנות לחימה, עובר למותחן, משם למחזמר, מקטע דרמה היסטורית וכו' וכו'. מתחת להסתעפות הבלתי פוסקת הזו יושבת עלילת עומק הקשורה במהות לקטע הפתיחה. סגירת הסיפור – וזו רק סגירה ולא סוף – היא קריאה מחודשת של קריאת הפתיחה או התאמה שלה. הסוף אינו סוף אלא רק סגירה ופתח להתחלה חדשה.
מבנה נרטיבי מתרבויות מערב אפריקה
מי שיצא לו לפגוש ולהאזין מדי פעם למספרי סיפורים ממקומות שונים בעולם, מרגיש שלמספרי הסיפורים ממערב אפריקה יש איזה טריק. הם כובשים, מרתקים, יש להם קצב עמוק בגוף שמשתלט על המרחב, הם אוחזים היטב בעלילות ובקהל. מעבר ליכולות טכניות, לתכונות אישיות, לאקזוטיקה ולעוד הרבה סיבות ומעלות טובות, הטריק העמוק שלהם הוא לא תכונה אנושית אלא הצורה והמנועים העלילתיים של טקסטים ממערב אפריקה.
שלא כמו בהרבה צורות סיפור אחרות, במערב אפריקה גיבורת הסיפור היא הסביבה. האלמנטים היציבים של הצורה אינם מבוססים על תפקידים ותפקודים, אלא על תמות ומערכות יחסים. ההקשר החברתי גובר על ההקשר האישי, הלב הרוחני גובר על האינדיבידואליזם. כל הפעולה הדרמטית – 'המסע' אם תרצו – היא התרחשות מוחשית בתוך הקשרים מוגדרים בבירור. הצורה הסיפורית הזו קיימת במסורות סיפור בעל פה של מערב אפריקה, מסורות קולנוע של ילידים (בשונה ממהגרים או קולוניאליסטים), ספרות ועוד. מעשה הסיפור עצמו, הסיפור סיפורים, מתקף את המסגרת בזמן שהדמויות נכנסות אליה ויוצאות ממנה, נותן רשות להקשר בסיוע הקהל. המסגור הוא תולדה של קשר זמני, חד פעמי, בין האנושות לסיפור, בו מה שמגדיר את הדופק של האירועים היא הארץ, האדמה, המיקום הגאו-פיזי, לא הדמויות בסיפור ולא הדמויות במעשה הסיפור. זה המקור של הטריק – פעימת הלב הפנימית של האדמה שמספרי סיפורים ממערב אפריקה מרגישים בגופם דרך צורת הסיפור, ומעלים אותה לתוכם פיזית, כדי להוביל את הסיפור.
מבנה נרטיבי מתרבויות ילידיות
תרבויות ילידיות כמו תרבויות האבוריג'ינים והאינדיאנים מחזיקות בצורות סיפור ייחודיות שהדבר היחיד שמזכיר אותן במשהו הן צורות סיפור אוונגרדיות. למעשה, אלה יותר נרטיבים ועלילות מסיפורים כמו שאנחנו מכירים אותם כיום, וכל פרט או פעולה מסמלים משהו שקיים במציאות הביולוגית של הקבוצה. המאזינים מתחנכים על הקודים האלה ויודעים לקודד את העלילה לכדי סיפור. אם מישהו שאינו יליד ישב להקשיב, הוא יבין את העלילה אבל לא את הסיפור העמוק וכמה הוא מהותי לאנשים, משום שאינו יודע לקשר בין תופעות ספציפיות בסביבת הילידים, למילים של הטקסט המסופר. הוא לא מצויד במה שיאפשר לו להטמיר עלילה לכדי סיפור.
בניסיון להאיר את הרעיונות האלה מזווית אחרת, שימו לב לתצלום. הדמות המצוירת על דופן המערה היא ארוכת זרועות. הזרועות הללו מכוונות להגיע לצמד העצים שעומד מחוץ למערה. נסו לחשוב איך הילידים רואים את הסיטואציה הזו. בראש שלהם, הציור, העצים, הם עצמם, הסיפור או שיחה שמתקיימת ביניהם בשיתוף הדמות, המערה, העצים – כולם חלק ממציאות אחת שהם יודעים לחיות אותה
הפרשנות לסיפור מוטלת כולה על כתפי המאזין והפונקציה הנרטיבית המרכזית היא לצייד את המאזינים במה שנדרש כדי לקרוא ולפרש סימנים בסיפור ובסביבה כדי ליצור לעצמם סיפור בגרסה אישית. אלה צורות סיפור שמכשירות ללמידה אינטראקטיבית, חופשית, שונה מאוד מלימוד דידקטי.
ונשאלת השאלה – איך או מדוע פספס קמפבל תבניות סיפור כאלה?
