ג'יי לנו, אחרי שהופיע חמישה לילות בשבוע בתכנית אירוח בטלוויזיה, חשוף למיליוני צופים, גורף מיליוני דולרים, נהג לעלות כל סוף שבוע על במה רגילה ולתת הופעת סטנד-אפ מלאה בפני קהל חי. למה לטרוח?

הוא נתן תשובה: כי כשאתה מופיע בטלוויזיה, אתה מקבל כל מני פתקים מוזרים כאלה שאומרים שאתה לא מספיק מכוון לבנים בגילאי 9 עד 13 אז תעשה משהו בעניין, או שמבקשים ממך לספר יותר בדיחות חתולים כי אין מספיק אחוזי צפייה של בעלי חתולים. אבל כשאתה נכנס לאולם של 1,500 מושבים והוא מלא, אתה יודע שאתה בסדר. אם הוא רק שני שליש מלא, אתה יודע שאתה צריך להשתפר.

סיינפלד, שההערכה אומרת שהוא 'שווה' קרוב למיליארד דולר, מופיע באופן קבוע במועדונים קטנים ברחבי ארה"ב. למה לטרוח?

גם סיינפלד נתן תשובה: זה קשור בחידוד, בזיקוק היכולת. בריאיון לניו יורק טיימס הוא סיפר "קראתי לפני כמה שנים מאמר שאמר שכשאתה מתאמן הרבה על ספורט, אתה נהיה כמו 'פס רחב'. הנתיבים העצביים במוח שלך מכילים הרבה יותר מידע. ברגע שאתה מפסיק להתאמן, הפס מתחיל להצטמק. אני עולה על הבמה שוב ושוב לא בגלל שאני לא יודע לעשות סטנד-אפ אלא בגלל שאתה חייב להמשיך לעשות את זה שוב ושוב כדי שהפס לא יצטמק."

לעלות על במה בלי רשת ביטחון של טכנולוגיה, מסכים, עריכה, לעלות שוב ושוב, זה מה שמאפשר לנו – אנשי הבמה – לפרוח, להיות טובים במה שאנחנו עושים, יותר מחודדים, יותר מזוקקים. קחו מאתנו את הבמה, את התרגולת מול קהל חי, את האפשרות לחזור על יצירה שוב ושוב, ואנחנו מיד מתחילים להצטמק. זה הנזק העמוק שמסתתר עבורנו מאחורי הכותרת סגר על עולם התרבות.

אם אחרי הסגר הראשון רוב אנשי הבמה היו כמו קפיץ, מלאים אנרגיה רק שיתנו להם לחזור, היום כבר יש הרבה פחות אנרגיה. אני לא אומרת שכשתפתחנה הדלתות לא נרצה לחזור. אני אומרת שכנראה שרבים מאתנו ילכו באיטיות לכיוון הדלת, תוהים אם נצליח להרים את קורי התקשורת הבלתי נראים בינינו לבין הקהל, לחבר אותם בחזרה ולהדליק את הקסם. תוהים אם נהיה רלוונטיים, אם הקול שלנו יישמע לנו מוכר או זר. תוהים אם אחרי כל הרעש שיש לנו בראש מכל מה שקורה, מהאטימות והזלזול כלפי אנשי תרבות, מאובדן האמון, מהרוע המופגן, מחשבון הבנק השקוף, נצליח לשלוח שוב את היד פנימה, למקום שממנו מגיע הדחף שלנו ליצור, לתקשר עם אנשים, להיות אתם, לחלוק, ולשלוף משם את מה שאנחנו רוצים לתת, בלי פחד. גם הוותיקים והמנוסים שבינינו.

אני מספרת סיפורים. כביכול, זו שעת כושר עבורנו. אנחנו עומדים בכל התקנות, קל לנו לעבוד במצב כזה. נחמד לנו קהל חד ספרתי. אבל העובדה היא שלא באמת. גם הקהל נהיה מסובך, מבוהל, מכונס.

התדרדרות כלכלית היא החלק המפחיד בסיפור הזה; ההצטמקות היא החלק המפחיד באמת. מחכה שייגמר כבר. נראה לי שזו תהייה חוויה מיוחדת – להתניע עם הקהל מתוך העצב ולהתחיל להרחיב בחזרה את הפס.