זמן קצר אחרי שהמלך הבין שהוא עירום, וכי ילד קטן חשף את טיפשותו, הוא ציווה להביא את הילד לארמון. כולם האמינו שהמלך יתגמל את הילד על שהיה ישר ואמיץ. במקום זאת, המלך הורה לשומריו לקחת את הילד למטבח. שם היה על השף המלכותי לשחוט את הילד ולהשתמש בבשרו ועצמותיו כמילוי לפשטידה ענקית.

לאחר שהשף סיים לאפות את הפשטידה, נשלחו שבעה מתאבקים עצומים, כולם עירומים, כדי לשאת את הפשטידה לשולחן מפואר בחצר הארמון. גם המלך היה שם עירום לחלוטין. הוא עמד על דוכן מוגבה מול כל אנשי החצר ואלפי איכרים, תושבי המקום, שחויבו להשתתף באירוע זה.

"התפשטו!", צעק הקיסר. "הגיע הזמן לחוש את האמת ולהיות אמתיים!"

בחרדה, כל האנשים שהיו בחצר התפשטו, מכיוון שהם היו מוקפים בחיילים מאיימים, כולם עירומים, אך עם מקלעים.

"עכשיו עליכם לטעום את האמת," דרש הקיסר כשהוא מצביע על הפשטידה. "אני אקח את הנגיסה הראשונה וכולכם תנגסו אחריי!"

בזה אחר זה, שעה אחר שעה, האנשים נגסו בפשטידה.

"לא נורא," חשבו האנשים. כולם האמינו שזה יהיה מגעיל, אבל למען האמת, הם לא הרגישו רע לאכול פשטידה כזו.

"אכלתם אמת," הכריז המלך, "ומעתה ואילך, לא יהיו עוד שקרים בממלכה שלי."

בדיוק כשסיים לדבר, עננים כהים כיסו את השמש ונאנחו. היה כמעט בלתי אפשרי לראות את האדם שעומד לידך. הרעם והברק פקדו את האירוע המלכותי הזה. כשהשמש התאוששה, קרניה חשפו צבוע עומד רועד על הדוכן, ולידו ילד צעיר עם שיער באדום בוער.

היה קשה לראות מי הילד, אבל הוא הניח קולר ורתמה על הצבוע והחל להוביל אותו לעבר אור ביער הירוק והערפילי.

המומים, האנשים התחילו לצעוק: "לאן אתה הולך? מי אתה?"

בהתחלה הילד לא הגיב. ואז בבת אחת הוא פלט, "אני לוקח את הצבוע הזה להתמודד עם האמת. אני אחפש את מהות האור הבהיר. אף אחד על פני האדמה, לא משנה כמה הוא חזק, לא יוכל להימלט מהאור הבהיר לעולם."

ואז, הילד הסתובב, גרר את הצבוע והלך לעבר האור.

מקור: מתוך סיפור בשם The Reward of the Emperor without clothes מאת Jack Zipes. הסיפור המלא יתפרסם באסופה עתידית.

 

נראה שאנחנו חיים בתקופה שאין בה אש שמציתה אמת, בלי אור בהיר. נדמה גם שאנחנו חיים באיזו תקופה יוצאת דופן של אירועים מטלטלים. לא נראה לי שהייתה תקופה בתולדותינו ללא שקרנות, תעמולה, עימותים, סכסוכים, רדיפה אכזרית אחרי כוח, כבוד וכסף, דורסנות של קבוצות "עילית" שמובילה להרס של המוני חיים – אנשים, בעלי חיים, משאבי טבע. ניצול ילדים ונשים, עבדות, אפליה גזענית, מסחור דתות, מסחור זכויות אדם, גוף אדם, נפש אדם, הפרטות ומאבקים מעמדיים. גם הדרך לצדק חברתי חייבת להיות איכשהו טבולה בסכסוכים ציבוריים ואישיים בלתי פוסקים.

ביבי וחבורתו המושחתת הם לא הפתעה, גם בנט וחבורת מרעיו הם לא הפתעה, גם לא כל חונטה כוחנית אחרת, גם אם על פניו היא מדברת בנימוס ולשון גבוהה. גם לא הדחף "הבלתי מוסבר" של המונים להצביע עבורם שימשלו בנו. הם ממש לא הפתעה. הם תוצאה של השפלה יומיומית של הדמוקרטיה, רמיסה יומיומית של זכויות וחיים, דלתא של תרבות שהופכת שקרים לאמיתות, ממציאה נרטיבים משלה וכופה אותם על כולם בכוח כזה או אחר שהיא מחזיקה בידה, אחרי שהשתלטה עליו. הם תוצר תרבות של זוללי פשטידות מסוג "מה רע לנו?" תוצר של תרבות שתיקת 'חברי מרכז' שמקבלים מדי פעם איזו עצם, או שנדמה להם שיקבלו אחת קטנה אם ישתקו. האנשים שלא מעזים לקרוא "המלך הוא עירום!"

סיפורי עם ואגדות: כוחם של חסרי הכוח

גם לא נראה שהייתה תקופה בתולדותינו בה חיינו ללא אמת, כנות, רווחה בין אנשים, פתרון סכסוכים, עזרה הדדית, נדיבות, הצלת חיים – של אנשים, בעלי חיים, משאבי טבע. בעניינים האלה דווקא יש הבדל בין פעם להיום. פעם, אנשים סיפרו סיפורים והאזינו לסיפורים שיש להם פרספקטיבה, משך, נשימה, מיצוי של ניסיון חיים של דורות. הם הקשיבו וסיפרו כדי להבין את מצבם, לעשות שכל בכאוס, לחשוב על דרכים להתמודד עם הקונפליקטים, עם השקרים, עם הדיכוי. היום מרבית האנשים מקשיבים בעיקר לחדשות ולריאליטי, לרגעי, לדרמה המנופחת, לפופוליסטי, ל"שוברי רשת" שנדלקים בשנייה במדיה חברתית, לשקרים, לטקסטים שתפקידם לדכא. אלא לא טקסטים שיש להם בשר להביא אנשים לכדי מודעות, לחשיבה עמוקה, להבנת המציאות ולמציאת דרכים להתמודד עם הכאוס. אלה טקסטים שעושים אותם מהבשר של מי שהעזו לומר אמת, ממלאים בהם פשטידות ומפטמים בהם את הציבור בכוח.

שואלים אותי אילו סיפורים יכולים להתאים לעכשיו. אני לא חושבת שצריך לחפש סיפורים על תיקון של מערכת פוליטית מושחתת ושסועה, ללמד מנהיגים לדבר אמת, או סיפורים "שעושים טוב". לא. אנשים צריכים לעשות טוב, לא סיפורים. אני חושבת שצריך לחפש ולהקשיב לסיפורים שמחברים את אירועי העבר וההווה לתוצאות אפשריות בעתיד, כמו הסיפור שציטטתי למעלה. סיפורי עם ואגדות, או סיפורים מודרניים שנוצרו לאור הסיבה העמוקה לספר סיפורים בתקופה כזו – לשקף את המציאות, לנסות ולהבין לאן היא יכולה להוביל, ללמוד אודות דרכים שאפשר לנסות כדי למצוא אור בהיר, אמת, שתתאים לתקופה הזו.

אם אתם לא בטוחים אילו סיפורים מתאים לספר, אז כלל האצבע הוא פשוט: ספרו סיפורים זה לזה, "בפה", עין בעין. סיפורים שלוקחים זמן, שיש בהם נשימה, שהם מפעם ולא מעכשיו.

לפני שנים רבות ביער ירוק, חיה תוכית קטנה. היא הייתה ציפור שמחה ואהבה לעוף. יום אחד, עננים כהים ריחפו מעל היער. הברק הבריק והיער התלקח. התוכית, שהריחה את העשן, הכתה בכנפיה והתעופפה גבוה. היא קראה, "שריפה! שריפה! כולם לברוח! לברוח לעבר הנהר!" היא קיוותה שחיות אחרות תימלטנה מהאש. אבל כשהתעופפה מעל היער הבוער, ראתה שהרבה חיות היו כבר לכודות בין הלהבות. היא ראתה שגם עצים אדירים, כאלה שבין הענפים שלהם אהבה להסתתר ולנוח, עצים שהיא אהבה, בערו באש אדירה. "איך יכול עץ לברוח משריפה?" חשבה. ואז הבזיק במוחה רעיון. היא חשבה על דבר אחד שהיא יכולה לעשות שאולי יציל את העולם שלה שבער בכל כיוון.

היא התעופפה לנהר. במקום להימלט מעבר לו, היא קראה לחיות שהצטופפו שם, "בוא נישא מים אל האש! כל חיה תיקח מים במקור, בכפה, בפה, בכוס עשויה מעלה. בואו נכבה את הלהבות ונציל את היער!"

אבל החיות השיבו בחוסר אונים, "זה מאוחר מדי. אנחנו חייבות להישאר כאן איפה שבטוח. אין שום דבר שמישהו מאתנו יכול לעשות עכשיו." אבל התוכית הקטנה אמרה, "אני אעשה מה שאני יכולה לעשות." היא עפה לנהר, וטבלה במים הצוננים את הגוף שלה, את הכנפיים שלה. ואז התעופפה בחזרה מעל האש המשתוללת.

חום האש היה בלתי נסבל. הלהבות זינקו לשמיים. התוכית עפה דרך מבוך האש והעשן. כשהגיעה למוקד האש, היא ניערה את הכנפיים והגוף הקטן שלה. כמה טיפות מים שעדיין דבקו בה, נשרו למטה כמו אבנים יקרות, נפלו על הלהבות וקשששש…!! המים התאדו ונעלמו.

אז שבה התוכית אל הנהר ושוב לקחה מים וחזרה אל האש. ושוב, ושוב, ושוב. הנוצות שלה נחרכו, הציפורניים שלה נחרכו, העיניים שלה הפכו אדומות כמו פחמים בוערים. אבל התוכית הקטנה המשיכה לעוף באומץ.

בשמים, על ענן גבוה ורך, ישבו כמה מלאכים. אחד מהם התבונן למטה ממש במקרה, ראה את הלהבות ואת התוכית האמיצה. "תראו!" הוא קרא למלאכים האחרים. עכשיו הסתכלו גם המלאכים האחרים. והם צחקו. "תראו את הציפור הקטנה והמגוחכת! מנסה לכבות יער בוער בכמה טיפות מים. מה נראה לה? מגוחך לגמרי!"

אבל המלאך הראשון התרגש למראה התוכית הקטנה. הוא שינה את צורתו לנשר מוזהב ועף למטה מהענן, למקום בו התעופפה התוכית בדרכה לאש עם כמה טיפות מים. החום היה בלתי נסבל. גם לנשר הגדול היה קשה לשאת אותו. בקול סמכותי קרא לעבר התוכית, "עצרי ציפור קטנה! הסתובבי וחזרי לנהר לפני שיהיה מאוחר מדי! הצילי את עצמך, אחרת תיפלי לתוך הלהבות!"

אבל התוכית הקטנה רק התנשפה, "אני לא צריכה עצה כזו. כל מה שאני צריכה זו עזרה!" והיא המשיכה בדרכה.

הנשר, שהיה מלאך, היכה בכנפיו הגדולות והמריא מעלה מעלה, רחוק מהחום, העשן והאש. כשהתבונן למטה, ראה את התוכית האמיצה ממשיכה לעוף. כשהתבונן למעלה ראה את המלאכים האחרים צוחקים ומפטפטים, אוכלים ושותים, בזמן שכל כך הרבה חיות ועצים סובלים בלהבות שמתחת.

"אחרי הכל אנחנו הרי מלאכים," הוא קרא. "אנחנו צריכים לעשות משהו!"

מרוב התרגשות, טיפות זלגו מעיניו, ונפלו כמו גשם על השריפה, על היער, על הצמחים, על בעלי החיים. ועל התוכית הקטנה והאמיצה.

ובגלל שאלה היו דמעות של מלאכים, האש כבתה. דשא ירוק החל לצמוח. ניצנים ועלים חדשים הופיעו על העצים והשיחים. כל חיה שנפגעה בשריפה החלימה. והתוכית הקטנה שנשטפה בדמעות של המלאכים, הצמיחה נוצות חדשות – נוצות אדומות כמו השקיעה, כחולות כמו הנהר, צהובות כמו אור השמש, כתומות כמו להבה, ירוקות כמו היער. התוכית הפכה לציפור יפהפייה!

"הידד!" קראו החיות. "הידד לתוכית הקטנה והאמיצה והידד לגשם!"

התוכית נסקה לשמיים בשמחה והתעופפה מעל היער הירוק. היא עשתה כל מה שהיתה יכולה לעשות, ואיכשהו, זה הציל את היער. 

חתימה טובה.