שר החינוך הודיע אתמול בטוויטר שהוא עצר את ביטול סל תרבות. כמו שכבר ראינו, המרחק בין ציוץ למציאות יכול לקחת שוטף + בית שלישי.

עולם התרבות מזדעזע מההחלטה לבטל את סל תרבות. כמו שהעיתונים אוהבים להציג את העניין, זה קשור במלחמה על פרנסה של אלפי אמנים שגם כך לא עובדים כבר חודשים בגלל הניהול המעוות של ממשלת ישראל את משבר הקורונה. אבל מי שעוד יותר צריכים להילחם על הסל הם ההורים של תלמידי ישראל. לא רק בגלל הסולידריות עם האמנים, למרות שזו סיבה מספיק טובה. הסיבה העמוקה היא מה שהרבה ילדים הופכים להיות כששוב ושוב מצמצמים את החשיפה שלהם לאמנות ולאמנים. עם כל ההשלכות של הקורונה, וההבנה שהשיא הרע עוד לפנינו, קשה לדרוש מהורים להילחם על סל תרבות. אבל אם המפעל הזה לא ישרוד, יהיה קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור אחרי שהקורונה תלך מכאן.

זו לא הפעם הראשונה

הרעיון שבבסיס סל תרבות הוא רעיון נהדר – לחשוף את כל תלמידי הגנים ובתי הספר בישראל לאמנות. את כולם, ללא הבדל מוצא, שפה, מקום מגורים, יכולות כלכליות. פעם פעם, כשעדיין הופעתי במסגרת סל תרבות, היה בסל תרבות עוד רעיון נהדר – מגוון גדול מאוד של סוגי מופעים ועזרה בבניית תכנית רב-שנתית. מי שיעצו למערכות החינוך ברשויות היו אנשי מקצוע שבאמת הבינו באמנויות השונות שהם ייצגו, בצרכים של בתי ספר במקומות שונים, באילוצים ובאפשרויות. הייתה תרבות בעשייה הזו.

הרבה מאוד מופעים היו קטנים בהיקפם. אמן אחד או שניים שיכלו להיכנס לשני גנים או שלוש כיתות, לפגוש את הילדים בגובה העיניים, בלי הגברה, בלי זיקוקים ופעלולים, במפגש אמנותי אינטימי. התוכן היה איכותי, השיח היה מכבד. גם כיתות יותר 'קשות' היו אתגר שאפשר לעמוד בו, לעבוד אתו, לפתוח לילדים אפשרויות שחלק מהם לא נתנו לעצמם ולא קיבלו בבית או מהסביבה.

בזיכרון שלי מהחוויה הזו שהייתי שותפה לה כ 15 שנים יש בעיקר קשב דרוך של ילדים ובני נוער, המון שאלות סקרניות ועיניים – עשרות אלפי עיניים צעירות. עיניים חקרניות, מחייכות, נעוצות, משתאות, מהורהרות. המון שיחות קצרות, שאלות ותשובות, גם על איך זה לעשות את מה שאנחנו עושים, על מאיפה מתחילים, איך מתקדמים, על חלומות אודות העיסוק באמנויות.

וכן, זו הייתה פרנסה שאפשרה לי לגדל לבד שלוש ילדות. זה גם היה אתגר לא פשוט – לנסוע כמעט כל יום למקום אחר בארץ, לעבור מבית ספר לבית ספר, מגן לגן, לסחוב כלי-נגינה כבדים במעלה ובמורד מדרגות, לאתר כתובות, לשבת בפקקים ולקוות שנגיע בזמן, להרכיב כלים, לכוון כלים, לפרק כלים, לארגן מחדש את כל הכסאות באולמות שסודרו בצורה לא מתאימה לילדים ולמופע, להחליף בגדים בכל מני כוכים הזויים או בתי שימוש, ולתת תמיד את המיטב – לאמנות, לילדים ולבתי הספר.

עד שהופיעה שרת החינוך לימור לבנת. באבחת החלטה הנחיתו היא, אנשיה, לא באמת משנה – מכה על סל תרבות – סוף למופעים קטנים בתחום אמנויות הבמה. במקום מפגש אינטימי עם שכבה או שתיים, בתי הספר עברו להכניס את כל בית הספר או את רובו למופע אחד – חזק יותר, עם הרכב גדול יותר, עם הגברה, בלי היכולת ליצור את התחושה האינטימית, את גובה העיניים, את השיח הקטן, הסקרן, את ההפעלה השקטה, המותאמת לכל קבוצה כפי יכולתה. מאותו רגע, מה שהילדים קיבלו התחיל להיות נתון לשיקולים שחלקם לא בהכרח אמנותיים, תרבותיים או חינוכיים. לאורך הזמן אפשר היה לראות איך משתלטים על המפעל תרבות ה"מסר", הכוונה סמויה ופחות סמויה אודות תוכן "ראוי", ודרישה לחווייתיות" שהפכה ל theater-wash – תיאטרון-מחול, תיאטרון-סיפור, תיאטרון-מוסיקה, תיאטרון שילוב אמנויות. כפייה של תבניות דרמטורגיות והחצנה על מה שלא פועל לפיהן במקור. שם התחילה ההתמכרות לדרמה שאת שיאה אנחנו רואים עכשיו בערוצי החדשות ובפוליטיקה.

ההחלטה הזו נפלה בלי שהאמנים היו מודעים אליה ואף אחד לא טרח להודיע למאות אמנים שמטה לחמם נכרת. לקח חודשים של המתנה להזמנות שלא הגיעו, עד שהבנו שנפל דבר. למרבית האמנים לקח כשנתיים להתאושש מהמכה ולמצוא דרך להתפרנס.

אבל בעיניי, המכה המזיקה ביותר נחתה על הילדים. הם עדיין קיבלו סל תרבות, אבל מהסוג שהוביל להשתלטות כוחות השוק ודרכי הביטוי היותר רועשות. למה שמוני מושונוב תיאר פעם בראיון טלוויזיוני כתרבות צעקנית, המולה, הימום חושים. אם לא מפעילים ילדים בצרחות, זה כבר לא נחשב. הכי גרוע? לילדים רבים נרדם הדמיון.

בדף 'אודות' באתר סל תרבות רשומות מטרות המיזם העצום הזה:

הרחבת אופקים, העשרה רוחנית, פיתוח כישורי הערכה וטיפוח טעם אישי, הגברת המעורבות החברתית, סבלנות וקשב לזולת, תשתית תרבותית משותפת, מענה, תמיכה וסיוע לתכניות הנלמדות בבית הספר.

מילים יפות, ויכול להיות שהמטרות האלה מתגשמות לרגעים: בבתי ספר מסוימים, ברשויות מסוימות, איפה שיש את היכולת והנשימה לא רק להושיב ילדים במופעים, אלא גם לעבוד אתם סביב המופעים. במרבית המקומות – זה לא מה שקורה. וודאי שלא תחת הטכנוקרט הנחרץ אבואב שמצליח להוציא את הנשמה מכל דבר שהוא נוגע בו. איש ניהול יעיל? אולי. זה תנאי הכרחי אך לא מספק כשמדובר בחינוך.

הורים, תתעוררו

כדי לגדל דור של בני-אדם, זה לא מספיק ללמוד לימודי ליבה. יש עוד הרבה דברים אחרים בעולם שחשוב לדעת כדי להיות יצורים שלמים. תרבות ממשל שדורסת את האמנות, היא תרבות ששואפת להפוך את האזרחים לאנשים שאין להם מחשבה חופשית, שאין להם בחירה חופשית, שהם חסרי כישורי הערכה וטעם אישי במה שנוגע למזון הרוחני שלהם. תרבות ממשל שדורסת את האמנות היא תרבות שמרחיקה אנשים זה מזה, שאינה מעריכה סבלנות וקשב לזולת ולא מאמינה באף אחת מהמטרות שרשומות באתר של סל תרבות.

תבדקו את מה שכותבים היום על עתיד עולם העבודה. ייקח לכם חמש דקות להבין שבלי חשיפה לאמנות ולאמנים, בלי לעשות אמנות בליווי אמנים, בלי להיות מעורבים באמנות עם אמנים, הילדים שלכם יישארו הרבה מאחור. גם אם כרגע אתם בטוחים שלדעת לתכנת זה מה שיקדם אותם בחיים.

יש הורים שמודעים ויכולים לחשוף את ילדיהם לאמנויות. יש רבים שלא, גם אם הם רוצים. גם כאן נדרשת סולידריות כדי שהילדים של כולם יחיו בעולם סובלני, גמיש, מלא דמיון ויצירתי הרבה יותר ממה שהוא כרגע. לא נראה לי שמישהו מכם היה שמח לגלות שהילד שלו הוא עבד בגרסה מודרנית – פועל אטום רגשית בבית חרושת טכנולוגי נוצץ שמנוהל על ידי כוחות השוק ואלגוריתמים.

הורים, אתם המסה הקריטית. אמנים ואנשי תעשיות התרבות יש עשרות אלפים, מכם יש הרבה הרבה יותר. תנו יד לאמנים במאבק הזה שהוא קודם כל המאבק על הזכות של הילדים שלכם לחינוך לאמנות. יודעים מה? אל תתנו יד – תובילו. אל תוותרו לממשלת ישראל, משרד החינוך, ומשרד האוצר במילימטר. לא רק אל תוותרו – דרשו להחזיר גם את האינטימיות, הקרבה, העין בעין, את המפגשים הקטנים, את השיח הפצפון, את המופעים נטולי ההגברה, לקבוצות של עשרות ולא מאות ילדים.

והגיע הזמן שגם משרד התרבות והספורט ינקוט עמדה. לא ברור למה הוא לא מעורב בסל תרבות.