רוברט מקי הוא המנחה המוכר בעולם לכתיבה יוצרת. הוא התפרסם בזכות סמינר שהוא מעביר כבר למעלה מ 20 שנה תחת השם 'סיפור', וכתב ספר רב-מכר הנושא את אותו שם. רבים וטובים מהתסריטאים, השחקנים והבמאים בהוליווד למדו בסמינר כזה ונשבעים בהשראה שמקי משמש עבורם.
בסמינרים האחרונים, מקי מדבר גם על 'משבר' בהתייחס לסטוריטלינג, לסיפור. אחת המשתתפות בסמינר שלחה לו שאלה בעניין. הוא השיב לה בסרטון שארכו שמונה דקות. אני מביאה את דבריו של מקי בתרגום לעברית. בין אם רואים אתו עין בעין ובין אם לא, אלה דברים שכל מי שעוסק במדיום סיפורי ראוי שיקשיב להם, יחשוב עליהם, ויחליט כיצד הוא בוחר להתייחס אליהם בעבודתו.
השאלה של אלן פול: "הזכרת את המילה 'משבר' בהתייחס לסיפור. רציתי לדעת מה בדיוק גרם למשבר, ש[גם אני] הבחנתי בו. איך קרה שלפני 1950, 1960, לא היה הכרחי לקיים סמינרים על 'סיפור', ועכשיו זה משהו שאנחנו צריכים מאוד."
התשובה של רוברט מקי: "מדוע סטוריטלינג הפך כל כך פרובלמטי? מהרבה סיבות.
סיבה אחת, נכונה בכל תחום אמנות, היא הישחקות צורות ומבנים מסוימים. מוסיקה קלאסית הייתה מבוססת על הרמוניות וטונליות שנשחקו, מיצו את עצמן לקראת תחילת המאה ה20. פתאום מלחינים רצו להשתמש בא-טונליות ודיסהרמוניות – רעש – במוסיקה הקלאסית שלהם. ייצוג עבד נפלא בציור לאורך אלפי שנים, ואז צורות אבסטרקטיות תפסו את המקום. כך שלפעמים, צורות מסוימות נשחקות. בסטוריטלינג, מודרניסטים ופוסט-מודרניסטים מתחו וחקרו את הצורות של סיפור בדרכים ראויות לציון. כך פנינו והתרחקנו מהצורה הקלאסית. כותבים מסוג מסוים התרחקו מהצורה הקלאסית כי נדמה שהיא נשחקה. זו סיבה אחת. הידע שהיה לאנשים בצורה הקלאסית, טרום שנות ה50 וה60, אבד; כי אנשים אבדו בו עניין.
בכתיבה, בין הסופר והעורך היו יחסים אינטימיים מאוד. העורכים היו האחראים, לעיתים קרובות, לאיכות של היצירה הגמורה. עורכים היו עובדים עם סופרים, נכנסים לעבודה וכופים על כותבים, מכריחים אותם להשתמש בצורות קלאסיות כדי לנסות ולעשות את הספר נגיש יותר לקוראים. אותו הדבר במערכת האולפנים, בדרמטורגיה בתיאטרון. היה סוג של חניכה, חניכוּת, מערכת יחסים בין האנשים שהוציאו לאור, הפיקו, לאנשים שכתבו, והידע עבר מהחונך לחניך. הימים האלה נגמרו.
אבל השינוי הגדול התחולל עמוק יותר בחברה, ויש לזה קשר לערכים. סטוריטלינג הוא ביטוי של המטענים הערכיים של החיים, גם לכותב גם לקורא. כל זה דורש שהקהל/קורא פחות או יותר מבינים, כמו הכותב, מהם אותם ערכים; מהם המטענים החיוביים והשליליים שלהם, ואיך כל זה קורה בחיים. אבל זה צריך להיות ברור ומוסכם.
כיום, היחסיות והסובייקטיביות של ערכים משתוללים בכל מקום. אחד הדברים שמדברים עליהם בחברה הוא כמה מקוטבת היא אמריקה. והיא בהחלט מקוטבת. הסיבה לכך היא שיש קבוצה אחת של אנשים שיש להם סט אחד של ערכים, וקבוצה נוספת של אנשים שיש להם סט נגדי של ערכים, ואין הסכמה ביניהם. הם לא יכולים לדבר זה עם זה כי הבנת הערכים שלהם כל כך מקוטבת.
ואז יש את כל מי שנמצא בין שתי הקבוצות האלה ששואלים את עצמם על מה כל זה לעזאזל. הם מנסים למיין: מה ימין, מה שמאל, ואז האמצע, והם מנסים להבין עבור מה חשוב לחיות במדינה הזו, מה הם הערכים.
כך שההתמוטטות והקיטוב של ערכים, אובדן החונכות, החזרתיות והשחיקה של הצורה, השאירו את האנשים בשלושת רבעי המאה ה20 בבלבול מוחלט בכל דבר ועניין.
כתוצאה, בדרכים רבות, סטוריטלינג הפך פחות אפקטיבי, יותר ויותר קלישאתי, או 'שונה' לטובת ה'שונה', האחרוּת, או מוקסם מפן יחיד ומוגבל. כך הפוסט-מודרניסטים השקיעו את עצמם בשפה ובכל המניפולציות של שפה, הקולנוע נתפס על מפגני ראווה, התיאטרון הפך גם הוא למפגן ראווה, מחזות זמר וכל השאר, והתרחשה הרדדה של סיפור. לא שאין עבודות נפלאות בחמישים השנים האחרונות. בהחלט היו. אבל לא באופן העקבי, העשיר והיפהפה שהיו לנו בעשורים קודמים של המאה הקודמת.
אבל, אני לא דואג בקשר לזה, כי הגישה שלי היא שאמנות הסיפור היא נצחית, והמדיום לא משנה. כך שאני יודע שכותבים ימצאו את דרכם לספר סיפורים נפלאים, כמו שהם היום, אבל זה לא בהכרח יהיה במדיה הרגילה של תיאטרון, קולנוע וספרות. הם חוקרים רומנים גרפיים וכל מני וריאציות באינטרנט. אבל צורה אחת של סיפור שיש כיום, שהיא טובה מתמיד, זו טלוויזיה.
הכתיבה לטלוויזיה מעולה, וחקר האפשרויות בכל הנוגע לצורה בטלוויזיה הוא ממש נפלא. כותבים גילו פתאום את המשך. משך גדול. אני מתכוון – סדרת טלוויזיה ארוכה כמו 'עמוק באדמה' היא ודאי גדולה בסטוריטלינג שלה ועושר הדמויות מרומן של אלף דפים. אני מתכוון, אם תיקחו את הסדרה ותהפכו אותה לרומן, אלוהים, אלה יהיו עשרה כרכים של אלף דפים האחד.
אז במשך העצום הזה יש כל מני אפשרויות נפלאות של מציאויות לא אמינות, ריבוי נקודות מבט, וסובייקטיביות מכל הסוגים.
אז זה מאבק. זה תמיד מאבק. ובעשור האחרון זה מתנהל בכבדות אלא שאין בזה דבר חדש. העולם עבר את זה במאה ה18, בתחילת המאה ה20, תקופה איומה של סטוריטלינג עם כמה יוצאים מן הכלל. כך שאני חושבת שהשמש תזרח מחר ושמספרי סיפורים-כותבים ימצאו את המדיום שלהם. אני חושב שהם כבר עשו זאת, קוראים לזה טלוויזיה, ולי העתיד נראה מזהיר במובן של השימושים החדשים והעומקים בהם כותבים יישמו את אמנות הסיפור."
לא במיוחד הפתיע אותי לגלות שעד לרגע כתיבת הפוסט הזה, יותר משנה אחרי שרוברט מקי העלה את הסרטון, צפו בו פחות מ 700 גולשים. גם הוא מתמודד עם אובדן החניכה והחניכוּת ועם כך שמרבית האנשים, בטוחים שהם מיצו את מה שיש לדעת על סיפור אחרי שצפו בכמה קטעי וידיאו רדודים.
אלא שהנזקים לא נשארים רק בסיפורים ובסטוריטלינג. הסיפורים והאופן בו מספרים אותם משקפים משה שקורה במציאות: משברים ערכיים, משברי אמון, הפחדה ועוד שלל תופעות חברתיות הרסניות. אני רואה ניסיונות לשנות את הסיפורים מתוך אמונה ותקווה שזה ישנה את המציאות. ואולי זו לא השאלה הנכונה. המשך יבוא.