התקופה האחרונה שוקלת. שוקלת הרבה. הקורונה, הפוליטיקה, התקשורת – כולם מעמיסים עלינו משקל. כל אחת ואחד מאתנו מתמודד עם אתגרים מהונדסים, גם הילדים הכי צעירים. ריחוק חברתי שם עלינו משקל, הידיעה שזה ייקח זמן שמה עלינו משקל, העומס על צוותי הרפואה גובה מחיר, היעדר ביטחון, גם כלכלי, מערכות שלטון מאכזבות, פוליטיקאים פרימיטיביים, תקשורת שאיבדה את עצמה לדעת. הכל שוקל כבד. הגוף והרגשות לא עומדים בכל כך הרבה משקל.
שוקל עוד שאנחנו חיים כרגע מצונזרים מאוד, ארוזים למיכלים קטנים שלימדנו את עצמנו במהירות להיארז לתוכם, מצנזרים את עצמנו ללא הרף:
שטפתי ידיים? שטפתי ידיים מספיק זמן? מותר להתחבק עם נכדים? אולי נגעתי במשהו ולא שמתי לב? אולי נגעתי בפנים ולא שמתי לב? כבר מותר לצאת לכל מקום? לא? לאן לא? דיברתי מהר מדי בזום? שמעו אותי? איך נראיתי? אם אני רוצה עגבניות בסופר ועוד מישהו עומד שם – לחכות? לא לחכות? כמה בדיוק זה שני מטר? אולי אני קרובה מדי? אולי אני מגזימה בריחוק? לא? כמה זמן מראש צריך לצאת כדי להספיק לעמוד בכל התורים? כשאני מדברת להוריד את המסכה? כן? אני לא מסכנת מישהו? איך אני יודעת שבאמת אפשר לצאת? אולי מתחיל גל שני? יודיעו לנו? איך הם יודעים? עוקבים אחרי? לא? מה הודיעו? אם אני אכתוב בפייסבוק מה שאני חושבת, זה יירשם לי אצל אלה שעוקבים?
כבר תקופה שאנחנו חיים על מזוודות רגשיות ולא פורקים. מצנזרים ללא הפסקה ולא משחררים. גם בהקלות אנשים מתקשים להתמתח בחזרה לגודל המלא שלהם, מתקשים להתנתק ממסכים, מתקשים לדבר דיבור קולח, מתקשים לקבל החלטות פשוטות, כאילו שהמוח נסתם להם בצמר גפן. במקביל עובד שם איזה 'בוס' שלא מרפה.
הגיע הזמן להוציא אותו לחופשה. הגוף, הנפש, הרגשות צריכים שחרור, זקוקים לחלון של נשימה, הבעה, לבדוק איך אנחנו עושים שכל מהתקופה הזו, למצוא את עצמנו מחדש. כל אחד מרגיש את משקל האירועים והצנזורה העצמית באופן שונה, במקום שונה בגוף. כל אחד יכול למצוא את הדרך לשחרור ולהבעה שמתאימים לו: לרקוד, לצחוק בקולי קולות, לשחרר קולות מקרקעית הבטן, ללכת, להפגין, לרוץ, לרכב על אופניים, לומר דברים בקול, לתת שמות למה שיושב עלינו, לצייר, לכייר, לשחק תופסת, להריח ריחות חזקים שעושים לנו טוב, לספר סיפורים ארוכים מזמנים רחוקים, לנשוםםםםםם, להתפלל, לקרוא לרוח הגדולה. רק תשתדלו לא לעשות משהו שיהרוס לכם עוד יותר את הבריאות.
"למי יש ראש? המצב הכלכלי, ה…" לא צריך ראש.
זקן שכב על ערש דווי. ליד מיטתו על הרצפה, הייתה מונחת אבן גדולה וכבדה. הזקן, שהרגיש כי מותו קרב, ביקש לקרוא לבנו ואמר לו: "בני יקירי, בעוד מספר שעות, כבר לא אהיה בין החיים. כל רכושי שלך הוא וכך גם האבן הזו אותה נשאתי כל חיי. שמור עליה מכל משמר ותהא היא משא חייך גם כן." הבן אחז ביד אביו הצנומה וישב לידו עד שהזקן עצם את עיניו והחזיר נשמתו לבורא.
הוא קבר את אביו בטקס צנוע וישב שבעה בביתו. ביום בו עזב אחרון המנחמים את הבית רצה לצאת לדרך. בעודו פוסע אל עבר הדלת, נזכר באבן שקיבל בירושה, משא חייו של אביו. הוא חזר אל החדר, הניף את האבן הכבדה בשתי ידיים חסונות והניח אותה על כתפו, בדיוק כפי שעשה אביו.
הוא יצא את הבית והחל הולך בדרך. האבן שרטה בכתפו והייתה כבדה מאוד. כעבור זמן מה הרגיש כי משקל האבן מעיק עליו מאוד והוא הולך כפוף בצלם אביו. התכופף אל הארץ, גלגל את האבן אל האדמה, הזדקף והלך משם.