שיחה עם דינה וינשטיין שק ומשתתפות נוספות על המשך סיפור העדות, וקצת צידה לדרך. השיחה התקיימה במסגרת תכנית שבוע השואה והגבורה של 'חופים' – תרבות יהודית ישראלית בחוף הכרמל, בשיתוף 'זיכרון בסלון'.

הרשומה הזו מלווה את השיחה, מרחיבה מעבר למה שנאמר ומתווה תחילת כיוון. דבר ממה שתקראו כאן אינו בבחינת חובה, רק המלצה וחומר למחשבה. גם אין חובה לספר – עניין המשך סיפור העדות הוא אישי וסובייקטיבי.

מחשבות על חומרים בהקשר של סיפורי דור שני

כדי לספר, צריך חומרי סיפור. יש בני דור שני שקיבלו מהוריהם ומקרובים אחרים הרבה סיפורים, פרטים, תמונות, זכרונות. יש כאלה שאין להם קצה חוט. במרבית המקרים יהיו בידיכם קרעי סיפורים, פיסות, כמה פרטים מכאן, כמה משם, אמירות שחוזרות על עצמן לאורך השנים, כמה תמונות והרבה חורים בין לבין.

אף אחד לא מצפה שהמשך סיפור העדות יישמע כמו עלילה הוליוודית. ההיפך –  אם הסיפור יישמע מקצועי ומלוטש, משהו באותנטיות של הדברים כבר לא יהיה שם. העניין הוא להיות בסיפור שיש לכם ולספר אותו לאחרים כדי שיהיו עדים לסיפור. לספרכמו שאתם יודעים, מרגישים, משחזרים, עם החורים ועם ההשלמות שאתם תבחרו. סיפור במקרה הזה יכול להיות גם כמה תמונות, כמה רגעים, כמה מחשבות בקול רם עם האנשים שמקשיבים לכם. הכל בסדר.

כדי לחבר בין הפיסות ולמלא חלק מהחורים, תצטרכו לחקור. בכל פעם עד לרגע שבו פרט מסוים שלא היה ידוע לכם עד לאותו הרגע, מתחבר עם פרט מוכר. בכל פעם עד לרגע בו מתבהר חלק נוסף בתמונה. כל חלק כזה מחדד את ההקשר או פותח תפנית בעלילה ושולח אתכם למחקר הבא – לדעת עוד על אותו הדבר, להבין משהו שאינו מובן, למצוא הוכחה או זנב של עדות לדבר.

איך מתחילים

יש פרט אחד הידוע לכל בני הדור השני – שמם הפרטי. רובם קרויים על שם מישהו שאחד ההורים איבד בשואה. ההמלצה של דינה היא להתחיל מהמעגל הקרוב ביותר. לבדוק מדוע שמכם ניתן לכם, מיהו אותו איש או מיהי אותה אישה שעל שמם אתם קרויים. המקור הראשון לתשובה הוא אחד ההורים שלכם, אם הם עדיין בחיים. אולי דודים יודעים את התשובה, אולי חברים וחברות של ההורים, אולי מישהו אחר מאותה משפחה או קהילה. לאדם שעל שמו אתם נקראים אין המשך ישיר בעץ המשפחה שלכם, אבל יש לו היסטוריה. לכו לשם – לאחים ואחיות שאולי היו לו, לסיפורי הורים, הורי-הורים.

ההמלצה הזו מפתיעה רבים, כי כוונתם היא לספר את הסיפור של הוריהם או של אחד מהם. מדוע להתחיל ממישהו אחר? הסיפור של ההורים יסופר, אלא שהוא יסופר דרככם. אתם חלק מהסיפור שלהם, הם חלק מהסיפור שלכם, ובזה שהם נתנו לכם את שמו של אדם שנספה, הייתה להם כוונה. אתם חלק משרשרת שהוריכם ביקשו להנכיח, לפחות דרך שם. כמו שאמרה דינה – שמה שניתן לה ולאורך שנים הרגיש כמו משא שהיא רצתה להסיר מכתפיה, הפך למשא שהיא נושאת בגאווה.

איפה לחקור

היכן יכול להיות שיש מידע שקשור לאדם, בין אם מדובר בהורים או קרובי משפחה אחרים?

במקום בו הוא חי – כפר, עיירה, עיר, קהילה יהודית, בית כנסת, בית קברות, בית ספר, תנועת נוער.

בחפצים שהוא נושא אתו לאורך חייו, שהשאיר אחריו, בדברים שיצר – ניירת, יומנים, תצלומים, כרטיסים, יצירות, בגדים וחפצים 'משם'. אלה יכולים להיות חפצים בנאליים כמו מזוודה שעלו אתה ארצה. מזוודה כזו היא פתח לשיחה, לבירור, לסיפור. אלה יכולים להיות חפצי קודש, סידור אישי שיש בתוכו הקדשה. מתנות שקיבלו מאדם שכבר איננו כמו תכשיטים, ספרים, בגד שייחסו לו חשיבות.

בארכיונים וספרי רישום – של היישוב בו התגוררו, של בתי כנסת, בתי קברות, בארכיונים של יד ושם, של בית התפוצות, של מוזיאונים. לפעמים אפשר למצוא פרטים שאנשים מבוגרים יותר שכבר אינם חיים, השאירו בארכיונים האלה מתוך הבנה שצריך לתעד, לזכור, להשאיר משהו כדי שאם יום אחד מישהו יחפש, זה יהיה שם.

אצל אנשים העוסקים בחקר השואה, חקר קהילות יהודיות, מורי דרך למשלחות – כולם אנשים החיים בסמיכות מתמדת גם לפרטים ולסיפורים, גם למקומות שעדיין ניתן לבקר בהם, לברר בהם. שפוגשים גם לא יהודים שיודעים דברים ומוכנים לעזור.

במקומות הפיזיים בהם ניתן לבקר עם ההורים – אם זה ניתן. מקום מעלה זכרונות. אפילו תצלום של מקום. את סיפור משפחתו המורחבת של אבי, יליד פולין, הצלחתי לחלץ ממנו בערוב ימיו בעזרת תצלום אחד שמצאתי באינטרנט – של בית הספר היסודי בו למד.

רשומון

רשומון הוא תרגיל שמספרי סיפורים משתמשים בו כדי לעבות סיפור או כדי לעבות את הבנתם את הסיפור. כדי להצליח לראות משם את מה שלא רואים מכאן. אם אותה מזוודה שציינתי קודם הייתה יכולה לדבר – מה היא הייתה מספרת על האדם אודותיו אתם חוקרים, על בני המשפחה שלו, מנהגיו, סביבתו? מה הייתה מספרת על עצמה, על מה שראתה, על המקומות בהם הייתה, על האנשים שנשאו אותה, על האנשים שזנחו אותה, על מה שנשאה בתוכה? אם פמוטים היו יכולים לדבר מה הם היו מספרים? ויומנים? מה היו מספרות דמויות שהיו חלק שולי מסיפורו של האדם אודותיו אתם חוקרים? שוערים, פקידי דואר, מנקי רחובות?

לספר בקול רם

המחקר הוא מסע של גישוש, של ליטוף חוטים כדי לגלות איזה מהם יניב פרט בקצהו. כשפרטים מתחברים לתמונה, אפילו קטנטנה, הסיפור עוטה עוד פיסת בשר, מתחזק, מתבהר. ברגע שיש לכם פיסה כזו – ספרו אותה בקול רם למישהו. שישמע. בקול רם הכוונה – דיבור, כדי שלא יישאר רק אצלכם בתוך הראש והלב. כי זה העניין – לספר הלאה, פנים אל פנים, לעשות מעשה.

מחשבות על עדות

יש עדים כמו בבתי משפט, ששם מוסרים עדות אודות עובדות או אירועים. יש עדים שמתבקשים להיות נוכחים במעמד מסוים, כמו בנישואין, כדי שיוכלו להעיד שהדברים אכן התקיימו. עד הוא גם מי שיש לו ידיעה בעניין מסוים ולכן הוא עד לדברים. עדות יכולה גם להיות סימן, דבר שהוא ראיה או הוכחה. עדות יכולה להיות גם אישור חברתי באמירה, בדרך כלל בטקסים דתיים. עד הוא גם מישהו שיש לו חוויה מיד ראשונה, עד ראיה – למאורעות כאלה ואחרים.

את הניצולים מכנים לעיתים קרובות 'נושאי עדות' שהוא התרגום לביטוי to bear witness. אלה אנשים שבנוסף לכל מה שפירטתי כאן למעלה, חוו את מה שהם מעידים עליו בעומק הווייתם. ושאלתי את דינה שאלה שמאחוריה מסתתרים קולות שיתגברו כשאחרון הניצולים ילך לעולמו. קולות אודות אמינות סיפור העדות מפי בני דור שני. בבחינת "סיפורים יד שנייה". אז לא. אלה סיפורי עדות יד ראשונה של בני הדור השני; הגלגול הבא של הסיפור כמו שחוו אותו בעומק הווייתם.

ועוד דבר יש לומר על עדות בהקשר של סיפור סיפורים פנים אל פנים. המאזינים, אלה שקרויים 'קהל' הם העדים. הם אלה שמתקפים את עובדת היות הסיפור. תפקידם הוא לעמוד בעדות, תרגום של הביטוי to stand witness. בדומה לעדים בטקס נישואין, הם מעידים על הדברים במציאות הפיזית ובמציאות שבדמיון. זו המשמעות העמוקה של סיפור סיפור העדות פנים אל פנים – עמידת העדים למול המספר שיחד עם חומרי הסיפור יוצרים אירוע שיש לו תוקף במציאות, שהוא אמת.