בעודי כותבת את הרשומה הזו, פגשתי את הסרטון של עודד פורר, יו"ר ועדת הכספים הזמנית בכנסת. בכמה דקות, הוא מתמצת בנחרצות את רמת התפקוד של הממשלה בזמן משבר הקורונה ונועל את הישיבה: 100 בדיבורים, 0 במעשים.

'המצב'

אנו נמצאים בתקופה מבולבלת ולא יציבה. התגובה שלנו ל'קוביד 19' – למרות שהיא עשויה להתברר כמספקת בעניין הבריאות – כבר הביאה את הכלכלה לקצה הקיפאון. רבע מהמשק מובטל, מיליוני ישראלים במרחק של משכורת אחת או תשלום אחד מאסון פיננסי. 'התכנית הכלכלית' חורקת תחת המדיניות של ממשלות נתניהו לתעדף תשואות להון מרוכז במקום עושר קהילתי. חורקת תחת הניתוק של מקבלי ההחלטות מחיי היומיום של אזרחי המדינה. חורקת תחת ההרגל של הפקידים להכביר ביורוקרטיה ולא לבדוק אם הם עצמם יכולים לעמוד בדרישות שהם דורשים מהאזרחים. חורקת תחת ההרגל לאפשר לבנקים לעשות ככל העולה על רוחם.

אנחנו במצב חירום. אנשי חירום מאומנים לחשוב 'חיי אדם'. הם כל כך מאומנים, שלפעמים הם שוכחים ש'חיי אדם' זה גם הם. מה שקשה לומר על פקידי ממשלה בזמן חרום. הם כנראה מאומנים לחשוב על דברים אחרים. הפתרונות שהם מציעים עד לרגע זה רק מהדהדים את חוסר השוויון, המעמדיות, הגזענות, הקיטוב והשבטיות שקורעים את החברה הישראלית לגזרים.

היושב בכסא ראש הממשלה וחבורת הפודלים שלו, נעדרים תעוזה לעשות את מה שצריך לעשות – להשתמש בהזדמנות הזו לפרק את השיטה הכלכלית העקומה שהם תקעו לתוך חיינו. לעצב מחדש את יסודות הכלכלה. הם כנראה מעדיפים לחכות לליל הקלשונים שמתקרב במהירות עצומה ואז להשתמש באפשרות העומדת לרשותם – להפעיל עוד אלימות על האזרחים.

הם לא לבד. יש הרבה שנהנים מהעיוות שיצרו ממשלות נתניהו. הרבה שתופסים את עצמם כזכאים לפריווילגיות 'כי הם' ומסבירים את הפער בין איך שהם חיים לבין איך שחיים אחרים ב'כי הם לא'. בא וירוס אחד קטן וטרף את הקלפים. מה שהאנשים האלה מרגישים עכשיו, זה מה שמרגישות 'האוכלוסיות המוחלשות' כל יום, כל הזמן. ברוכים הבאים לעולמם של ה 30% שלא מרגישים ש'מצבנו מעולם לא היה טוב יותר'.

יש לנו בחירה ברורה: למנף את המשבר כסיכוי טוב ליצור כלכלה דמוקרטית יותר. לתקן את האי-שוויון האכזרי שאנחנו חיים בו, המתבסס בעיקר על נישול קבוצות מסוימות לטובת השגשוג של קבוצות אחרות. להשקיע בעתיד בר-קיימא. או, להמשיך בדרך שהביאה אותנו עד הלום. להנציח את האי-שוויון, את הנישול, את הספינים של הקפיטליזם החזירי, של הגזענות. את התוצאות של הדרך הזו אנחנו חיים עכשיו.

אם הממשלה תמשיך לספר סיפורים על 'תכנית כלכלית שתציל את כלכלת ישראל ותוציא אותנו מהמשבר מחוזקים', תמשיך לספר סיפורים על מענקים והלוואות שצריך לעבור מכשולים כדי לקושש אותם ולגלות שאי אפשר להגיע אליהם, תמשיך להיות יותר עסוקה בלוודא שהיא מבטיחה את עתידם של מוקדי העושר והכוח, בעוד מספר קטן של חודשים אנחנו נחיה במציאות הרבה יותר אכזרית מזו שאנחנו חווים כרגע. מזו שיש לפחות 30% מהאזרחים שחיים אותה כבר שנים. ולא רק בענייני פיננסים.

ובינתיים, בזמן ש'צמרת השלטון' ופקידיה עסוקים במה שהם עסוקים – שזה לא בטובת האזרחים – משהו משתנה בנו, האנשים. נראה שיותר ויותר מאתנו מבינים שרבים מהמנגנונים שאמורים לספק ממשל טוב, הם אבן ריחיים על הצוואר שלנו. שבעצם, אנחנו יודעים לעשות הרבה יותר טוב מהם: לארגן, לטפל, לבדוק, לשים לב, לעזור, לתרום, להבין מה דחוף יותר ומה פחות, להאכיל, לתת מחסה, לדאוג לאחרים, להיות אנושיים.

במקביל, רבים מאתנו מחפשים דרך להחזיר לנתיבם את חזון הדמוקרטיה והכלכלה הדמוקרטית שאנחנו רוצים לראות. 'כלכלת חירום' ו'כלכלת חילוץ' לא מדברים אלינו ולא עושים עלינו רושם. אנחנו יודעים מה המחיר ומה התוצאות. אנחנו יודעים כמה יותר כוח זה נותן בידיים של מי שהביא אותנו לכאן. אנחנו רואים איך פוליטיקאים וכתבים מדבררים את ה'יהיו עסקים שיקרסו ולא ייפתחו יותר' ו'כנראה ש 20% מהמועסקים שפוטרו או הוצאו לחל"ת לא יחזרו למעגל העבודה' כאילו שזו גזירת גורל ואין דרך אחרת. כאילו שהם לא משרתים מעסיקים וטורפים בעלי ממון שמצאו הזדמנות לנצל בחסות הקורונה.

יש מה לעשות מלבד לכתוב על זה בפייסבוק ולהפגין?

כן, יש הרבה מה לעשות והרשומה הבאה שלי תעסוק בזה. אלא שערב יום השואה היום, ונזכרתי בסיפור שמסמל עבורי את מה שיש לעשות לפני הכל. שמעתי אותו מאריק שמיידלר ז"ל.

…במחנה האסירות הזה היה משהו שהקצינים הנאצים אהבו להשתעשע בו במיוחד: להעמיד סיר עצום של מים רותחים עם קצת משקעי קליפות תפוחי אדמה בתחתית, במרכז רחבת המחנה. לאסירות לא ניתנו כלי אוכל. מה היה השעשוע? לראות את האסירות רצות אל הסיר כדי לנסות להשיג לעצמן קצת מהמשקעים שבתחתית, לפני שייגמר. מטפסות זו על זו, שורטות, נושכות, מושכות בשיער, דוחפות, נהדפות, נרמסות, נכוות מהנוזל הרותח. מבחינת הקצינים זה היה שעשוע עילאי.

עד שפעם אחת, כשהגיע הסיר והנשים הסתערו עליו, קראה אחת מהן 'האלטן'. כולן קפאו במקומן. אולי מההפתעה. היא הסתכלה עליהן ואמרה, "הם לא יהפכו אותנו לחיות." התכופפה, חלצה נעל, הניפה אותה באוויר, הדגימה אתה תנועת מצקת לתוך מרק ואמרה, "נשתה עם זה. כל אחת מנה, כל טבילה לתחתית הסיר. נסתדר בשורה."

ואם למישהו מתחשק לומר "איך את מעזה להשוות בין קצינים נאצים לממשלת ישראל" זו התשובה שלי: אני לא משווה. כי בעיניי, זה סיפור על האנשים שמישהו מנסה להפוך אותם לחיות והם מוצאים את הדרך להסיט את עתידם למקום אחר. זה סיפור על חופש.