על מה שמבוגרים יכולים לעשות כדי להתמודד עם קדחת בקתה, לשרוד את המצב הלא רגיל בו כל המשפחה תקועה בבית יחד לאורך זמן, וגם לשרוד אחד את השני. גילוי נאות: אני לא פסיכולוגית קלינית ולא שום דבר קרוב לזה. הדברים שכתובים כאן מבוססים על היגיון בריא וניסיון חיים, ואינם תחליף להתייעצות עם אנשי מקצוע.

אחת מתכניות הטלוויזיה היחידות שאני רואה, היא הסדרה Ben Fogle: New lives in the wild בערוץ 5 של ה BBC. בכל פרק, בן נוסע לחיות לשבוע עם אדם, זוג או משפחה שבחרו להשאיר מאחוריהם את מרוץ העכברים של העולם המודרני ולבנות חיים בפינה מרוחקת ומבודדת של העולם. מצד אחד, אי אפשר שלא להשתוקק לעזוב הכל וללכת בעקבותיהם. האנשים האלה חיים בנופים מדהימים, בשקט מעורר קנאה, קרוב מאוד לטבע, לאט, עם מעט מאוד רכוש, מפעילים את הגוף כמו שהוא בנוי לפעול ונושמים כמו שלבני אדם מגיע לנשום. מצד שני, אי אפשר לא לתהות איך בני זוג או משפחה שחיים כל הזמן בצמידות כזו, לפעמים מסוגרים בבית למשך רוב החורף, לא מתחילים מתישהו לרוץ אחד אחרי השני עם גרזנים.

'קדחת בקתה' קוראים לזה. אם תחפשו בגוגל בעברית תגלו שזה שמו של סרט אימה.

 

קדחת בקתה

לפי ויקיפדיה באנגלית, קדחת בקתה אינה מחלה, אלא תגובה קלסטרופובית המתבטאת בעצבנות ובחוסר שקט קיצוני. היא מתרחשת כאשר אדם או קבוצה מוצאים את עצמם מבודדים, במקום מבודד, או נתקעים בתוך מגורים מוגבלים לתקופה ממושכת.

אנחנו עלולים לחוות קדחת בקתה בכל מני מצבי בידוד, אפילו בצימר שנמצא קצת יותר רחוק מהציוויליזציה ממה שאנחנו רגילים, או פשוט כשאנחנו נשארים בבית לבד יותר מדיי זמן. כשמשתלטת עלינו הקדחת אנחנו עשויים לרצות לישון יותר מדי, להתייחס בחוסר אמון למי שנמצא אתנו, לנסות להתגנב החוצה גם כשאסור או אי אפשר.

בואו נאמר כך – קדחת בקתה היא לא מחלה קטלנית למי שסובל ממנה ישירות, אבל היא בהחלט יכולה לגרום לנו למה שקוראים בשפת העם 'התחרפנות' ושאר מצבים רגשיים שצריך לנהל. אחרת אנחנו עלולים לקבל כמה החלטות לא הגיוניות ולעשות שטויות – יותר קטנות ופחות קטנות.

עוד דבר שגיליתי מניסיוני עם קדחת בקתה, קשור בתחושת זמן. אם בדרך כלל החיים עפים לי, במצב של סגר נדמה שימים ארוכים-א-ר-ו-כ-י-ם…ם….ם…..ם.

קורונה, אהובתי

לטובת 'שיטוח הגרף' משפחות שלמות תקועות עכשיו בבית. גם כשיוצאים החוצה אסור להתקהל, הורים עובדים או לפחות מנסים לעבוד מהבית, השגרה הפיזית משובשת, מבוגרים לא הולכים למכוני כושר, לבתי קפה ולכל שאר הסיבובים שעוזרים להם להתאוורר, ילדים לא משחקים עם כל החברים אלא רק עם דוגמית אם בכלל, בחוץ הטבע דווקא קורא לבוא, יש חשק, אין חשק, אינפוזיית החדשות מפמפמת הנחיות ופרשנויות דרך כל צינור ומכשיר, וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את טבעם של האנשים, את גילם של הילדים, את הטמפרמנט הכללי, את גודל הבית, מידת הפרטיות שאפשר לקבל (יכול להיות שאופן-ספייס לא היה רעיון כל כך טוב), ואת מידת היצירתיות של ההורים שפתאום מבינים מה זה אומר לעבוד בצוות הוואי ובידור של מלון באילת 24/7.

גם אם אתם רגילים לעבוד מהבית, התקופה הזו יכולה לשבש אתכם.

טוב, מה עושים?

אני מדלגת על החלק של מה עושים עם הילדים, ועל החלק של איך שומרים על סבא וסבתא. גם בגלל שבתור סבתא לארבעה זה די קורע שמסבירים בחדשות שצריך לשמור עליי (catch me if you can) גם כי יש מערכת חינוך, מומחים וכד', וגם כי אני לא מאמינה בתפיסת 'הילד/ים במרכז'.

עוברת לחלק של הגדולים, ולהלן אמא ואבא, אמא ואמא, אבא ואבא, וכל תיאור אחר לצמד המבוגרים שמובילים את התא המשפחתי או חיים בו יחד כבני זוג בלי ילדים.

תיאום ציפיות

מצב סגר או סגר חלקי דורש תיאום ציפיות כי הוא לא מצב רגיל, גם אם אתם בני זוג בלי ילדים בבית, יש לכם עבודה, תחביבים שאתם יכולים להמשיך לעסוק בהם, הרגלים שהקורונה לא חונקת והכל סבבה. משהו בכל זאת השתנה ועל כל אחד מכם השינוי משפיע אחרת. יכול להיות שאתם מסתגרים פנימה פתאום, פחות בא לכם לפגוש אנשים, יכול להיות שאתם פורחים מהסגר כי קיבלתם במתנה קצת שקט והזדמנות לעשות דברים שאתם לא מספיקים לעשות בשוטף ואתם מתעלמים מבן/בת הזוג כדי למצות את הזמן. בכל מקרה, זה דורש התאמות. מה האתגרים? מה ההזדמנויות? מה אתם צריכים מהצד השני במצב החדש הזה?

דברו גם על מה שאתם מרגישים

קל לשקוע לדיווחים זוגיים על מה קורה, מה אמרו בחדשות, איזה סרטון דאחקות-קורונה קיבלתם כרגע בווטסאפ, מה מצאתם ב CNN ולהתעלם מדיבור על רגשות. גם אם הרגשות מביכים, לא נוחים, לא קלים לשיתוף – דברו. זה יותר טוב מלהגיע למצב של פקעת עצבים רק בגלל הניסיון להחזיק פאסון בתוך הבקתה.

מסגרת

אני שומעת מהרבה אנשים שהאווירה מזכירה להם אווירת מלחמה. מישהו אמר תת מודע קולקטיבי ישראלי ולא קיבל? אווירת מלחמה זה אומר לא רק קמה סוטרהפרימת מסגרת לוחות זמנים ומי צריך להיות איפה ומתי. זה אומר שפחות שמים לב לאיך נראים, למה אוכלים ושותים, למה נכנס דרך האוזניים, לאם החלונות סגורים או פתוחים. יש איזה רעש רקע שמפריע להיות מודעים לגמרי ולהחזיק מסגרת. מלראות אנשים ברחוב, יש הרבה שנראים לי קצת 'פרומים'. אז אני מנחשת איך נראים אלה שלא יוצאים מהבית.

יפה שאנחנו מרגישים מספיק נוח זה בחברת זו כדי להיפרם, אבל לא הייתי נסחפת עם הפרימה הזו. אם אתם צריכים משהו שיעזור לכם להיאסף מחדש ולא מצליחים לגייס אותו מבפנים, צרו סיבה חיצונית: ארוחת ערב לאור נרות עם עוד זוג – גברים מבשלים, שגרת "הlook של היום" ותעלו את זה לאינסטרגם, ומכאן אתם יכולים להפליג לאן שהדמיון שלכם ייקח אתכם. ערב משותף מול הטלוויזיה – לא חכמה. האנשים בטלוויזיה לא רואים אתכם ולא דורשים מכם להתאפס.

אופק

אנשים צריכים לראות אופק. גם אופק לסוף הקורונה אבל את זה אנחנו לא יודעים. אני מתכוונת לכך שהעיניים הפיזיות שלנו צריכות לראות אופק. רחוק. אם אנחנו לא רואים אופק, אנחנו מסתגרים ונהיים עצובים. אם אתם בבידוד, לכו לעמוד ליד החלון ואם הוא קרוב לבניין אחר תמצאו את הזווית בה אתם יכולים לראות הכי רחוק שאפשר. התבוננו לנקודת האופק למשך כמה דקות, כמה פעמים ביום.

אם אתם לא בבידוד, צאו החוצה וחפשו מקום בו אתם יכולים לראות אופק, מקום בו אתם יכולים ללכת לעבר האופק. האופציה הטובה מכולן היא ללכת למקום ממנו אתם יכולים לראות עד קצה האופק ללא הפרעה. לא כולם גרים קרוב לשפת הים, בנגב או בעמק יזרעאל, אבל אם תחפשו תמצאו אופק טוב.

תנועה וקול

בחרו דווקא את הפעילות הגופנית היותר מאומצת. לא חייבים מכון כושר כדי להפעיל לב-ריאה. יוטיוב יגיש לכם סרטונים שיוציאו לכם את המיץ בסלון, נסו ותיהנו. גם הקול הוא תנועה שצריכה לבוא לידי ביטוי. הסתגרות בבית גורמת לנו להנמיך את הקול יותר ויותר, אלא אם כבר התחרפנתם ואתם מוכנים להפגין את זה חיצונית. אז כדאי תוך כדי התעמלות גם לתת לקול לעבוד. אם לא נעים לכם מהסובבים, צרפו את הוצאת הקול לנשיפות תוך כדי התעמלות. זה תירוץ הגיוני. אם אתם רוצים לצרוח מרוב קדחת בקתה השתמשו בעצה הזו: המקום הכי טוב להסתיר גופה הוא בית קברות והמקום הכי טוב להסתיר עץ הוא יער. לכן, המקום הכי טוב להסתיר צעקות ונהמות הוא מסיבת צעקות משפחתית. לכו על זה.

תחושת הישג

לאלה מבינינו שחייבים לתקתק דברים, לעשות משהו, להשיג הישג: יש שתי אופציות. או שתחליטו שההישג שאתם שואפים אליו בהסתגרות הזו הוא כניעה ושזה בסדר לכם לתת לשעמום, לחוסר הכיוון ולבהייה להשתלט, או שתחליטו שההישג שאתם שואפים אליו הוא להספיק לעשות דברים שאתם לא עושים בדרך כלל כי אין זמן. כמו למיין את המגירות של השמונצעס, לשנות את סידור הרהיטים בבית, לצבוע קירות וכו'. אפשר גם להחליט על הישג משולב, בעיקר אם שניכם שואפים להישגים שונים בתכלית. אם אתם יודעים מה אתם רוצים ומיידעים אחת את השני, תחסכו לעצמכם חיכוכים מיותרים. אולי תרוויחו חיכוכים רצויים.

מרחב אישי

כביכול, אם כבר יש קדחת בקתה בסביבה, אז מה צריך עוד התבודדות בתוך ההתבודדות? אם אתם סגורים עם ילדים, המחשבה על התבודדות היא כביכול לא שגרתית. רק כביכול, כי גם כשיוצאים לחופשה משפחתית יכולה להצטבר תחושת חנק, קדחת בקתה, נכון? רובנו לא רגילים להיות זה עם זה באותו חלל למשך הרבה זמן. כדאי לכם ליצור בבית אזורי התבודדות. גם אם הבית קטן ורוב החלל פתוח, אפשר פוף פה, פינת התכרבלות שם, מקום לשמוע מוסיקה או פודקסטים עם אזניות בעוד פינה וכו'.

חשוב להכריז על הפינות כפינות וחשוב לקבוע כללים – כשמישהו פורש לפינה לא מפריעים לו, לא שואלים אותו אם הוא רוצה לשתות משהו ולא באים לתת חיבוק. עוזבים אותו לנפשו עד שהוא מתחבר בחזרה.

להישאר בקשר

טלוויזיה דלוקה ווטסאפים מטרטרים זה לא להישאר בקשר. להישאר בקשר זה איטלקים שרים סרנדות בחלונות, וזה להרים קשר דיגיטלי לקרובים והיקרים שלכם פעם ביום או יומיים כדי לדבר אתם ולהתמקד בשיחה אתם. זה גם לבדוק אם יש בסביבה הקרובה אדם שחי לבד ולהרים אתו קשר פעם ביום יומיים. בני אדם צריכים חברה אנושית שמקדישה להם זמן ותשומת לב. גם אתם.

פרויקט 100 ימים

מכירים את #the100daysproject ? השנה הוא מתחיל ב 7 באפריל אבל אתם לא חייבים לחכות. בוחרים פרויקט ומתמידים בו 100 ימים. תמצאו את שאר ההנחיות והכוונה לרעיונות באתר. אם תחשבו "ואם הקורונה תיגמר קודם?" הניחו למחשבה והתחילו את הפרויקט כי הוא יכול לעשות לכם טוב עם ובלי קשר ללו"ז של הקורונה.

יומן חוויה

קדחת בקתה יכולה לגרום לכזה חוסר שקט, שכתיבת יומן יכולה להיות הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות. דווקא את חוסר השקט הזה יומן יכול להרגיע. יש כל מני יומנים ותרגילי כתיבה שיכולים לעזור, אני מציינת רק חלק: כתיבת דפי בוקר (דרך האמן/ג'וליה קמרון), יומן הוקרה – לרשום בכל יום שלושה דברים שאתם מוקירים עליהם תודה, יומן סיכום יום – שלושה דברים שאני מוקירה עליהם תודה או שלוש הפתעות משמחות, דבר או שניים שאני רוצה לעשות או להיות יותר טובה בהם מחר, ודבר אחד שלמדתי.

רק בריאות! גם רגשית, נפשית ורוחנית.