הרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. זו הזדמנות לראות בסיפור דברים שקשה לראות בגלל איך שאנחנו רגילים להסתכל. זו הזדמנות ללמוד על הסיפור מידע חדש. במקום לספר את הסיפור מפרספקטיבה אישית, או של בני אדם אחרים, או אפילו של בעלי חיים, האתגר כאן הוא לספר סיפור מפרספקטיבה של חפץ שקיים בסיפור.
חפצים מדברים ומשוחחים כדמויות רואים לא מעט בסרטי אנימציה, כמו ב'היפה והחיה' של דיסני וב'צעצוע של סיפור' של פיקסר. החפץ מקבל אפיונים של דמות, סגנון תנועה, אופי, קול וטקסטים. הוא זוכה להאנשה ומשתתף בעלילה או בדיאלוגים.
לא לכך הכוונה בתרגיל הזה.
הכוונה היא לתרגל את האפשרות שחפץ שנמצא בסיפור יספר לנו את המרחש מנקודת מבטו, כמספר הסיפור. לחפצים בסיפורים יש חשיבות בעיניי הדמויות, אבל הם לא משתתפים בעלילה ובדיאלוגים כדמויות. הם לא זזים עד שמזיזים אותם. אקדח לא יורה במערכה השלישית מעצמו – מישהו משתמש בו. בתרגיל הזה, החפץ לא רק מונח. הוא חי את המתרחש, חווה את מה שקורה, פותח את הפה ומספר את הסיפור. בחרתי את פחית הצבע לכותרת כי היא מופיעה בסיפור שעליו אדגים את התרגיל:
איש אחד קיבל עבודה בה היה צריך לצבוע את הפס הלבן באמצע כביש מהיר, ביד. אחרי שלושה ימים, בא אליו מנהל העבודה בטענה.
"ביום הראשון, עבדת מצוין," הוא אמר. "צבעת פס לאורך שלושה ק"מ. ביום השני ההספק שלך היה סביר. צבעת שני ק"מ. אבל היום צבעת רק ק"מ אחד, אז נראה לי שאצטרך לפטר אותך."
בדרכו החוצה ממשרדו של מנהל העבודה עצר לרגע העובד, הסתובב ואמר, "זו לא אשמתי. בכל יום התרחקתי יותר ויותר מפחית הצבע."
התרגיל
בדמיון זה אפשרי: החליפו את פחית הצבע בעצמכם. נסו להיות כמה שיותר הפחית – גובה של פחית צבע, משקל של פחית צבע, שטח מגע עם הכביש של פחית צבע, תכולה של פחית צבע, ללא מכסה כמו פחית צבע בזמן עבודה וכו'. הסתכלו על הסביבה שלכם כפחית צבע בסיפור. אתם על כביש מהיר. מה שומעים, מה עובר, מה רואים מגובה פחית צבע על כביש מהיר?
מה עם מה שקורה בתוככם? מעבר לדופן הדקה שלכם יש צבע. בכל כמה זמן אתם רואים מישהו מתקרב, עושה משהו שם למעלה עם הצבע, והולך. תמיד אותו אחד… כמו שכבר כתבתי בעבר, אף אחד לא שומע את הדמיון שלכם, הכל מותר, לכו על זה.
ככל שתישארו 'בתוך' החפץ ותתבוננו מנקודת מבטו על הסיפור, כך תראו יותר פרטים, תקלטו יותר בחושים, ותבנו הבנה של הסביבה. מה לדעתכם חושבת פחית הצבע על העובד שבא אליה והולך ממנה כבר שלושה ימים? אפשר לענות על השאלה הזו בלי לבצע את כל התרגיל; תשובה יותר מקורית, פחות מקורית. אם אתם רוצים לפתח את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שונה מאוד, עדיף להתאמן על התרגיל.
מה שאתם רוצים להצליח לעשות זה לספר את כל הסיפור מנקודת מבטה של פחית הצבע. יש דברים שהיא יכולה לדעת ויש דברים שלא. יש דברים שהיא יכולה לקלוט ויש דברים שלא. יש דברים שהם רלוונטיים לפחית צבע (כמו הטמפרטורה של האספלט על הכביש המהיר), ויש דברים שלא (אם מה שהעובד עושה זה יעיל או לא), היא רואה את העולם מנקודת מבטה ומשם מספרת את הסיפור.
איך מודדים התקדמות
אני מזכירה שהרעיון בתרגיל הזה הוא לחזק את היכולת לספר סיפור מפרספקטיבה שהיא מרוחקת מהפרספקטיבה שלכם. ההתקדמות בתרגיל הזה לא נמדדת בכמה יותר נאמן למקור של פחית צבע אתם מספרים את הסיפור. היא נמדדת ביכולת שלכם להיכנס בכל סיפור ולפרספקטיבות נוספות, גם רחוקות מכם, גם סותרות את תפיסתכם, לראות את הסיפור משם, ולחזור עם חוויות חושים, תחושות, מחשבות שמעשירות את הדרך בה אתם חווים את הסיפור, ואת הדרך בה אתם מספרים אותו.
ובמילים אחרות: זה תרגיל אמפתיה למתקדמים.