מכירים את זה שאנשים אומרים 'סיפור אמיתי' לפני שהם מספרים סיפור? כמספרת סיפורים זה תמיד מצחיק אותי, כי כל סיפור – כסיפור – הוא אמיתי. מה שכן, מספרי סיפורים משתמשים בשקר כאמצעי אמנותי. במילים שלי: אנחנו פשוט מפלחים אחרת את הדטה. שזה לא אותו הדבר כמו סטוריטלינג ושקרים.

דוגמאות לשקרים בסיפור סיפורים

השמטה. אנחנו משמיטים פרטים כדי לא להעמיס מידע שאינו מקדם את העלילה או תורם להבנת הדרמה. זאת אומרת, יכול להיות שהיו לה עיניים ירוקות חתוליות שהיה בהן ניצוץ ממזרי. אבל אם הדרמה בסיפור לא קשורה במראה עיניה או יפיה או ממזריותה, זה ממש לא מעניין לדעת אילו עיניים בדיוק היו לה.

הנחה. כשאנחנו לא זוכרים פרט מסוים, או צריכים להרחיב קצת את התמונה כדי שלמאזין יהיה יותר קל לראות אותה בבירור, אנחנו מכניסים פרטים שאנחנו מניחים שהם נכונים. ההנחה שלנו מתבססת על מה שסביר להניח, לא על בדיקת העובדות, כי זה לא באמת משנה אם השמלה שלה הייתה ירוקה או אדומה – אלא אם זה באמת משנה לקידום הסיפור או הבנת הדרמה.

דחיסה והרחבה. אנחנו בקלות דוחסים מאה שנה ויום לשנייה בסיפור, ומרחיבים לדקה או שתיים משהו שלקח לו שנייה וחצי להתרחש במציאות.

התקדמות. לטובת סיפורים שיש בהם יותר עניין, יותר מתח והרפיה, יותר מזון עשיר למוח ולרגשות, אנחנו משנים את סדר התרחשות העניינים.

למה אנחנו משקרים

יש עוד שקרים שמספרי סיפורים מיומנים משקרים. זה חלק ממה שלומדים כשלומדים איך לספר סיפור. אם לא נוח לכם, תקראו לשקרים האלה 'טכניקות'. חשוב יותר לדעת שאנחנו לא משקרים לטובת עצמנו. אנחנו לא מנסים להיראות יותר טוב. אנחנו לא מנסים לקדם מטרה אחרת. אנחנו משקרים כדי לספר סיפור יותר טוב לאזני המאזין. אנחנו מנסים לעורר משהו עמוק יותר מהעובדות, אמת עמוקה. אם לטובת זה אנחנו צריכים לשקר קצת או הרבה, אין בעיה.

הסכנה האתית

הסכנה נמצאת ברצון לתת לקהל את מה שהוא רוצה. למשל, לקהל לא נוח במיוחד עם סיפורים שסופם מר, או לא ברור, לא פתור, או שהם סיפורים 'קשים'. יש סיפורים כאלה, די הרבה האמת, והם חשובים. חשוב לספר אותם, חשוב לשמוע אותם. אלא שאנחנו לא מצוידים לגמרי ביכולת לשבת מול מישהו שמספר לנו סיפור שסופו מר, או לא ברור, או נעדר פתרון. אנחנו רוצים גם סדר וגם שיהיה בסדר, לפחות בסיפור.

האם מספר סיפורים צריך לוותר לקהל ולתת לו רק את מה שהוא אוהב? זו שאלה אתית. לי נראה שחלק חשוב בתפקידם של מספרי סיפורים, חלק חשוב באחריות הציבורית שלנו – הוא לעזור לקהל לחקור את חוסר הנוחות של עצמו, להיות בחוסר הנוחות הזו.

והנה מגיע הפיתוי – מספרי סיפורים יודעים שהם מפיקים תועלת מפופולריות. לספר סיפורים שנותנים לקהל את מה שהוא רוצה, הופך את המספר ליותר פופולרי. זה יותר חיוכים, זה יותר הערכה מהקהל הרחב, זה יותר הזמנות ויותר הכנסות. אבל, זה גם מדרון חלקלק. לרצות לבדר את הקהל זו מטרה הגיונית, אבל משום שהרבה רגעים בסיפורים הם לא בהכרח מבדרים, הרבה מספרים נוטים שלא לספר את הרגעים הלא מבדרים האלה. את הסיפורים הלא מבדרים האלה. מה יוצא? רק סיפורים נחמדים יחסית, עם קצת מתח, שמסתיימים בטוב.

אני חושבת שלמספרי סיפורים טובים, המודעים לעצמת המדיום, יש אחריות בקשר לשימוש שהם עושים בעצמה הזו. בעיקר את האחריות לא לגלוש למניפולציה שכל כוונתה תועלת עצמית – כמו בפרסום, שיווק ותעמולה פוליטית.

סטוריטלינג ושקרים

סטוריטלינג ושקרים זה משהו אחר. כולנו יודעים שסיפור סיפורים, שפתאום קוראים לו סטוריטלינג, לא באמת יכול לעזור למכור כל דבר, להפוך כל פרזנטציה משמימה לשוס בימתי, לשתול כל מסר במוח של כל אחד, לעורר את החיבה או האמון הדרושים להניע כל צרכן לרכוש משהו, או להפוך כל מאמר רדוד ליחידת תוכן מעצימה. אבל המוח שלנו אוהב לשמוע סיפורים כאלה, זה בטוח. השאלה היא אם נכון לנצל את החולשה הזו.