אם ראיתם בחדשות 12 את האייטם "ניסוי מיוחד: זה מה שקורה למוח של הילדים בגלל החשיפה למסכים" (אין לי מושג מה חשבתם על זה) ראיתם גם את אבי ורשבסקי מנכ"ל MindCET, שכמו רבים אחרים בתחומו לא ממש מתעכב על האתגרים – גם אם הוא יודע לומר שיש כאלה – ומדלג קדימה לדיבור על יתרונות עולם המסכים בלמידה.

הקדים אותו בהרבה אביה של התינוקת שמופיעה בסרטון בתחילת הכתבה. זה סרטון שהוא העלה לרשת ב 2011 יחד עם עוד סרטון תוך שהוא שוטח את משנתו:

"הטכנולוגיה מקודדת את מוחנו, משנה את מערכת ההפעלה שלנו. מוצרי אפל עשו זאת בהרחבה. הסרטון מראה כיצד כיום, עבור הילידים הדיגיטליים, מגזינים הם חסרי תועלת ואי אפשר להבין אותם. זה קליפ מהחיים האמיתיים של ילדה בת שנה, הגדלה בין מסכי מגע ומוצרי דפוס. זה סרטון על איך הדפוס הופך ללא רלוונטי. מדיום הוא מסר. מחווה צנועה לסטיב ג'ובס, על ידי האדם החשוב ביותר: תינוקת."

בסרטון השני הוא לקח יותר תנופה:

"כל מדיה היא תחת הסכנה להיות לא רלוונטית. חובות הוריים כוללים תחזוקת רלוונטיות של מדיה ללמידה; והצגת טכנולוגיות חדשות, פולשניות ועשירות יותר, אך בתשומת לב רבה. התגובה של ילדים לטכנולוגיה היא מטאפורה על מה שקורה לחברה; להיות פשטני, לשדרג את מערכת ההפעלה. מה שקורה כיום ניתן להשוות להפצת הדפוס. ב 1450, כשהדפוס דהר דרך אירופה, פחד אחד שיתק את המעטים שידעו לקרוא: הפחד לאבד את הזיכרון שלהם. ספרים היו קשים לניוד. קריאה מבלי לשנן הייתה בלתי נתפסת. אבל עם ספרים זולים בכל מקום, זכירתן של מיליוני שורות חדלה להיות רלוונטית. פחד זה התבסס על ההקשר הישן. הזיכרון חדל לפתע להיות יתרון תחרותי, והוחלף בכישורים אנליטיים יותר וספרים במחירים נוחים.

הדפוס שינה אותנו בתחומים נוספים. זה עזר לבנות מדינות והפך את מוחם של האנשים לרצוף יותר, אנליטי, ויזואלי יותר. זה אפשר לפתח בתי ספר ולייצר תרבות המונית וליצור אוריינות. אך הפחד לאבד זיכרון והתקווה להיפטר מהמשקפיים מנעו מרבים מהמאה ה- XV להבין מה קורה בפועל. לפעמים, אותו דבר קורה גם היום. טכנולוגיית המידע משנה אותנו, אך אנו לא אוהבים את הרעיון הזה. אנו מטפחים את החלום לשלוט בטכנולוגיה. אנו קונים זיליון מסכי מגע ואנו מקווים להישאר ללא מגע. נטשנו דורות של ילדים מול הטלוויזיה, אבל איכשהו, אנו מפחדים כשאנחנו רואים תינוק אחד עם אייפד. ואנחנו צודקים: הטכנולוגיה מקודדת את המוח ואת החברה שלנו מהר מדי בכדי לאפשר לנו לשמור על השליטה. כשאנחנו רואים תינוק שנוטש מגזינים מכיוון שאין להם קישורים, סרטונים, פיצ'רים חברתיים והתמונות שלהם לא עושות זום – אנו מרגישים, יותר טוב מאשר בלימודי שוק, שאנחנו משנים מעט את החברה שלנו."

זה הראש, לא רק שלו, של עוד המון אנשים שעוסקים בטכנולוגיה ומוציאים ממנה את לחמם. ולפי התגובות יש שמסכימים אתו וחושבים שהם מסתכלים על קדמה, ויש שחושבים שזה מאוד עצוב. אני חושבת שאיזה מזל שיש ילדים לצלם אותם לכתבה, כי אם הם לא היו היינו צריכים לצלם את עצמנו ולשבת להסתכל על זה. אני גם סקרנית לדעת מה יחשבו הילדים שצילמו אותם על זה שצילמו אותם, כשהם יגדלו.

ולכל האנשים שמאכילים את העולם בסיפור על כמה מציאות וירטואלית טובה לאנושות, יש לי קטע קטן לשתף. כבר לא זוכרת איפה מצאתי אותו.

המצפון

הוא משולש קטן בתוך הלב. הוא מתנהג כמו שבשבת.

כשאתה נוהג בטוב הוא נח, ואינו מסתובב.

כשאתה נוהג ברע הוא מסתובב והפינות החדות מכאיבות מאוד.

אם אתה ממשיך לנהוג ברע הפינות משתפשפות,

וכשהמשולש הקטן מסתובב אתה כבר מתרגל ויותר לא כואב.

 

שבוע טוב, חברים.