לפני הרבה שנים, כש'הקאמרי' עוד עבד בפרישמן פינת דיזנגוף, הלכתי עם אבא שלי להצגה. במבואה לאולם התכנסו באי התיאטרון. ביניהם, דמות יוצאת דופן בלבושה. אבא שלי אמר, "תארי אותו, רק מה שאת רואה, בלי מסקנות." לדמות הזו, שעמדה עם הגב אלינו, הייתה צמה שחורה ארוכה ודקה שהשתלשלה בקו ישר מתחת לכיפה גדולה, רקומה בשלל צבעים. גופה עטוי טוניקה מבד צהוב מבריק, רקום בדוגמת פרחים עדינה. מעליה כפתן באורך המותניים, כהה יותר, רקום גם הוא. את הטוניקה המשיכו מכנסי משי שחורים. כפות הרגליים נתונות בכפכפים שטוחים, צהובים אם אני לא טועה, קצת מעוקלים כלפי מעלה בקצה.

מאוד רציתי לומר לאבי שהדוגמאות הרקומות והנעליים, בצירוף הצמה הארוכה, נראו סיניים. אבל זו הייתה מסקנה, אז לא אמרתי. התיאור השביע את רצונו של השואל. "עכשיו," אמר, "תראי אם את יכולה להגיע למסקנה בקשר לעיסוק של האיש." ניחשתי כל מני ניחושים. אבא שלי אמר, "אני מנחש שיש לו מסעדה סינית."

קיצורו, זה היה ישראל אהרוני ובדיעבד, ברור שאבא שלי עשה עלי סיבוב. אבל את תרגיל התיאור לא שכחתי. בעיקר לא את הדרישה שלא להסיק מסקנות. שנים מאוחר יותר, הבנתי את הכוח שיש לתיאור כזה – בלי מסקנות. המסקנות צריכות להיות של השומע, לא של המספר.

איפה אנחנו פוגשים את היכולת הזו בסיפורים? כשבמקום לומר "היא הייתה עצובה מאוד" המספר מתאר דמות אישה שעונה על מרפקיה, ראשה נוטה מעט, לחיה נוגעת בכתפה, מבטה ישיר ומרוחק, שפתיה חתומות, דוממת. כשהמספר מתאר כדי שאנחנו נראה.

התרגיל

פיתוח יכולת התבוננות ותיאור הנה מגיעה שעתו הטובה של גליל נייר טואלט שהסתיים והשאיר אחריו רק את הגליל האפרפר הפנימי. בתרגיל הזה הגליל משמש כ'משקפת'. תפקידו למקד את המבט שלנו בחלק מהתמונה ולנתק אותנו מההקשר. טכנית, זה עוזר. בפועל, זה לא פשוט ודורש משמעת לתאר רק את מה שרואים דרך הגליל. בלי קשר להקשר, בלי מסקנות.

מותר להניע את הגליל כדי לקבל קצת יותר מההקשר, במיוחד אם אתם מסתכלים על פרטים קרובים שאי אפשר להבין מהם אם לא רואים קצת יותר.

כל מה שנשאר לכם לעשות זה לתאר את מה שאתם רואים דרך הגליל.

ואיך זה עוזר לספר סיפורים יותר טוב? בכמה דרכים:

  • התרגיל הזה מפתח את מיומות ההתבוננות, שהיא מיומנות ליבה באמנות.
  • כמו שציינתי קודם, תפקידו של המספר לתאר כדי שאנחנו נראה. גם זו מיומנות.
  • אימון בהתבוננות ותיאור, עוזר לנו לגבש עמדה לגבי מה כדאי לתאר כדי לקדם את עלילת הסיפור או להעשיר את הדרמה, ועל מה אפשר לוותר.

איך מודדים התקדמות

פחות מסקנות או דעות – יותר טוב.

יותר פרטים שתומכים בדרמה הסיפורית ופחות פרטים שאין להם קשר לדרמה – יותר טוב.

יותר פרטים שבונים את התמונה ברצף שעוזר לדמיין אותה בקלות ופחות תיאור "פיקסלים" שאינו בונה רצף שקל לעקוב אחריו – יותר טוב.