כמו מדענים רבים, גם ליז ניילי חשבה שלסטוריטלינג, סיפור סיפורים, אין מקום במדע. היא שאפה להיות המדענית הכי רצינית ומדעית שחיה אי פעם. מבחינתה, סטוריטלינג היה משהו בין הסחת דעת לסכנה אמיתית. משהו שעושים כשהדטה חלש, כדי לדרבן את דעת האנשים לכיוון האינטרפרטציה המועדפת עליך.
מה שינה את דעתה?
הצורך לתקשר את המדע שהיא עושה, להבין איך אנשים עושים שכל מהעולם, איך הם אומדים ושופטים את מה שהם חווים. אחרי שקראה הרבה, גילתה ששוב ושוב היא פוגשת את הקביעה שנרטיבים הם חשובים ושסיפורים חשובים עוד יותר.
זה לא משהו שנחמד למדען לגלות. זה יכול אפילו להיות ממש מכעיס.
הנה חלק מהדברים שהיא גילתה בנוסף:
- שסיפורים הם פיתוח אנושי שעוזר לנו לארוז מידע אודות מי אנחנו, איך אנחנו שורדים, מה יקר לליבנו ואז להפיץ את הרעיונות הללו דרך זמן ומרחב.
- שלנרטיבים ולסיפורים יש השפעה שונה עלינו משיש לרשימת עובדות. קל יותר להתייחס אליהם, להבין את המידע דרכם, הם מעניינים, אנשים רוצים להקשיב להם, להיות מעורבים בהם.
- שהמדע כבר עורך תצפיות וניסויים השואפים לפענח את סוד עצמת המדיום הסיפורי. יש גם כמה תגליות.
- שסיפורים מושכים את האנשים לתוכם ומערבים אותנו מנטלית-קוגניטיבית, רגשית, גופנית ולפעמים גם רוחנית.
- שכשאנחנו כל כך מעורבים, נפתחת לנו ההזדמנות לשנות נקודת מבט, לראות את העולם דרך עיני אחרים, דרך מוטיבציות של אחרים, להיות סקרנים לבאות, לנסות לצפות את העתיד. אלה דברים שעושים לנו לשנות גישה כך כשאנחנו יוצאים מהסיפור בחזרה לתוך העולם הרגיל שלנו, יכול להיות שדעתנו בעניין מסוים תשתנה.
ועוד כמה דברים.
כיום, ליז ניילי מפעילה את הארגון The Story Collider, ששם אנשים על הבמה לספר את סיפוריהם האישיים אודות מדע. אם אתם בעניין סיפור סיפורים ומדענים, האתר שווה ביקור. נסו את דף הפודקסטים. יש גם ארכיון המחולק לקטגוריות.
מרתק, תודה!
בשמחה.