זה טור דעה – קודם אישי, גם קצת מקצועי. הרבה דברים הניעו אותי לכתוב אותו. הקש היה המבט בעיניו של יואב קרקובסקי בזמן שסיקר את ההפגנה ברחבת מוזיאון תל אביב ב 26 נובמבר, והדברים שהוטחו כלפיו וסביבו. ליד זה, חוסר היכולת של אור הלר לנסות לרגע, רק לרגע, להקשיב מתוך אמפתיה למארגן ההפגנה שבכה כשביבי התקשר אליו. או פשוט לשתוק ולהקשיב למה שיש לבן אדם לומר כדי אולי להבין אותו. ועוד הרבה דברים, ברור.

מה שמעניין אותי זה להבין התנהגות של אנשים דרך הסיפורים שהם מספרים לעצמם. לא מוציאה את עצמי מן הכלל. לסיפורים יש עצמה גדולה בהרבה משיש לנרטיבים. בעוד שנרטיבים עוסקים בעיקר בעבר (היה ככה, ואז קרה ככה, אכלו לי שתו לי, ואז עשיתי ככה וככה), סיפורים הם גם שטיח לעתיד. מי שמספר לעצמו סיפור שהוא מאוד רוצה להאמין בו, גם תולה בו את עתידו. אין סיכוי שהוא ישנה את הסיפור אם לא מובטח לו עתיד לא פחות טוב מההווה.

זה טריקי העניין הזה, אני יודעת. ככה זה בסיפורים.

האמונה ב'ביבי קינג'

זו לא תופעה ייחודית. מספיק שתסתכלו מסביב, אפילו לא רחוק עד לארה"ב, כדי לראות עוד עמים שיש בתוכם לא מעט אנשים שרואים במי שעומד בראש הפירמידה השלטונית 'קינג'. הפירמידה היא חלק מרכזי בבעיה: השכבות שמתחת לראש מרגישות משב-רוח של תועלת, גלויה או נסתרת. לפעמים ממש יוצא להם מזה משהו שאפשר להחזיק ביד. לפעמים זו הרגשה שאוטוטו יצא לי מזה משהו, או איזו תחושת פריבילגיה. היא מספיקה כדי להחזיק אותם נאמנים או נאמנים בכאילו למחשבה ששווה להחזיק את הראש במעמד 'קינג'.

לפי הסיפורים, אלה גם הראשונים לבגוד במלך. לא רק לפי הסיפורים, גם לפי המציאות. הם לא יצייצו בקול רם אבל הסכין של ברוטוס מושחזת במחשכים, עד שתבליח בהופעת בזק. יש להם, לדעתם לפחות, הרבה מה להרוויח. טובת העם הרבה פחות לנגד עיניהם ממה שהיינו רוצים לקוות. יש בסיפורים דוגמאות של 'בוגדים' ששחררו עמים מחנק ה'קינג'. זה נגמר יפה פחות או יותר כמו שנגמר חיסול ממוקד, אלא אם הייתה בשכבה הזו משילות אמיתית שיכלה לעלות לפני השטח ולאחוז במוסרות השלטון. לא 'קינג' חדש, משילות.

אבל נדמה שמה שמעסיק רבים היא דווקא השאלה שקשורה באנשים שנתפסים כמי שסובלים הכי הרבה מההתנהלות הבעייתית של ה'קינג'. אלה שחוטפים הכי הרבה בעיטות בחיי היום-יום מעצם העובדה שהוא ממש לא פנוי להיות עסוק בהם וגם לא מעוניין.

סיפורים עוזרים לנו לסדר את המציאות

אם מצד אחד

אתם חיים חיי דחק-כלכלי, תחת מתקפות יום-יומיות מכל מני סוגים, רדופים על ידי נציגי השלטון שהם חזקים מכם בהרבה, תוחלת החיים שלכם רלוונטית כל עוד אתם בריאים אבל אין מי שדואג לבריאות שלכם יותר מדי, מה שמגיע למקום שאתם גרים בו הם פירורים – אם בכלל, אין לכם אפשרות לרכוש השכלה ראויה כי אתם חייבים לעבוד בכל עבודה רק כדי להתקיים, אין לכם אפשרות לצאת לחופשה או לתת לילדים שלכם מה שאחרים יכולים לתת,

ומצד שני

ראש הפירמידה השלטונית במדינה בה אתם חיים חי חיי פאר, חובק עולם, מתחכך עם שועי, הם מתחככים אתו, לא מראים לכם אותו מזיע גם בארבעים מעלות, אתם שומעים שהוא תמיד גובר על אויביו מבית ומחוץ, חבר שריו ויועציו רק מהללים ומשבחים אותו מבוקר עד ערב על כמה שאכפת לו מהמדינה, על כמה שטוב ובטוח לחיות במדינה שהוא עומד בראשה, מתכופפים עם האף עד הרצפה, לא אומרים מילת ביקורת חס ושלום, ושמעתם שיש עוד מדינה, גדולה וחזקה בהרבה, שרבים מתושביה היו מתים שהוא יהיה ראש הפירמידה אצלם,

איזה סיפור תצטרכו להמציא לעצמכם כדי לגשר את הפער?

רק רגע, תגידו. זה פער לא תקין. יש לנו הרבה ביקורת. צריך לשנות, איש שמנהיג מדינה בפערים כאלה צריך ללכת הביתה.

אהלן, אתם 'הרעים' בסיפור שמגשר את הפער: הסיפור על ממלכת ישראל וה'קינג' העומד בראשה. פערים כאלה אפשר לגשר רק בסיפורים שיש בהם מלך. כדי לא להתייאש לגמרי מהמציאות, מעלים על נס את סיפור הממלכה והמלך.

מה אנחנו יודעים על מלכים מהסיפורים?

שרבים מהם, מתישהו, מתחילים לספר לעצמם סיפור על כך שהם יחידי סגולה ומורמים מעם. הם רוצים לזכות בעושר, בכיבודים ובפריבילגיות שהולכים עם התואר פשוט כי הם, וברור להם שמותר להם. אחרי זה הם רוצים להיות המלך היחיד על הארץ, אחר כך הקיסר או השולטן, אחר כך בא להם חיי נצח ובסוף גם להיות מלך מלכי המלכים.

הם יפטמו את הסיפור בכל דרך, יהדפו כל מכשול, ידרכו על כל אחד, יזרו מלח, ישסעו, יקצינו, יתקעו ביטויים דמגוגיים בפיות האנשים, יחברו עם כל שועל וכריש, יכרתו ברית עם השטן ויותר מפעם אחת, יכופפו את הכללים של הסיפור לטובתם כי הם יכולים יותר בקלות ממה שיכולים אחרים, יפעילו את הטריקים הכי ישנים בספר התככים, ומדי פעם יפעילו את הידית הצינית שרשום עליה "לתחזק את השטח."

מלכים כאלה או שהם מפילים את עצמם, או שצריך להפיל אותם. כדי להימנע ממעשה ברוטוס, ההפלה הזו צריכה להיעשות ברוב שכל, ורק אם קיימת משילות.

אבל מה עם האנשים שמספרים לעצמם את הסיפור על ה'קינג'?! יש דרך. אלא שהיא דורשת מכולם להסתכל על עצמם, להתחיל לזחול בכיוון ההפוך מאזור הנוחות שלהם ולהתחיל לעשות דברים שהם לא עשו עד היום. להטיל ספק בסיפורים שהם מספרים לעצמם, לפני שהם פוסלים בזלזול סיפורים של אחרים.

לדעתי זו אפשרות קיימת, לפחות לעת עתה גם אם על פניו נראה שלא. יש משהו, שומעים ורואים אותו, דחוק אמנם, לצד כל שאר הדברים ששומעים ורואים.

יש היגיון מאחורי אמונות מוטעות

עם כל הכבוד לעובדות, הן לא הדבר היחיד שחשוב לבני האדם. למעשה, עובדות לא עומדות בשורה הראשונה ברשימת הצרכים הקיומיים שלנו. כמו למשל הצורך להשתייך. אם אנחנו חיות-עדר, אנחנו נשאף להיות חלק מהעדר. להתנהג כמו שמקובל בעדר שלנו, לחבור עם אחרים בעדר, לזכות באישור ובהערכה. זה ממש חיוני לנו, הרבה יותר מעובדות. אם אתם מציעים לי ללכת עם העובדות והן סותרות את אמונת העדר שלי, מה בעצם אתם מציעים לי? בדידות במקרה הגרוע, חרם במקרה הרע.

אל תנסו לשנות את דעתי. הציעו לי חברות

אם אני חברה בעדר שאתם לא סובלים, תזמינו אותי לשישי בערב? תפתחו שולחן ושיחה? תפגשו אתי באופן קבוע? תבואו לאירועים קהילתיים עם אנשים מהעדר שלי? תקשיבו לסיפורים שלי? תרצו שאקשיב לשלכם? תעזרו לי להכיר אנשים מהעדר שלכם?

לא בטוח שההבדלים הם מה שקורע אותנו. נראה לי שזה יותר המרחק. כמו שאמר לינקולן, "אני לא אוהב את האיש הזה. אני חייב להכיר אותו יותר טוב."

אל תחליטו שאני הזויה בגלל שדעתי אינה כדעתכם. התקרבו אלי במה שאנחנו כבר קצת קרובים

יש לי הרגשה שאם היינו מושיבים את קרקובסקי עם אלה שהתנפלו עליו ומבקשים מכולם לדרג את העמדות שלהם בשורה של עניינים, היה מסתבר שהמרחק בחלק מהעניינים אינו גדול כמו שכרגע בוחרים להאמין. קצוות תמיד יתווכחו זה עם זה, אבל בעניינים שיש בהם קרבה יותר גדולה מהקצנה, אפשר להתחיל ללמוד משהו חדש.

כשמסתכלים על ריחוק צריך להסתכל לא רק על ריחוק בעמדות. יש ריחוק גם ביכולת הביטוי, באפשרות הביטוי, בלגיטימציה של ביטוי, יש היסטוריות לריחוק, יש גם עוולות ברורות ומוכחות, ללא ספק. כל אלה צריכים להילקח בחשבון. אז במקום הפנקס השחור הקטן של אכלו לי-שתו לי ואני צודק-לכן אתה טועה בפייסבוק, עדיף להיפגש במקום לא מורעל, רחוק מעין דורשי הדרמות, בלי פנקסים. להיפגש שוב ושוב, להכיר, לחבר את מה שאפשר לחבר. להפנים את ההבנה שמי שעומד מולך הוא קודם כל אדם, לפני שהוא דעה.

לפעמים זה כל כך בלתי אפשרי שעדיף לא לדבר לפנים, אלא לכתוב. כשאדם קורא משהו לעצמו, אף אחד לא רואה את המחשבות שלו. יורד לחץ העדר, אפשר להתחיל ללמוד.

ככל שמדברים על משהו יותר, מדברים על משהו יותר

הנסיך הרעשן והמציק בסיפור של 'ביבי קינג' מביא לכם את הסעיף? תפסיקו להגביר אותו. הוא בסך הכל ממלא תפקיד סטנדרטי ודי עלוב בסיפורים כאלה. כן, החבר'ה שעובדים בהגברה צריכים ללמוד להתאפק. להפסיק לרדוף אחרי סקופים, להפסיק לדחוף לציבור סנאף, לגלף שכבה אחרי שכבה את השיאים החדים של הדרמות שהם מייצרים. באותו אופן להתאפק גם מלהגביר את ה'קינג', את היועמ"ש, את הפרקליטות, את הטייקונים, את הפידים של הרקטות עוד לפני שבאמת יודעים עליהן משהו ועוד המון דברים. לדבר עליהם בין אם על דרך השלילה או על דרך החיוב – הרבה פחות. לתת מקום לעניינים אחרים, לשקף יותר חלקים במציאות.

קשה לוותר, אני בטוחה. אבל אם רוצים שהסיפורים ישתנו, מי שבישל את הדייסה יצטרך לשפוך אותה לפח. תפסיקו לפטם את האש. זה נכון לכולם, אבל החבר'ה מההגברה אמורים לדעת שהקהל לוקח את הקיו הרגשי שלו מהבמה – אתם תפסיקו, אחרים ילכו אחריכם.

ולכל הצודקים – להתעקש לשנות את דעתו של מי שמאמין בסיפור שונה משלכם פשוט לא עובד. גם לקרוא לו הזוי לא עובד. תתחילו בלהיות אדיבים. לכו דברו עם ההזויים, רחוק מעדשות. אולי תגלו כמה דברים מעניינים על עצמכם.