תפקידם של מספרי סיפורים הוא פשוט – לספר לאנשים מי הם. נכון שאנחנו לא עושים את זה באופן ישיר, ואין לנו שום חזקה או אחריות על מה שאנשים מחליטים להיות, אבל זה מה שאנחנו עושים.

בכל שנה אני שואלת את עצמי מחדש – מה תפקידי כמספרת סיפורים בעת הזו?

הפעם נראה לי שהמשימה היא לגשת בעדינות לחיבור השממות שלנו. החלקים בגופנו ונפשנו שנושאים שממה, ארץ לא חקורה. שממה שלי, שממה שלכם, שנראה לי שאיפשהו והיכנשהו אפילו מתחברות.

מה אם השממות, הארצות הלא חקורות שנדמה שהן בלתי עבירות, הן בכלל הצער שלנו? הבלתי נסבל? בשנה שעוד מעט חולפת למדתי להבין שכל מי שאני פוגשת, כולם, ללא יוצא מן הכלל ובלי קשר לכלום, חיים עם איזשהו צער אישי עמוק. זה בנוסף לצער הקיומי שמרגיש לי שאנחנו נגועים בו. מתמיד. חווה אותו בסיפורים של עכשיו כמו בסיפורים של לפני מאות שנים, של לפני אלפי שנים. הרי אנחנו, מה שאנחנו, מי ומה שאנחנו אוהבים, כולנו נחלוף. די בקרוב אפילו. ואני שואלת את עצמי אם השממות האלה, הסיפורים האלה שלא סופרו ואולי הם עדיין לא סיפורים בכלל, הם צער שהוא אבן המסד לשמחה גדולה.

יכול להיות שהצער שבסיפורים מהארץ ההיא, הם הפראי האמיתי. החומר שאפשר ללוש מייאוש לבכי, מבכי לריקוד, מריקוד לשירה, משירה לשמחה. אם אצליח לזמן את הצערים ולספר חיבור ביניהם, מה יצא? חיבור צערים יכול גם הוא להיות סוג של חלוף. אולי בגלל זה אנחנו מעדיפים לא לחבר אותם. ומה אם חיבור שממות זו חדווה?

"עורב הבין שלכל יצור חי יש לב ונשמה ושכל דבר בעולם נולד ומת. הוא נכבש בצער גדול. הוא היה עצוב כל כך שנחת ליד גופת הלוויתן על החול. במשך שבועות הוא בכה ובכה. אז התחיל עורב לרקוד. במשך שבועות רקד. אז התחיל עורב לשיר. הוא שר שבועות על גבי שבועות עד שליבו התפייס. אז עף חזרה אל תוך השמיים.
הוא הבטיח לבני האדם ולבעלי החיים שתמיד יחזור אל העולם, כל עוד נדאג אנחנו זה לזה ונבין, שלכל יצור שחי ומת יש לב ונשמה. דמעותיו של עורב היו הדמעות הראשונות. ריקודו ושירת הצער והריפוי שלו היו השיר הראשון והריקוד הראשון."

מקווה להתראות אתכם בין השממות ולחבר סיפורים חדשים מארצות לא מוכרות.

שנה טובה

(התפרסם במקור בפייסבוק)