אמפתיה היא מרכיב יסוד של תקשורת בין אישית, אינטימיות, קירבה והתנהגות פרו-חברתית. היא עוזרת לנו להיות מודעים לרגשות האחר. כשצריך, היא עוזרת לנו להיות מודעים לכאב שאנחנו גורמים לאחרים, ולשנות את ההתנהגות שלנו כלפיהם. להיות אמפתי פירושו להיות יכול להרגיש עם האחר, מנקודת מבטו, גם אם איננו מסכימים אתו.

בהיעדר אמפתיה, אנחנו יכולים לחיות לצד אנשים בלי לדעת דבר וחצי דבר על העולם הפנימי או הרגשות שלהם. לחיות לידם פחות או יותר כאילו שאנחנו יושבים במקרה באותה מסעדה או להתייחס אליהם רק דרך משקפת של אינטרסים. זה במקרה הסביר. אם תוסיפו לחוסר אמפתיה מידה של חשיבות עצמית, אנחנו עלולים להתייחס לאנשים אחרים באופן לא סביר בכלל.

לא תמיד קל להבין מהי אמפתיה ורבים מבלבלים בינה לבין סימפטיה (אהדה), הזדהות או אהבה. סיפורים עוזרים לנו ללמוד אמפתיה כי אנחנו סקרנים לדמויות בסיפורים, למה שקורה אתן, מה שהן מרגישות, איך שהן מתנהגות – גם אם הן לא מוצאות חן בעינינו כלל וכלל.

בסיפור סיפורים, אמפתיה היא מיומנות ליבה. מספר סיפורים אינו משחק או מחקה דמות. הוא חוקר לעומק את המוטיבציות שלה, את עולמה הפנימי ואת הדרך בה העולם הזה משפיע על אופן ההתנהלות והדיבור של הדמות. את אותם עניינים הוא חוקר במקביל גם בתוך עצמו. אחרי שעשה את העבודה העמוקה הוא יכול להרגיש עם הדמויות, לספר אותן, להפעיל אותן, להיות מאוד מאוד אמפתי וגם – להיות מופרד מהן, לא להזדהות, לאהוד או לאהוב אותן, ולא להיות סימפטי.

אמפתיה בארבעה סיפורים – מוזמנים לספר

לאיכר אחד היו כמה גורי כלבים למכירה. הוא הכין שלט גדול, "4 גורי כלבים למכירה" ופנה לתלות אותו על אחד מעמודי הגדר שהקיפה את החצר שלו. תוך כדי מסמור השלט לעמוד הרגיש שמשהו מושך את שולי האוברול שלו. הוא הביט למטה לתוך עיניו של ילד.

"אדוני," אמר הילד, "אני רוצה לקנות את אחד הגורים."

"ובכן," ענה האיכר, "הגורים גזעיים ועולים די הרבה כסף."

הילד הרכין ראש לרגע. הוא שלח כף יד קטנה לתוך כיס המכנסיים שלו, משך משם ערימת מטבעות והציג אותה בפני האיכר. "יש לי חמישה וחצי שקלים. אני יכול לשלם כדי להסתכל עליהם יותר מקרוב?"

"וודאי," אמר האיכר ונתן שריקה. "היי בובה!" קרא.

מתוך המלונה הגדולה שבחצר יצאה כלבה ואחריה ארבעה כדורי פרווה קטנים. הילד הקטן נצמד לגדר ונעץ בהם מבט. העיניים שלו התרחבו מאושר. הכלבלבים התקרבו לגדר והילד כמעט צרח מהתרגשות. אלא שאז שם לב לעוד כדור פרווה, קטן יותר, יוצא באיטיות מתוך המלונה. הכלבלב החמישי דידה לכיוון האחים שלו, מנסה להדביק את הפער ככל יכולתו…

"אני רוצה את הכלבלב הקטן!" קרא הילד. האיכר כרע ברך לצדו ואמר, "ילד, אתה לא רוצה את הכלבלב הזה. הוא לעולם לא יוכל לרוץ ולשחק אתך כמו הכלבלבים האחרים."

הילד פסע פסיעה אחת לאחור, התכופף וגלגל את שולי המכנסיים שלו. נעל ימין שלו הייתה מחוברת לפרוטזה שהלכה ונחשפה לעיניי האיכר. הילד הזדקף בחזרה ואמר, "גם אני לא רץ כל כך טוב. הכלבלב צריך מישהו שבאמת מבין."

—

סטודנט צעיר פסע לצד אחד המרצים שלו. המרצה נודע כמי שמתייחס לתלמידיו כידידיו. תוך כדי הליכה הם ראו בצד הדרך זוג נעליים ישנות ומרופטות. הם הניחו שהנעליים שייכות לאדם עני שהועסק באחת הגינות לא רחוק משם. יום העבודה התקרב לסיומו. הסטודנט פנה אל המרצה ואמר: "בוא נשתעשע קצת: נחביא לו את הנעליים, נתחבא מאחורי השיחים ונראה מה יקרה."

"ידידי," ענה המרצה, "לא נכון להשתעשע על חשבון אדם עני. אבל יש לי רעיון להציע לך. אתה בחור בעל אמצעים, בוא תפתיע אותו מכיוון אחר. שים בכל אחת מהנעליים מטבע של עשרה שקלים, נתחבא, ונראה איך ינהג כשימצא את המטבעות."

כך היה. הסטודנט הניח מטבעות בנעלי העני ויחד עם המרצה התחבא מאחורי השיחים. תוך זמן קצר הופיע העני שסיים את עבודת יומו. תוך כדי שלבש את מעילו החליק כף רגל לתוך אחת הנעליים. הוא חש במשהו קשה, משך החוצה את הרגל, הרים את הנעל כדי לבדוק אותה ומצא בתוכה מטבע. הוא היה מופתע מאוד. הביט במטבע ארוכות, הפך אותה מצד לצד, הביט סביבו ולא ראה איש. הכניס את המטבע לכיס ושלח את הרגל השנייה לתוך הנעל. שוב חש משהו קשה ולאחר שבדק את הנעל גילה שהאוצר שלו הוכפל. רגש תודה כבש אותו: הוא הביט לשמיים, לחש דברי הודיה, בשמו, בשם אשתו וילדיו, מוקיר בכל ליבו את היד הנעלמה ששלחה להם את המטבעות.

"עכשיו," שאל המרצה את הסטודנט, "איך אתה מרגיש?"

—

שמעון זוכר שכשהיה ילד, אמא שלו אהבה להכין ארוחת בוקר או ערב, מדי פעם. ערב אחד, אחרי יום עבודה מתיש, היא הכינה ארוחת בוקר. היא הגישה לשולחן צלחת ביצים מקושקשות, צלחת נקניקיות מטוגנות, וצלחת של עוגיות שרופות מאוד.

אביו של שמעון לקח לעצמו ביצה, נקניקיה ואחרי שאכל אותן שלח יד לצלחת העוגיות. הוא אסף לעצמו עוגייה שרופה כהלכה, חייך חיוך רחב לכיוונה של אשתו ושאל את שמעון איך היה היום בבית הספר. שמעון לא זוכר מה ענה באותו ערב. הוא זוכר את עצמו מתבונן על אביו מורח את העוגייה השרופה בחמאה וריבה. הוא זוכר איך ראה את אבא אוכל את כל העוגייה, עד הפירור האחרון, מחייך חיוך של עונג.

שמעון זוכר שאחרי שעזב את השולחן הוא שמע את אימו מתנצלת באזני אביו על ששרפה את העוגיות. הוא זוכר גם את תשובת אביו, "יקירתי, אני אוהב לאכול מדי פעם עוגיות שרופות."

מאוחר יותר באותו לילה, שמעון ניגש לאביו כדי לתת ולקבל נשיקת לילה טוב. הוא לא התאפק ושאל אם העוגייה באמת הייתה טעימה. אביו חיבק אותו חיבוק גדול ואמר, "אמא שלך עבדה קשה היום. היא עייפה. קצת עוגייה שרופה לא גורמת נזק לאף אחד."

—

סבתא ונכד, ילדון מנומש, בילו יום בגן החיות. לפני פינת האיפור השתרך תור ארוך של ילדים שהמתינו לאמנית שתצבע את הלחיים שלהם בדוגמה מנומרת.

"יש לך כל כך הרבה נמשים שאין מקום לצבע על הפרצוף שלך!" אמרה לילדון הילדה שעמדה לפניו בתור. נבוך, הילד הרכין את ראשו. סבתא שלו שמעה את ההערה וחשה את השינוי במצב הרוח דרך כף היד הקטנה שלו שהייתה נתונה בכף ידה.

היא התכופפה אליו ואמרה, "אני אוהבת מאוד את הנמשים שלך. כשהייתי בגילך התפללתי שיהיו לי נמשים." היא ליטפה את לחיו בעדינות. "נמשים הם יפהפיים."

הילדון הרים מבט, "באמת?"

"בוודאי," ענתה סבתא ושאלה, "יש משהו יותר מקסים מנמשים?"

הילדון חשב לרגע, בוהה לתוך פניה של סבתא. אז לחש, "כן. יש. קמטים."