פרויקט הכשרת מספרי סיפורים בקהילה, ישראל

את סיפור המקרה הזה הצגתי באקדמיה של ה OECD בשנה שעברה. אין בו תצלומי נוף מדהימים, אין מבנים מוזנחים שקמו לתחייה, אין טכנולוגיה, אין תקציב נדיב. רק סיפור. גם את הבעיה או הצורך לא רואים בעין. לכן, בדקות הראשונות של הפרזנטציה שלי יכולתי לראות על פני האנשים שהם מקשיבים, בנימוס, אבל לא מצליחים לאחוז בדברים. תוך כדי, שמעתי את האסימון משתלשל במורד תעלת ההבנה. בסוף הפרזנטציה נפלה שתיקה עמוקה. מהסוג שכמספרת סיפורים אני מזהה כסוג טוב של שתיקה. שתיקה לתחושות ומחשבות.

הראשון להגיב היה לוקה לגאש מפרויקט OP17. הוא התרגש מאוד מההבנה של מה עבודה כזו יכולה לעשות עבור בני אדם, מהאימפקט העמוק שלה והגלים שהיא יכולה להכות, בעדינות. אחריו היו אנשים שאמרו "לא ידעתי שסיפור סיפורים זה בכלל דבר". כמו רבים אחרים, מה שהם יודעים על סטוריטלינג מגיע מהבאזז. מישהי פלטה, "חשבתי שסטוריטלינג זה תת-תחום של שיווק. לא ידעתי שהדבר האמיתי זה משהו אחר לגמרי וכל כך עמוק. וברור לי שאני שומעת כרגע על הדבר האמיתי."

זו תגובה שאני מכירה היטב. עד שאנשים לא פוגשים מספר סיפורים אמיתי וחווים אתו חוויית סיפור, הם לא באמת פגשו סטוריטלינג.

הרקע לפרויקט

תוך כדי עבודה כמנחה במיזם 'סיפור על הדרך', שמעתי לעיתים קרובות את האמירות "הסיפור שלנו לא נשמע" או "אנשים לא רוצים לשמוע את הסיפור שלנו." אחרי בירור הבנתי כמה דברים:

• הסיפור לא נשמע בעיקר כי הוא לא סופר
• חוויית הסיפור האישי היא לעיתים קרובות כואבת לפני שהיא הופכת משמחת
• אני לא מצליחה לחשוב על קהילת זהות כלשהי בישראל שתטען מיזמתה שסיפורה סופר/נשמע
• החסך העצום בסיפור סיפורים יכול להסביר לא מעט סוגיות חברתיות עמוקות והתנהגויות פוליטיות בישראל

בנוסף, שמתי לב שאני מקבלת יותר ויותר בקשות להנחיה; הנחיית קבוצות אנשים שרוצים ללמוד לספר את 'הסיפור שלהם'. בסדנה כזו עוסקים קודם כל בקדם-טקסט-הסיפור, באיתור חומר נרטיבי שמאוחר יותר יעוצב לכדי סיפור מסופר, בתהליך רגיש ולעיתים קרובות מטלטל. זו לא עבודת תיעוד סטנדרטית ולא סדנת מספרי סיפורים סטנדרטית. זה גם לא אקט טיפולי. זה משהו שיושב בדיוק על הגדרת תפקידו העתיק של מספר סיפורים – לעזור לחברי קהילה להבין מי הם, מאין באו, לאן הם הולכים, מה הם נושאים אתם, מה יכול להסביר להם את עצמם, ואיך הם רוצים לכוון את עתידם. כיחידים וכקהילה.

הבעיה

רוב מספרי הסיפורים בעידן הזה הם מה שקוראים 'מספרי במה'. אין בידיהם את הידע, הכלים, והניסיון בהנחיית התערבות-משך בקהילה. הם לא מכירים בחוויה את תפקידו ההיסטורי של מספר הסיפורים, גם אם שמעו עליו. אנחנו רגילים למערכות יחסים שנמשכות עד שעה וחצי, בהן אנחנו עושים את עיקר הדיבור, במסגרת משהו שנתפס פחות או יותר כבידור תרבותי. להיות מספר סיפורים בקהילה זה ההיפך – לתת לאחרים את הבמה לערוך את החיפוש של עצמם, לעזור להם לדבר רגעי חיים, זיכרונות, להרגיש ולעבור את כל הדרך עד לסיפור מסופר בפני קהל מאזינים. שבנסיבות האלה לא מחפשים בידור אלא יותר לגעת, להכיר, לחכך את הסיפורים זה בזה כדי ללמוד משהו, לקבל ולתת משהו בין אנשים.

הפרויקט

באותה תקופה הנחיתי בית מדרש למספרי סיפורים בתכנית זית, עמק חפר. כבר הלכנו כברת דרך יחד ולכן הצעתי להם הצעה: אנשים צריכים את העזרה הזו מאתנו. נלמד יחד איך מספר סיפורים משרת קהילה, קחו את הידע, עשו אתו משהו מועיל, ושתפו אותנו במה שיצא. במקביל, מלבד העובדה שאני אנחה את הקבוצה, גם אערוך ניסויים. הצעתי להם להיות המעבדה שלי. מה שיוצא מהניסויים הופך להיות חלק מחומר הלימוד ועומד לרשות המשתתפים.

מה קרה

מי שלא מכיר את זירת אמנות הסיפור אולי לא יודע שקשה למצוא הכשרות טובות בתחום. גם כשיש, חלק גדול מהמשתתפים 'לוקחים את זה בכייף'. זה לא מה שקרה בקבוצה הזו: השרוולים הופשלו, הגלגלים עבדו, המשתתפים הגיעו עם עבודות מושקעות, העברנו אלה את אלה חוויות על כל הטווח שבין מהנות וקורעות מצחוק, למעוררות פליאה, למטלטלות את הנשמה ממקום שעוד רגע היא ניתקת. ניסינו, התלבטנו, מישבנו, חפרנו. אם מספר סיפורים הולך להיות מספר סיפורים בקהילה, הוא יצטרך לעבור תהליך בעצמו. זה לא תהליך טכני או של למידה רק מכתובים.

מה יצא

קבוצת מספרי סיפורים שיש להם:

• היכולת להסתכל לתוך החברה ולסמן קבוצה שיש לה מכנה משותף של צורך בלספר סיפור – גם אם היא לא מודעת לזה. בדרך כלל זו תהיה קבוצה שהמספר רואה עצמו חלק ממנה או שהוא מזהה שיש ביכולתו לעזור לה באמצעות סיפור סיפורים. לפעמים הפנייה תגיע מטעם הקבוצה והמספר ימצא את דרכו להיכרות עמוקה אתה.
• היכולת לזמן את האנשים, לעניין אותם, להביא אותם למפגש ראשון.
• היכולת לבנות תכנית-רצף של מפגשים שבמהלכם מתרחשת עבודה עדינה של חקר, בירור, מציאת חלקי נרטיבים, מה ידובר ומה לא ידובר – עד להרכבת סיפורים. היכולת להוציא את התכנית לפועל.
• היכולת להנחות את המשתתפים בסיפור הסיפור שלהם. הם לא מבקשים להיות מספרי סיפורים. הם מבקשים לספר את סיפורם לאנשים אחרים בקהילה, לפעמים גם מחוץ לה.
• היכולת להרים פרויקט – למצוא בית לפעילות הזו, לשתף פעולה עם בעלי מקצוע אחרים ולאתר שיתופי פעולה נוספים שיכולים לעזור לפעילות להתקיים.
• היכולת להיעזר זה בזה.

מה יוצא מזה לבני האדם | שתי דוגמאות

אני שואלת בלי רשות את התשובה של אחת המשתתפות לשאלתי "איך את מרגישה אחרי?" "אחרי" כלומר אחרי שהיא הוציאה לפועל התערבות סיפורית בתוך משפחה. זו תשובה שמשקללת בעיניי את כל התשובות האפשרויות למה יוצא מזה –

עשיתי מעשה טוב

זה כל מה שנשאר בסוף לומר על התערבות סיפורית שחיברה אנשים שפרוסים על חצי גלובוס, שעשרות שנים נושאים אתם מטעני-סיפור שלא נפרקו בשום נמל, שכשייכים לקבוצה הזו מיום לידתם או נישואיהם לתוך המשפחה הזו יש המון עלילות שהם לא מכירים, או מסתירים, או שהם המציאו כי לא פגשו וסיפרו, לא פגשו והקשיבו. שלא בהכרח ידעו מי הם ולמה הם ומה מסביר את הדרך בה הם בחרו לחיות, שלא ידעו שיש על מה לחמול ויש על מה לכעוס וזה לא בהכרח על מה שהם חשבו שצריך לחמול ולכעוס. שאחרי כל מה שקרה בהתערבות הסיפורית הזו גילו שיש אפשרות לאהוב את מי שלא אהבו, שהם חלק ממה שהם התרחקו ממנו, או כבר לא חלק ממה שהם נאחזו בו, שרב המשותף והמחבר ביניהם על השונה והמפריד ולא רק שהם לא ידעו, הם גם לא ידעו למה. לעשות מעשה טוב זה הרבה מאוד עבור בני האדם. זאת בנוסף לכך שלטוב, יש השלכות שמתגלגלות קדימה.

מהתיאור הזה אתם לא יכולים לנחש באיזו משפחה מדובר, כי היא לא יוצאת דופן בדיוק כמו שהיא יוצאת דופן מאוד. כך נראים חיים של קבוצה, קהילה, משפחה. תמיד יש עניינים וסיפורים.

עוד דוגמה לפרויקט שנולד בעקבות ההכשרה הזו הוא פרויקט שמכוון ל'דור שני' ומהותו להמשיך לספר את סיפורי העדות. אם מעניין לכם לדעת יותר, הקשיבו לפודקסט הזה או חפשו את דינה שק מנוף הגליל.

האתגרים של עבודת סיפור בקהילה

מעבר לאתגרים האישיים שיש במעבר בין להיות מספר במה לבין להיות מספר קהילה, יש עוד כמה אתגרים שאני חוזה לעבודה כזו:

הריצה לכיוון סיפור כמוצר. הרבה יזמים ומנהלי תוכן רוצים את הסיפורים – מודפסים, מוקלטים, מצולמים – אבל לא את הסיפור סיפורים עין בעין. מבחינתם תיעוד הסיפור ואולי תיעוד המספר הם העניין. הם מפספסים את הנכס הלא מוחשי שיש בחוויה הבין אישית, בשותפות לעשייה שיש בין מספר, מאזין וסיפור, את הסיפור כחוויה מתהווה, לא כתיעוד. היה נכון להשקיע השקעה מקבילה במוסד אחר – מקום מפגש וקצב מפגש קבוע לסיפור סיפורים בקהילה.

העדפה ברורה למתן תמיכה לתוצרים ומוצרים על פני תהליך. נגזר מהאתגר הקודם ולא ייחודי רק לעבודה כזו. תוצרים כאלה לא מיוצרים בייצור המוני על פס ייצור. מאחורי כל תוצר יש תהליך והוא דורש מימון. כדי לעקוף את התהליך משתמשים בטכנולוגיה ומציעים לאנשים להעלות את הסיפור שלהם לפלטפורמה דיגיטלית – תחת כותרת של פרויקט תיעוד כזה או אחר. ברוב המקרים התוצאות משעממות.

אינטרסים פוליטיים או מונעי תאוות כח/שליטה. לא פעם רואים במיזמים כאלה איך מישהו, בדרך כלל מישהו שהזמין או מממן, מנסה לשלוט בסיפור. באותו רגע, זו כבר לא עבודת סיפור בקהילה, אלא עבודת סיפור עם חברי קהילה שמשרתת אינטרס שאינו אינטרס של אותה קהילה.

סכנת פציעה במקום ריפוי של פצעים חברתיים ואישיים כאחד. זו עבודה רגישה מאוד. אם לא עושים אותה ברגישות, ולרגישות הזו יש הרבה מרכיבים, היא עלולה לפצוע ולהעמיק קרעים במקום לעזור לרפא. זה קורה בעיקר כשמעורבים אינטרסים שאינם לגופו של עניין, או מנחים ורכזים שבטוחים שהם עושים טובה בזה שהם "פותחים" את המשתתפים.

סיכום ביניים

עבור שאר המשתתפים באקדמיית הקיץ, כולל המנחים, נפתח חלון. ההתבוננות שלהם דרכו הולידה מסקנות. אלה העיקריות:

• אנחנו עוסקים באנשים. נגזר מזה שאנחנו עוסקים בסיפורים של אנשים. בסיפורים נמצאים מפתחות להבנת תרבות. גם לשינויים בתרבות ולדרך האורגנית לעשות אותם.
• לכן, כל פרויקט תרבותי-יצירתי צריך להתחיל מעבודת סיפור כזו, גם אם התוצרים המרכזיים שלו נמצאים במדיומים אחרים. לא רק איסוף של נרטיבים, סיפורים, אנקדוטות, אלא בעיקר סיפור סיפורים קהילתי, עין בעין.
• בחלק לא מבוטל מהמקרים, כדאי שהעבודה תונחה על ידי מספרי סיפורים קהילתיים שיש להם את המיומנויות והניסיון. הם בעלי המקצוע עם המנדט הטבעי לחלק הזה של העבודה.

פרויקט כזה שייך לתחום של בניית תשתיות בתחומי התרבות והיצירה. במקרה הזה מדובר בתשתית ידע ויכולת להוציא לפועל אלמנטים של סיפור סיפורים בקהילה במסגרת כל מני פרויקטים, לא רק פרויקטים של סיפור סיפורים.

יש בישראל קבוצה של אנשים שיודעים איך לעשות את העבודה הזו מצוין. אם אתם מחפשים כאלה פנו אלי ואשמח להפנות אתכם.

הערה אחרונה

לדבר הזה, לחומר שאנחנו מתעסקים בו בסיפור סיפורים בקהילה יש שם. קוראים לו "נכסים תרבותיים לא מוחשיים" והוא הוכר כתחום שימור תרבות על ידי אונסקו. אלא שאונסקו מכוונת בעיקר לשימור נכסי תרבות עבר.

אני מתכוונת לנכסי תרבות בהתהוות כי בני האדם משתנים, הסביבה משתנה ותרבות אמורה ללוות ולשקף את השינויים האלה ולהתהוות באופן רציף.