תוכן המייל שנחת בתיבה הפתיע אותי: עיר בישראל מעוניינת להפיק פסטיבל מספרי סיפורים בהשתתפות – מספרי סיפורים. הפתעה. שמה של מי שעשתה את החיבור שכנע אותי לבדוק במה מדובר. נסעתי לפגישה ראשונה. נראה רציני. נסעתי לפגישה שנייה עם נציגי המתנ"ס, מי שעמדו מאחורי המחשבה ויצטרכו להוציא לפועל. פגישה ארוכה, יסודית, אנשים עם עיניים נוצצות שידעו מה החוויה שהם רוצים להעביר את תושבי העיר שיגיעו. הם בחרו לוקיישן מקסים ונכון, ערכו לי סיבוב מקיף, סיפרו לי על האוכלוסייה ומה הם מקווים שיקרה.

נבחר תאריך, נקבע תקציב, התחלתי לעבוד על גיוס מספרי סיפורים – שלושים במספר. טלפונים, טפסים, קונספט, בריף, התרגשות. אירוע כזה עוד לא היה בישראל. אנשי המתנ"ס התניעו תכנית עבודה, גייסו רכזים, נכנסו לפרטי פרטים. זו לא עיר שמאורגנת לאירועי תרבות כאלה ועם זאת, הם מצאו פתרונות לכל סוגיות ההפקה. בכוחותיהם. לא בתקציב גדול אלא ביכולת שלהם לגייס אנשים וכישורים.

התכנית האמנותית התגבשה, משרד יחסי ציבור נכנס לפעולה, התאריך התקרב. מספרי הסיפורים כבר עבדו על התכניות שלהם, אנשי המתנ"ס התאהבו ברעיון שאירוע כזה יתקיים אצלם. אווירה של מגויסים עד קצות השערות.

כמה שבועות לפני מועד קיום האירוע הגעתי לפגישת עבודה במתנ"ס. כשנכנסתי המקום נראה חשוך. התאורה עבדה, האנשים נראו כבויים. סגנית מנהל המתנ"ס הרימה את המבט ואמרה בשקט, "קיבלנו טלפון מראש העיר. לבטל את הפסטיבל, ובתקציב הזה לשים את [שם של זמרת פופ פופולרית] על במה מרכזית ומתנפחים בשכונות."

"מה קשור או מה סותר?" שאלתי. "הוא חושב שזה מה שיציל את הקריירה הפוליטית שלו. יש אתו עניינים," ענתה. "יש משהו לעשות? מישהו לדבר אתו?" שאלתי עוד קצת. "ניסינו," אמרה. "אין סיכוי. מבטלים הכל."

כך צלל לתהום פסטיבל מספרי סיפורים שהתכוון להיות אירוע מקסים ביותר, בלוקיישן מופלא, אמיתי, מקצועי, מכל הלב של הרבה אנשים שלקחו חלק בהפקה – שלא קרתה.

המילים "ומתנפחים בשכונות" נשארו חקוקות בזיכרוני עד היום.

אם הגדרה לתרבות היא "מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם" (ויקיפדיה),

ההתנהגות היא להפיל פסטיבל שעובדים עליו לטובת כל תושבי העיר ואחרים שיגיעו,

ולשים את התקציב על במה מרכזית עם זמרת אחת ומתנפחים בשכונות,

מעניין אותי לדעת מה הערכים, האמונות ותפיסות העולם שמגדירים את התרבות הזו.

כיוון, מישהו?