צפון איטליה, אגם מולבנו, בצפונו עיירה ציורית. גן עדן עלי אדמות. את היופי הזה מפרים פעם ב 12 שנה עובדי חברת הידרו-אנרגיה מקומית. הם מגיעים בחורף ומרוקנים את האגם כדי לתחזק את המתקנים שעל הקרקעית. תושבי העיירה חווים את אירוע ריקון האגם כפצע שהם לא יכולים לעמוד בו.

לקראת חורף 2017 וריקון האגם, פנתה המועצה ל Natourism – גוף שעוסק בתיירות וסביבה. ביקשה למצוא דרך להפוך את הטראומה להזדמנות. בעזרת ארבעה אמנים ידועי-שם: Luca Lagash, MOG, Thomas Boehm and Alessandro Cremonesi. הם הגישו הצעה לפרויקט אמנות/תרבות בשיתוף עם ארגון רופאי לב לילדים. את אתר הפרויקט תמצאו כאן.

קונספט במילים יפות בתרגום חופשי וערוך מאתר הפרויקט

התהליך שעובר האגם: ריקון והסטה זמנית של המים, תיקון, טיפול והכנה, מילוי מחדש וציפייה להתחדשות החיים, דומה לתהליך שעובר ליבו של ילד שזקוק לניתוח לב. האנלוגיה והמטאפורה סיפקו את המפתח לפרשנות האמנותית של תופעת ריקון האגם. חוויית עדות שנמשכת מספר חודשים בהם האגם שוכב מרוקן, מכין את עצמו להתחדשות מלאה של מימיו וחייו. שבריריות הילד המנותח, דומה לשבריריות הסביבה, שלעיתים קרובות מדי מנוצלת ועומדת למבחן הקידמה. זו שלפעמים שוכחת מה יכול להיות המחיר לסביבה, לאנושות ולבעלי החיים שאתנו על הכדור. באותו זמן, האגם ויופיו המלכותי חשובים להפקה של אנרגיה בריאה ונקיה. הניתוח "בליבו", הוא דרך להבטיח את הדו קיום בין צרכי האנרגיה וטבע יוצא דופן שהופקד בידינו.

ההתערבות האמנותית/תרבותית מעוררת את הבנת הערך של האופרציה המסוימת שמתרחשת באגם מולבנו. זו ואחרות, שאם תנוהלנה כראוי, תורמות להפחתת חוב הניצול שקשרנו בחוזה עם כדור הארץ. האגם הריק מעורר אותנו לרוקן גם את עצמנו ומזמין אותנו לקחת את נתיב הידע, שדרכו מתעוררת מודעות חדשה. זו שמובילה להתחדשות עמוקה, ליכולת לדמיין מה אנחנו רוצים להיות היום ולהיות מחר.

העבודה תדגים כיצד אמנות ותרבות הן דרכים יוצאות דופן להכללה וחדשנות חברתית, המסוגלות להפוך מצב שלילי ופוגע בדימוי הטריטוריה (התרוקנות האגם) להזדמנות חשובה לגאולה ולידה מחדש של קהילה, להתחדשות תרבותית.

מאחורי הקונספט האמנותי, במילים ששמעתי מלוקה לגאש באקדמיה של ה OECD

האנשים שחיים במולבנו וגם בחלקים רבים אחרים של צפון איטליה, מנותקים מהמציאות שסביבם. הם חיים ביופי מופלא, חיים טובים מאוד, ולא מאפשרים למה שמתחולל בעולם לגעת בבועה שלהם.

כשמרוקנים את האגם פעם ב 12 שנה, הם מתחלחלים עד עמקי נשמתם. עד כדי כך, שהם לא מוכנים לראות את האגם המרוקן ורובם עוזבים את המקום עד שימלאו את האגם מחדש. הם מתנהגים בצורה דומה לכל מה שמטלטל את הבועה שלהם, גם לאנשים. גם ביניהם.

החלטנו לעשות משהו שיכבד את האגם, את התחושות שלהם, אבל גם יזמין אותם לאפשרות חדשה: לפגוש את הקושי, לדבר על הקושי, בכלל לדבר. לראות את היופי שבתהליך, את היופי של האגם הריק, ואת החיבור בין מה שמתרחש באגם לתחומים אחרים של החיים. רצינו לגעת בהם כדי שהם יגעו זה בזה ובאחרים, במציאות, במה שקורה סביבם, לפחות באיטליה. זה בנוסף למה שכתוב באתר, והתכוונו לכל מה שכתוב שם.

אלה הדברים של לוקה, והוא כולל את עצמו בביקורת שהוא מעביר על תושבי צפון איטליה המפונקים, כי הוא אחד מהם. לפי היחס של המשתתפים האיטלקים ללוקה, מדובר באמן ידוע ומוערך מאוד, שרגיל להיות אמן 'מיוחד' שמעורב בפרויקטים מיוחדים. הפרויקט הזה מיוחד בהחלט. גם האיש.

תוצרים אמנותיים ואירועים

הפרויקט נמשך מספר חודשים. לאורכם שובצו אירועים מיוחדים כמו התקנות, השקות וחוויות משך. את הכל ניתן לראות באתר, כולל גלריה, מידע אודות האמנים, והשותפים. תמצאו שם:

  • מניפסט פואטי
  • מקום לאינטראקציה – שולחן לכמאה אנשים
  • פסל מונומנטלי של האגם – שלם ומחולק, כמו לב שלם ולב שבור
  • איסוף סיפורים נשכחים אודות האגם והאזור ותחרות כתיבה
  • נוף סאונד – חפשו בתמונות את ההתקנות של ציוד הסאונד. ממדים אדירים.
  • סיורים מודרכים באגם הריק ובסביבתו

לטעמי, שווה להקדיש קצת זמן ולשקוע לתוך הצילומים, הסרטונים והטקסטים.

מה קרה

האנשים של מולבנו באו. הם השתתפו, בהתחלה בזהירות מסויגת. אחר כך לקחו את הזמן לחוות את החוויות, את הזמן לדבר, גם אם בהתחלה היה לא נוח. השיחות עלו לתוך העיירה ונפתח שיח חדש בין האנשים. כזה שעוד לא היה כמותו במולבנו. מוכנות לגעת בכאב, לא רק זה של האגם. מוכנות להכיר במה שקורה מחוץ לגן עדן ובהבנה שזה קשור גם אליהם. להכיר בצורך למצוא את הדרך לגשר בין חיים 'מושלמים' לבין מה שעושה אותם פחות כאלה, ובין אנשים. כל מני אנשים.

אמנות שינתה תרבות המקומית. פתחה סדק שדרכו זרמו מים חדשים.