בירות תרבות אירופיות European Capitals of Culture הוא פרויקט אדיר שנמשך כבר למעלה מ 30 שנה. תולדה של ההבנה שאי אפשר שרק בירות רשמיות וערי עולם תזכינה בכל המשאבים והכוכבים לאירועי תרבות. בשנת 2014 זכתה העיר ריגה להחזיק בתואר הנכסף.
התואר נושא אתו הבטחה להשקעות. כולם מחכים לכסף הגדול שיגיע ולתנופת הפיתוח שתגיע יחד אתו. זה לא שריגה נמנמה – לפני משבר 2008 היא צמחה בקצב המהיר ביותר מכל בירות אירופה.
במקביל לתנופת הצמיחה שהתבטאה בעיקר בתשתיות ונדל"ן, אנשים נעלמו מריגה. עזבו למקום עם הבטחה טובה יותר. ריגה, שבשיאה אכלסה מיליון תושבים, מצאה עצמה עם כ 60% תפוסה. אחד מכל חמישה מבנים בעיר ניצב ריק מאדם.
ההכנות לשנת 'בירת התרבות' מתחילות ארבע שנים קודם. במסגרתן מנפיקה העירייה קול קורא לאמנים, אנשי תרבות, יזמים, בעלי עסקים וכד' להציג תכניות לפרויקטים. כולם שינסו מוחות והגו אינספור רעיונות. בעלי הנדל"ן חיכו גם הם לכסף הגדול שייכנס לחשבונות הבנק שלהם, כי כל פרויקט ומיזם צריכים חלל, בית.
מצד אחד עמדו מבנים שאין אליהם כניסה ללא תשלום שכר דירה. חלקם מוזנחים וישנים, כולם נדרשים בתשלום מס עירוני. מצד שני עמדו אנשי תרבות, יזמים ואמנים שיש להם רעיונות לפרויקטים מצוינים, יכולת להוציא אותם לפועל, אבל לא כסף לשכר דירה. הם ביקשו נגישות לחללים ריקים, לא קיבלו.
עמדו ועמדו. בעלי הבתים לא הצליחו לחרוג ממחשבות על כסף לטובת מסקנה חדשה. מישהי הציעה להחליף את שם השנה מ'ריגה, בירת אירופה לתרבות', ל'ריגה, בירת אירופה למבנים ריקים'. חברי מעגל האמנים-אקטיביסטים אליו השתייכה, 10-12 חבר'ה, חשבו שלא מנומס ולא נכון לצאת בסיסמה שלילית כל כך. לא נעים.
ריגה הייתה בדרך להיות בירת התרבות של אירופה. חללים להגשמת פרויקטים – אין.
מה שמדבקות יכולות לעשות
אוגוסט 2013. פסטיבל survival kit בריגה עומד בפתח. הנושא: מהפכות, האביב הערבי, תנועת occupy, ומה שיצא מזה. אותה קבוצה של אמנים ידועים, פעילי תרבות תרבות והתחדשות עירונית, החליטו להשיק קמפיין מדבקות. כל חברי הקבוצה כבר ארגנו בעבר פעילות תרבותית שמבוססת על שימוש זמני בחללים ריקים. הם הבינו את הבעייתיות ואת הפוטנציאל של חללים ריקים בעיר גדולה.
הדפיסו 5000 מדבקות בצבעי המיתוג של הפסטיבל עם הכיתוב occupy me, כתבו מניפסטו על איך יכול להיות שיש כל כך הרבה מבנים ריקים ובאותו זמן אין לאנשים עם פרויקטים טובים מקום לעבוד. הדביקו מאה מדבקות על מאה מבנים, והפיצו את המניפסטו ושאר המדבקות במקומות שונים בריגה. איפה שנראה להם שאנשים יבינו את הפער וכמה הוא לא תקין.
'כיבוש' זו מילה שהלטבים לוקחים ברצינות. היא מזיזה להם, אחרי שהיו תחת כיבוש סובייטי חמישים שנה. בין לילה הפכה הפעולה הזו לסנסציה. אינסוף שיתופים בפייסבוק, כתבות בערוצי החדשות, הזדהות עם הרעיון. הם לא תארו לעצמם שהמדבקות תעוררנה הד כזה.
נראות
המדבקות הציפו את הבעיה בכך שהן עשו אותה נראית לעין. אי אפשר לפתור משהו שאינו נראה לעין, שלא מדברים עליו, שלא חושבים עליו, גם אם הוא קשה. כשקשה נוטים שלא לדבר כי לא נוח. המדבקות עשו ההיפך.
השלב הבא היה להעצים את נראות הבעיה. מישהו מחברי הקבוצה העלה מפה אינטראקטיבית לאינטרנט וביקש מאנשים לסמן איפה הם הדביקו מדבקה. תוך ימים נחשפה התמונה הגדולה. לא רק איפה יש מבנים ריקים – גם המון מידע על המבנים, ההיסטוריה שלהם ורעיונות לפעילויות שיכולות להתאים למבנים ולהקשר הסביבתי.
כדי לחזק את הנראות עוד יותר ולהתחיל לחבר אנשים, הקבוצה ארגנה אירועים. הזמינה את הציבור לדבר על המבנים הריקים, לברר מי צריך חלל לפרויקט, מי רוצה לקחת חלק ולעזור. הגיעו אלפים. הדיבור תפס תאוצה, המדיה עבדה לטובת הרעיון, אנשים אמרו שצריך לעשות משהו והראו נכונות לקחת חלק.
כיבוש
לפלוש לרכוש פרטי במקום בו רכוש פרטי נתפס כקדוש, נראה להם בלתי נתפס. אבל עם כל הרצון להישאר ציביליים, הם הבינו שפרובוקציה תהיה צעד הכרחי. ההחלטה הייתה להכריז על כיבוש. כך נולד שמו של הפיילוט occupyriga#
הכיבוש הראשון יצא לדרך. מבנה גדול, לא הוד ולא הדר לו, אפילו לא במרכז העיר. מבנה ישן עם חצר גדולה. הודיעו לבעל הנכס הריק שהם כובשים, נכנסו בלי חוזה, המון אנשים באו לעזור. טיפלו במבנה, בחצר, הכניסו צבע וחיים. הגיעו שכנים, סטודנטים מהאקדמיה לאמנות, ילדים שרצו לעזור כי היה מגניב וצבעוני. המקום התמלא חיים, פעילות תרבותית וחברתית. בעל הבית הבין שיש כאן משהו והתיישב לדבר אתם על מה הלאה. אחריו הפשירו עוד כמה בעלי נכסים. ובכל זאת, מעל כל התכונה הזו עמדה עננה של פעילות לא חוקית.
איך זה עובד
שתבינו, אנחנו יושבים באקדמיה של ה OECD ושומעים את הסיפור הזה מקאספר – אחד מחברי הקבוצה שהתניעה את כל העניין. הוא לא נראה או מדבר כמו שום דבר שקרוב להיות אקטיביסט, ההיפך. יותר נראה כמו מישהו שמתחפף למראה לובשי מדים מכל סוג. ואז קאספר מסביר לנו איך זה עובד: תמורת האפשרות לעשות שימוש זמני בנכס ללא תשלום דמי שכירות, הם מטפלים במבנה, מכניסים בו חיים, מפעילים אותו כחלל עבודה לאמנים, סדנאות של בעלי מלאכה, פעילות חברתית, יזמות תרבות. ההסכם בינם לבין בעל הנכס נמשך מספר שנים. בסוף התקופה שנקבעה, הם עוזבים את המבנה. בעל הבית מתחייב להשאיר 10% מהמבנה כשטח חופשי לפעילות תרבות ושימוש חברתי. קאספר זכה במחיאות כפיים סוערות, תהיו בטוחים.
נורמליזציה
הקבוצה הבינה שהיא הצליחה להתניע משהו. שימוש זמני הוא הצעד הראשון אבל בלי נורמליזציה, הפתרון זמני ושברירי מול החוק. איך מגלגלים את ההצלחה למשהו גדול בהרבה? איך מגיעים למצב בו כל החללים הריקים בעיר יהפכו בתורם לשטחים חופשיים לשימוש חברתי ותרבותי? ולא רק בריגה אלא בכל עיר בעולם שיש בה חללים ריקים וצורך במקום לביצוע פרויקטים כאלה ויזמות קטנה?
קבוצה מקבילה מבאזל עזרה להם ברעיון – תגדירו את הכיבוש כשרות. שרות לבעלי רכוש פרטי. תוכיחו במספרים כמה עולה לבעלי הבתים להחזיק מבנה שלא נעשה בו שימוש וכמה עולה להחזיק מבנה שמקבל שרות כזה. תגדירו את השרות: טיפול במבנה, שמירה על הנכס, שיפור הנכס ויצירת ערך. תבררו עם בעלי הבתים מה הם צריכים בעניין הנכסים שלהם, ואז לכו לשבת עם נציגי העירייה.
עשו שיעורי בית והבינו שכדי להגיע לנורמליזציה, הם יצטרכו להתמסד קצת. כמו שקאספר מתנהל – לא יותר מדי.
Free Riga
קבוצת הפעילים הפכה לסוכנות. עמותה מסודרת ולגיטימית, שמחזיקה ידיים עם העירייה ועוד שותפים לרעיון. ההצלחה אפשרה את קיפול רעיון הכיבוש. הם אלה שמדברים עם בעלי המבנים, הם אלה שמבררים עם יוצרים, אנשי תרבות ויזמים מה הם צריכים, הם דואגים שהפעילות תשביח את הנכס והם גם אלה שעובדים מול העירייה כדי לעזור לה להציע את השרות לבעלי נכסים.
העירייה מצידה הובילה מהלך של דירוג מס. יש מיסוי בסיס. אם המבנה נטוש ומוזנח, המס עולה. אם המבנה מקבל שרות השבחה, המס יורד. אם המבנה נפתח כחלל לשימוש זמני עבור פעילות תרבותית וחברתית, המס יורד לגובה של 10% ממיסוי הבסיס. 90% חסכון בעלויות מיסוי לבעל הנכס.
המהלך של העירייה היכה בעצב חשוף של בעלי הבתים. עוד ועוד מהם מעוניינים להשתתף בתכנית לשחרר את ריגה. לפי קאספר, הפונה האחרון היה הבעלים של מתחם תעשייתי שמשתרע על שטח של 55,000 מ"ר לחוף הים הבלטי. רגע לפני חתימת החוזה גילו אנשי הסוכנות שהבעלים התיר למפעלים לשפוך פסולת רעילה בשולי השטח. הם נסוגו עד שיוכח שההיתר בוטל ושהפסולת סולקה.
המסקנות של קאספר
אם יש בעיה, חייבים להציף אותה – לעשות אותה נראית לעין ומדוברת. אם לא, היא לא תיפתר. אנשים יעדיפו לא לגעת בה כי בדיבור על בעיה יש תמיד קושי, אי נעימות.
הפתרון צריך לגלגל את המקום הלא מטופל להיות commons – רכוש שיתופי בעיניי האנשים שאמורים לקחת חלק, גם אם הבעלים החוקי של הנכס הוא אדם אחד. הם צריכים להרגיש שהמקום שלהם, נגיש לכולם, ושכל מי שמשתמש במקום הוא הבעלים.
במיוחד צריך לדאוג לכך שכל האוכלוסיות שחיות באזור תקבלנה נגישות, כולל אוכלוסיות שבדרך כלל אין להן נגישות והן רגילות לזה שהן לא מקבלות נגישות.
לברר עם כולם מה הם חושבים שצריכים לעשות לטובת כולם – זה צעד ראשון טוב.
להוכיח הצלחה, לאסוף את המספרים ולהגיע לעירייה כדי להזמין אותה לשותפות. למצוא עוד גופים שיכולים להיות שותפים ולהחזיק ידיים עם כולם.
דוגמאות מקומיות
תבדקו את המפעל בירושלים. שלשום הופיעה ידיעה על עוד סנונית – קולנוע רב חן הנטוש בתלפיות השוכן בתוך נכס של רמי לוי, מתעורר לקיץ של תרבות ואמנות בהשקעה וניהול של קבוצת "סאבלט" ("התלתליסטים" לשעבר). מצאתי גם כתבה נרחבת יותר בנושא: מחתרנות להתמסדות: העיריות מאמצות את האמנים הפולשים, גלובס אוקטובר 2018.