פייר לואיג'י סאקו הוא פרופסור לכלכלה תרבותית באוניברסיטת IULM במילאנו, מנהל שותף של פרויקט התנהגות אנושית חישובית (CHuB) ב FBK בטרנטו, חבר סגל במרכז ברקמן קליין לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד, וחוקר בכיר ב metaLAB (הרווארד). הוא גם יועץ מיוחד לנציב האירופי לתרבות ולחינוך, חבר בקבוצת היועצים המדעיים של Europeanana Foundation ובמועצה המייעצת הבינלאומית של המזכירות למחקר, פיתוח וחדשנות של הרפובליקה הצ'כית.
סאקו הוא שחקן כבד משקל בזירת החשיבה על קביעת מדיניות תרבות, וג'נטלמן איטלקי, עם כל הקסם המשתמע מכך. הוא פתח את הרצאתו בשקף כותרת (שהיא גם כותרת הפוסט הזה) עליו נרשמו בקיצור רק חלק מהתארים הנ"ל. החווה בידו, חייך, אמר "זה אני" ומייד פתח בהרצאה. בסופה מצאתי את עצמי בוכה. אותו סוג בכי שעולה אצלי מול תחושת האיזון, השקט והיופי העילאי של יצירת אמנות – כשהיא נוגעת בי.
אני מביאה חלקים מן ההרצאה, עם כמה הסברים והתייחסויות שלי. ההמלצה שלי היא לקרוא כדי להבין ואז לקרוא שוב תוך כדי שאתם חושבים על עצמכם ועל הפעילות האמנותית והתרבותית שאתם מעורבים בה. על ההצלחות, האתגרים והרגעים בהם אתם מרגישים שיש משהו שאתם לא מצליחים להבין.
אני יכולה להבטיח תסכול לפרקים. אני יכולה גם להבטיח שסאקו לא מנסה לפתור שום דבר אלא עושה שכל ונותן כלים למחשבה.
איפה נמצא הערך של פעילות תרבותית
זו שאלת הבסיס. מתוכה נובעות עוד שאלות כמו לפי מה מודדים ערך, מי מודד את הערך, איך משווים ערך ועוד כל מני. בפשטות: אם אני מספרת סיפורים וסיפור סיפורים זו פעילות תרבותית ובונה תרבות, כמה ערך אני יוצרת? עבור מי? איך מודדים את זה? מי קובע? כמה ערך אני יוצרת בהשוואה להופעת מחול או כל פעילות תרבות אחרת? סיפור סיפורים זו באמת פעילות שקשורה בתרבות? הרבה שאלות.
יש עדיין שירימו גבה ויתהו אם מדידת ערך רלוונטית בכלל לאמנות ולתרבות. אם אלה לא עניינים שהם מעבר למדידה. אם מדידה לא נועלת את ההתבוננות על אמנות ותרבות למקום תועלתני נטו.
לטעמי האישי, ההימנעות ממדידת ערך באמנות ותרבות גרמה וגורמת הרבה נזק. לא רק זה – זו שאלה אמנותית עוד לפני שהיא שאלה תועלתנית-כלכלית. בעיניי השאלות היותר רלוונטיות הן בשביל מי ובשביל מה אנחנו – אמנים ואנשי תרבות. וגם – מה סיבות המדידה ואיך עושים את זה נכון. בכל מקרה, הימנעות משאלת הערך אפשרית כיום רק אם יוצרים למגרה. ועכשיו לסאקו.
פרדיגמת תרבות 3.0
סאקו מונה שלושה משטרים של יצירת ערך דרך תרבות. הבחירה במילה 'משטרים' אינה סתמית. משטר משמעו שיש מי ששולטים. לצד ההבנה הזו מגיעה סדרת שאלות: מה מקור הלגיטימציה של השליטים, כמה זמן הם נשארים בשלטון, מה הסמכויות שלהם, לכמה אנשים מתאפשר להשפיע ולהשתתף בהכרעות שלטוניות, כמה השלטון מתערב בחיים שלנו, מה סדר העדיפויות ומה התרבות שהם שואפים ליצור.
רוצים דוגמה להתאמן עליה? קחו את הסערה האחרונה בעניין הסרט "לאה צמל – עורכת דין" ומפעל הפיס, ותבדקו איך היא עומדת מול הגדרות המשטרים של סאקו, ליצירת ערך דרך תרבות.
תרבות 1.0 – פטרונות
במשטר הזה העיסוק בתרבות לא מאורגן כתעשייה, הכסף של הפטרונים הכרחי, הפעילות מתמקדת בהתפתחות היכולת היצירתית והכרה במומחיות, היא מכוונת לקהלים נבחרים, מעניקה ערך אמנותי גבוה לפעילויות מסוימות וערך אמנותי המוני לפעילויות אחרות. במשטר הזה, תיאטרון שייקספיר נחשב גבוה, ותיאטרון מוסיקלי נחשב המוני.
תרבות 2.0 – תעשיות יצירתיות ותרבותיות
במשטר הזה העיסוק בתרבות מאורגן כתעשייה, הפעילות התרבותית מניבה הכנסות, היא מתבוננת על אילו תוצאות היא מצליחה להניב בשוק, הקהלים גדולים, וקיים עיסוק בקניין רוחני וזכויות יוצרים. במשטר הזה יש שומרי-סף – אוצרים, אקדמאים, אנשי ממשל, וכוחות השוק.
תרבות 3.0 – פלטפורמות פתוחות
הזירה של משטר התרבות הזה הן פלטפורמות מסחריות פתוחות (פייסבוק לדוגמה) שעליהן יושבות קהילות. הפעילות התרבותית מניבה הכנסות, גם דרך גיוס המונים, ההתמקדות היא ביצירה שיתופית, האקוסיסטם מערבב מקצוענים, חובבים וצרכנים, ויראליות משחקת תפקיד.
ביטויי תרבות
במקביל להגדרת משטרי תרבות, סאקו סידר טבלה של ביטויי תרבות: ביטויי ליבה, תעשיות אחרות שהן יצירתיות בליבתן, תעשיות קשורות, ותעשיות תרבותיות רחבות יותר.
ביטויי ליבה של תרבות: ספרות, מוסיקה, אמנויות הבמה, אמנות חזותית – ציור ופיסול. זה סקטור הליבה והוא לא תעשייה. זו מעבדת המחקר ופיתוח של האמנות וממנה נגזרת 'יכולת היצור', היצירתיות של תרבות. אלה תחומים שכמעט אף פעם אינם ברי-קיימא בשוק ועם זאת, כוח מניע הכרחי. בלעדיהם, ייבש מעין היצירתיות שמספקת האמנות לתרבות. טיפוסית, אלה ביטויים אליטיסטיים. יש לנסות ולעשות אותם מכלילים יותר, ככל האפשר.
תעשיות אחרות שהן יצירתיות בליבתן: צילום, קולנוע, סאונד, מוזיאונים, גלריות, ספריות. אלה ביטויי תרבות שהם תולדה של התפתחויות טכנולוגיות ושל התפתחות העיסוק באוצרוּת. באירופה הן אליטיסטיות במידה, בארה"ב ובמזרח הרחוק הן מכוונות להמונים. אלה תעשיות שהן אבן הפינה לייצור מסחרי של ביטויי תרבות.
תעשיות קשורות: פרסום, אדריכלות, עיצוב, אופנה. אלה ביטויים שבליבה שלהם מצטלבות אמנות ותרבות עם דרישה לשימושיות. יש בהן פילוח מפורט – מיוקרה עד פשוט והמוני וכל הדרגות שביניהם. זה המרכיב הדינאמי ביותר על ספקטרום ביטויי התרבות. אלה תעשיות גדולות, שללא האלמנט השימושי שלהן וללא מחזורי הכסף הגדולים שהן מגלגלות, אינן חייבות להתקיים. תחשבו על מקומות בהם אין כסף לפרסום, אדריכלות, עיצוב ואופנה. אנשים חיים גם בלי.
תעשיות תרבותיות רחבות יותר: שרותי מורשת, הוצאה לאור ומדיה מודפסת, טלוויזיה ורדיו, הקלטות, וידיאו, משחקי מחשב, אקולוגיות שיתופיות (ויקיפדיה), עולמות וירטואליים, רשתות חברתיות, קהילות תוכן, וכל הביטויים האישיים שנעזרים בטכנולוגיה כדי 'לשדר' לעולם. אלה ביטויי תרבות המתקשים להתקיים בלי טכנולוגיה, חלקם לא התקיימו לפני פרוץ הטכנולוגיות הדיגיטליות והאינטרנט. גם אלה תעשיות שמגלגלות סכומי כסף, חלקן סכומים גדולים מאוד, דרך שלל מודלים עסקיים. אלה תעשיות שמתבססות על צריכה המונית. אחרת, אין מה שיכסה את עלותן העצומה.
ועכשיו תתחילו להצליב
אם מצליבים בין משטרי התרבות וביטויי התרבות שהגדיר סאקו, אפשר להתחיל לקבל הסברים על למה ככה ולמה אחרת בתרבות.
כשערך פעילות תרבותית נמדד לפי השימושיות, תחת משטר תעשיות יצירתיות ותרבותיות (2.0), ברור שמי שרוצה למכור לשוק ערך תרבותי-שימושי ולגלגל סכומי כסף גדולים, יעדיף לבחור להעסיק את מי שעוסקים בעיצוב וקריאייטיב.
כשערך פעילות תרבותית נמדד לפי חדשנות, תחת משטר פטרונות, הנכון יהיה שהפטרון, המגזר העסקי או המגזר הציבורי במקרה הזה, יעסיקו ויממנו את מי שעוסקים במחקר ופיתוח של האמנות, לפני שהם מממנים את המו"פ של התעשייה שרוצה את החדשנות. מדוע הם לא עושים זאת? מדוע מדינת ישראל בוחרת בינתיים שלא ללכת בדרך הזו?
בעיית תקשורת
אפשר לערום תירוצים על אינטרסים, מקורבים, בוחשים, תאוות בצע. כל זה יכול להיות נכון. אבל לא הייתי מתעלמת מהבעיה העמוקה – תקשורת. קובעי מדיניות לא יודעים לדבר עם אמנים ואנשי תרבות, אמנים ואנשי תרבות לא יודעים לדבר עם קובעי מדיניות. להיות נוכחת בשיחה כזו זה להיות נוכחת בשיח חרשים בין שתי פלנטות מרוחקות.
זו אולי הסיבה המרכזית ליזמת אקדמיית הקיץ של ה OECD. המשתתפים הם אנשים שמשקיעים את המאמץ האישי בהצמחת החיבור, ביצירת השפה שתאפשר גשר בין קובעי מדיניות ואנשי תרבות ואמנות. וזה מה שאני מעודדת את כל מי שקורא את הסדרה הזו, לעשות. לחקור ולמצוא את השפה שתאפשר את הגשר. גשר במובן של שפה משותפת בין שותפים שווי משקל. לא גשר במובן של אנשי עיצוב וקריאייטיב עושים מה שהתעשייה אומרת רק בשפה שלה, ומשרתים רק את השורה התחתונה של התעשייה.
כרגע, המילה שמושכת את אזני קובעי המדיניות היא 'יצירתיות'. זו מילה שמתחברת להם טוב עם יזמות, חדשנות, טכנולוגיה, 'מחוץ לקופסה' וכל מה שהוא לא נקודת מבט ועשייה שהתעשייה מורגלת בה (או שלא בא לה לעשות). כרגע הם לא מחפשים פריצות דרך, גם אם הם אומרים שכן. כרגע הם מחפשים דרכים 'יצירתיות' להציל את מה שלא הולך או להצליח ללכת ביותר גדול עם משהו די דומה למה שהם רגילים. זה מעט מאוד מול ההבטחה המוטמעת בכותרת ההרצאה של סאקו "בניית יכולת תחרותית ונפח חדשנות דרך תרבות." תרבות, לא יצירתיות.
סביר להניח שאני כבר מקוממת כמה אנשים אבל לי זה לא משנה. אני כאן גם כדי לבעוט בכמה דליים, לשפוך מים עכורים ולמלא את הדליים במים יותר צלולים. זה לא יקרה? תלוי באיפה הערך ולמי הוא חשוב. בכל מקרה, נדרש מאמץ.
יש עוד הרבה סאקו, יגיע בהמשך. ברשומה הבאה ארד מהאולימפוס האקדמי לסיפור מקרה קטן, לא מפואר ומקסים.
נ.ב. אם אתם מרגישים שאתם לא מצליחים להסתדר לתוך אחד מביטויי התרבות שסידר סאקו, זה מאחת משתי סיבות: או שאתם פועלים בתת-קטגוריה/קטגוריה דומה, או שאתם פועלים בדיסציפלינה שמקורה בעת העתיקה, כמו מספרי סיפורים, שזו לא בדיוק אמנות במה. גם על הדיסציפלינות העתיקות הוא נתן את הדעת, יגיע.