אני יודעת שאפשר להגיע לשינוי דרך סיפורים של אנשים. ראיתי את זה קורה. הרבה פעמים. בגובה העיניים, כשאנשים מספרים על עצמם, על מה שמטריד אותם, על חולשות ועל אומץ, יכולים לקרות דברים שלא קורים במקומות בהם אנחנו מרגישים בלתי נראים.
ה'דרמות' של הפוליטיקה והתקשורת הן לא החיים האמיתיים. הן בולעות סטרואידים שש פעמים ביום. הן שואבות אותנו, מקטבות אותנו, ונותנות לנו הרגשה שאנחנו קטנים מדיי לעשות משהו. דרמות זה סם. סם קשה שהתקשורת והפוליטיקאים אוהבים להזריק לנו. עושה אותם חשובים יותר ממה שהם באמת.
במקום דרמות צאו מהבית. לא לכיכרות. לכו לפגוש אנשים שעד עכשיו לא דיברתם אתם כי אתם חושבים שהם הזויים. לכו לפגוש אותם בטוב, בלי כוונה לשנות אותם. אתם באים להקשיב ולדבר. אחד על אחד, קצת על קצת, בלי התקהלויות.
מה שלבן אדם יש לומר – זה הסיפור שלו.
מה שלכם יש לומר – זה הסיפור שלכם.
סיפורים לא חייבים להיות אחד על חשבון השני. אפשר להקשיב לאנשים, לתת להם הרגשה שרואים ושומעים אותם, שהם קיימים, שיש להם מקום. זה משהו שאנשים רוצים וצריכים. באמת צריכים. כולנו.
לא חייבים להסכים. לא חייבים לעבור צד.
אם אתם לא יודעים על מה לדבר, נסו שלוש שאלות:
- איפה בגוף מטריד לך כשאתה רואה את מה שקורה כרגע בישראל?
- מה אתה חושב שצריך לקרות כדי שההרגשה הזו תצא לך מהגוף?
- אם תצליח לארגן את האומץ, מה אתה רוצה לעשות עכשיו?
אחד עונה לשאלות, השני שותק, מקשיב ונותן לדברים להיכנס ללב ולראש. ואז ההיפך. אל תהיו רק בצד המקשיב. זה לא תרגיל באנתרופולוגיה. גם אתם צד, דברו.
מה יצא מזה? נסו. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. סטוריטלינג הוא לא חלק מתרבות התשובות והמסרים. הוא חלק מתרבות פתיחת המחשבה והדמיון לאפשרויות חדשות.
לסמן 17 בספטמבר ביומן. להגיע לקלפי. אם כמה ימים קודם חברים יציעו לכם חופשה זולה בחו"ל בדיוק בתאריך הבחירות – לוותר. הקול שלכם חשוב. בדיוק כמו הקול של כל אחד אחר.
ולא, אל תשתפו בכל הכוח. שתפו במתינות, אם זה נראה לכם מתאים.
קרדיט: הרעיון של שלוש השאלות מגיע מקובץ קצת יותר ארוך שתרגמתי עבור פרויקט שיחות אזרחיות של On Being. אם אתם מנחים קבוצות או אחראים על פעילות חברתית-תרבותית באיזשהו מקום, יש לכם פלטפורמה לקחת את התרגיל ולעשות אתו משהו. את הקובץ המלא אתם יכולים להוריד מכאן. אם תרצו לשתף אותי ב'מה קרה', אני אשמח.