אני שומעת את המילה 'הזוי' בלי סוף – ברחוב, בתקשורת, בשיחות בין אנשים. בשבועיים האחרונים נכחתי בשני דיונים שבהם אנשים שאני מעריכה כאנשים שמפעילים את הרגש והמחשבה, סימנו ב'הזוי' התנהגות של אחרים, שלא בנוכחותם. למה? כי נכון שמותר לכל אחד שתהיה לו דעה, אבל הדעה של ההזויים מגיעה כנראה ממקור 'הזוי'. לכן לא מותר להם שתהיה להם דעה.
לפי האקדמיה ללשון העברית, 'הזוי' פירושו: שנראה מתוך הזיה (ספרותי), לא הגיוני, מוזר, לא מתקבל על הדעת (בלשון הדיבור). ויקיפדיה מרחיבה יותר. לפי רוביק רוזנטל, המילה 'הזוי' נמצאת בשימוש שכיח מאז פרשת הזיכוי של אולמרט.
הזוי אומרים גם כשרוצים להגיד שמה שקורה כרגע מסעיר את הדמיון, יצירתי, תופס אותנו בהפתעה, או בסלנג – "מעיף את הקופסה."
אני הוזה ומחזה ללא הפסקה. מספרת סיפורים לא יכולה לעשות את מה שהיא אמורה לעשות בלי להזות ולהחזות.
הקושי שלי הוא כשמשתמשים במילה 'הזוי' כדי לפסול אנשים, התנהגות, רעיונות, בלי להקדיש להם רגע אחד של מחשבה. כשיוצאים מתוך הנחה ש'הזוי' זה מישהו שסובל מהפרעה נפשית, או שהרעיונות שלו הם לא שלו – אלא תוצאה של שטיפת מוח, צריכה מופרזת, פנאטיות או כל דבר אחר שמפרשים כמשהו שהוא לא מציאותי והגיוני, לא מתקבל על הדעת. על הדעת של מי?
ההיסטוריה משובצת בהרבה אנשים שפרצו דרך כי הם הזו, חלמו, עסקו בדברים שבאותו רגע לא התקבלו על הדעת.
כשאנשים אומרים 'הזוי' על אנשים אחרים כדי לרמוז שמשהו בהם פסול, זה כאילו שהם תוקעים חתיכת צמר גפן לתוך חור שיש אצל עצמם בראש. אולי כי מפחיד אותם לגלות מה יכול לצאת ממנו? לא יודעת בדיוק. בכל מקרה, זו לא דרך לשינוי.