בן חמש, סבתא ודיגיטלי

יום כייף לכבוד יום הולדת חמש. סבתא ונכד נוסעים לחיפה, לביקור במדעטק. בגיל חמש כל דבר הוא הרפתקה: נסיעה ברכבת, נסיעה באוטובוס, עיר גדולה והומה, ובטח שהמדעטק. יש הרבה דברים טובים לומר על המקום הזה, יש גם ביקורת והמלצות לשיפור, אבל זה לא העניין ברשומה הזו. כשרכשתי כרטיס באתר, הזמנתי גם כניסה לתערוכה "דיגיטלי". הסבתא הזו, שמבינה הרבה בדיגיטלי, גם מוטרדת מאוד מחלק מההשלכות שלו. הטרדה הזו יוצרת אצלי התלבטות לגבי איך אני עוזרת לנכדים שלי לדעת מה באמת קורה. איך אני עוזרת להם לדעת ולהבין מספיק, כדי שהם יוכלו להחליט איך לחיות בדיגיטלי.

מה שגרם לי בכלל להזמין כניסה לתערוכה, היא הגישה שנקט המוזיאון. על הנייר, עובד יופי. עוד יותר על הברושור שקיבלנו בכניסה. תוך כדי שהילד מתנסה בכל מני דברים, אני קוראת את השילוט וההסברים ומבינה שבחלק מהמוצגים וההפעלות, תוצאות העשייה מושפעות גם ממידע שמגיע מהרשת, מ"חכמת המונים" וסביר להניח שמעוד כל מני חישובים ומניפולציות של אלגוריתמים על מידע של המון אנשים.

אחת ההפעלות שמופיעה לא מעט הם שאלוני "בחן את עצמך" על מסכים. דברים כמו "איזה גיבור-על אתה" או "כלב או חתול". כאלה. הילד טיפס על שרפרף, שאל מה זה, הבין מה צריך לעשות, אני קראתי את השאלות והתשובות, הוא בחר באצבע על המסך ובסוף כל שאלון התקבלה תוצאה.

בינינו, שאלוני פייסבוק+. הרבה תשובות היתוליות, תוצר מוחם הקודח לא-יותר-מדי של קופירייטרים מתחילים או כותבי בדיחות. בתוספת ההבנה שהכל מושפע מ mash up של מה שקורה ברשת, באמת שאין מה לקחת ברצינות. אבל הילד ראה את הדברים אחרת לגמרי.

אחרי כמה שאלונים כאלה, הוא ירד מהשרפרף והתיישב עליו. ידיים קטנות משולבות על החזה, ראש למטה, מכווץ. "מה קרה?" שאלתי. "זה לא יכול להיות, מה שיצא לי. זה לא קשור למה שבחרתי. זה בכלל לא אני." שאלתי, "איך אתה יודע?"

"אני יודע. כי יש לי בראש כל מני חלומות ודברים שזזים ואני חושב אותם. ואני יודע שאם אני חושב את הדברים שלי, יוצא משהו שקשור. לא משהו שלא קשור."

התאפקתי לא לצחוק מרוב חמידות, כי הוא נראה מתוסכל מאוד. "תסבירי להם שזה לא יכול להיות." הנה אני מסבירה לכם. "אני מאמינה שמה שחשבת זה לא מה שיצא. אחרת לא היית כועס. אבל, זה יקרה לך עוד הרבה פעמים – שיגידו שהתשובה הנכונה היא לא משהו שאתה חושב שקשור. גם חברים שלך, גם אנשים אחרים. אם תתעקש, לפעמים הם פחות ירצו להיות חברים שלך. קוראים לזה 'לחץ חברתי'. חברים שלוחצים ולוחצים עד שאתה מוותר כי אתה לא רוצה לוותר על חבר. לפעמים הם גם יהיו צודקים. לפעמים לא."

הילד הרים את הראש והתבונן בי. "סבתא, אני מבין מה שאת אומרת לי." (למות מהיצורים האלה).

"זה כבר קרה לך או לחבר בגן?" "כן", ענה. הוא הסתכל סביב על האנשים שעומדים ליד המסכים ומשחקים. "הם גם יודעים את מה שאמרת לי?" שאל. "אם הם יודעים שיש להם בראש חלומות שלהם שהם חושבים אותם, אז הם יודעים. ואז כשיש לחץ חברתי הם יכולים להחליט מה הם רוצים לעשות." הוא הסתכל עליהם פרטנית, כאילו מנסה להרגיש מה יש לכל אחד בראש.

המשכנו. שמתי לב שהוא מתרחק מהמסכים עם השאלונים וגם מהפעלות שאחרי ניסיון אחד לא היה ברור לו מה הקשר בין מה שהוא עשה לבין מה שיצא. אחד המוצגים הדיגיטליים הקרין על קירות משהו שנראה כמו מערכת עצבים דיגיטלית בתנועה. לא הספקתי לקרוא מה זה היה כי הוא עף משם כמו טיל. "מה קרה?" שאלתי. "זה עושה לי להרגיש לא טוב. זה לא חלום שלי."

היו גם דברים שמצאו חן בעיניו. המכנה המשותף ביניהם – לילד היה ברור מה קרה עם מה שהוא עשה. בתחנות האלה הוא היה מעורב לחלוטין בעשייה, שוב ושוב. מנסה, בודק את התוצאה, מנסה שוב, אחרת, לומד מה האפשרויות לבטא את הדברים ההם שיש לו בתוך הראש ובגוף.

ואז הלכנו למשחקיה בתחתית הבניין ההיסטורי והוא בנה בקוביות. שעתיים. קודם רובוט מים – אל תשאלו אותי מה זה – ואחר כך בית עם מטבח, מיטה, כורסה, שולחן ונחש מחמד. לקח לו זמן לשכנע אותי ללטף את הנחש. מתישהו נכנעתי וליטפתי אותו קצת.

למחרת חשבתי על מה שקרה עם האלגוריתמים, הילד והחלומות. וגם על מה שקרה עם סבתא. וחשבתי לי שכל ילד צריך שיהיה לו לפחות מבוגר אחד שממנו הוא יכול לקבל הסברים על מה באמת קורה ואיך זה עובד, כדי שהוא, הילד, יוכל לבחור מה הוא רוצה לעשות. כי אחרת, איך הוא ידע אם מה שיש לו בראש אלה חלומות שלו או חלומות של אחרים?